יסוד מוצק לאופטימיות כיום
ההיסטוריון והסוציולוג ה. ג׳. וֶלס, יליד 1866, השפיע השפעה רבה על זרמי־המחשבה של המאה ה־20. הוא הסביר בכתביו כי הוא משוכנע שעם הקִדמה המדעית ישיג האדם את האושר והשלימות. לכן נאמר באנציקלופדיית קולייר (Collier’s Encyclopedia) שוֶלס עבד ללא הרף לקידום מטרתו ב”אופטימיות חסרת גבול”. אך האנציקלופדיה גם מציינת שבפרוץ מלחמת העולם השנייה נתנפצה האופטימיות שלו.
משהבין ולס ש”המדע יכול לשרת מטרות רעות וטובות כאחד, נואש מתקוותו ושקע בפסימיות”, מציין המילון הביוגרפי של צ׳יימברז (Chambers’s Biographical Dictionary). מדוע זה קרה?
תקוות וֶלס והאופטימיות שלו התבססו אך ורק על הישגי האדם. משהבין שקצרה יד האנושות מלהשיג את האוּטוֹפּיה שדיבר עליה, נקלע למבוי סתום. הייאוש התחלף עד מהרה בפסימיות.
רבים כיום חוֹוים זאת מאותה סיבה. בצעירותם, הם מלאי אופטימיות, אך בהתבגרם הם שוקעים בפסימיות קודרת. יש צעירים שאף נוטשים את אורח החיים ’הרגיל’, ופונים לצריכת סמים, להפקרות מינית ולסגנונות חיים הרסניים אחרים. מה הפתרון? תן דעתך לדוגמאות מימי המקרא, וראה מה היסוד לאופטימיות — לגבי העבר, ההווה והעתיד.
האופטימיות של אברהם מניבה גמול
בשנת 1943 לפה״ס יצא אברהם מחרן, חצה את הפרת ונכנס לארץ כנען. אברהם מתואר כ”אב לכל המאמינים”, ומה נפלא המופת שהציב! (רומים ד׳:11).
לאברהם הצטרף לוט, אחיינו היתום, עם משפחתו. לאחר מכן, בפרוץ הרעב בארץ, עברו שתי המשפחות מצריימה, ועם הזמן שבו יחדיו. אברהם ולוט צברו עד אז עושר רב וגם מקנה ועדרים. ריב פרץ בין הרועים, לכן נקט אברהם יוזמה ואמר: ”אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועַי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך? היפרד נא מעלי. אם השמֹאל ואֵימִינָה, ואם הימין ואַשמאִילָה” (בראשית י״ג:8, 9).
אברהם היה המבוגר מביניהם, ועל כן יכול היה לנצל זאת לטובתו. לוט היה נאלץ להסכים לבחירת אברהם מתוך כבוד לדודו. תחת זאת, לוט נשא ”את עיניו וירא את כל כיכר הירדן, כי כולה משקה לפני שַחת יהוה את סדום ואת עמורה, כגן יהוה, כארץ מצרים בואכה צוער. ויבחר לו לוט את כל כיכר הירדן”. משבחר כך, היתה ללוט כל סיבה שבעולם לאופטימיות. אך מה לגבי אברהם? (בראשית י״ג:10, 11).
האם לקח אברהם סיכון מיותר? האם סיכן הוא את טובת משפחתו? לא. גישתו החיובית של אברהם ורוחו הנדיבה הניבו גמול רב. יהוה אמר לאברהם: ”שא נא עיניך, וראה מן המקום אשר אתה שם, צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם” (בראשית י״ג:14, 15).
לאופטימיות של אברהם היה יסוד מוצק. היא נשענה על הבטחת אלוהים לעשותו לגוי גדול, למען יתברכו באברהם ”כל משפחות האדמה” (בראשית י״ב:2–4, 7). גם לנו יש סיבה מוצדקת לביטחון, כיוון שידוע לנו ”כי אלוהים גורם לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו” (רומים ח׳:28).
שני מרגלים אופטימיים
כעבור יותר מ־400 שנה, עמד עַם ישראל להיכנס לכנען, ”ארץ זבת חלב ודבש” (שמות ג׳:8; דברים ו׳:3). משה שלח 12 מנשיאי ישראל כדי ’לחפור את הארץ, ולהשיב להם דבר על הדרך אשר יעלו בה ועל הערים אשר יבואו אליהן’ (דברים א׳:22; במדבר י״ג:2). שנים־עשר המרגלים היו תמימי דעים לגבי טוּב הארץ. אך בפי עשרה מהם היה דיווח פסימי שבעטיו נמס לב האנשים (במדבר י״ג:31–33).
מאידך, יהושע וכלב בישרו לעם בשורה אופטימית ועשו כל שלאל ידם כדי לסלק את פחדי האנשים. גישתם והדיווח שבפיהם שיקפו ביטחון מלא ביכולתו של יהוה לקיים את דברו ולהשיבם אל הארץ המובטחת — אך ללא הועיל. במקום לשעות לדבריהם, ”ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים” (במדבר י״ג:30; י״ד:6–10).
משה הפציר בעם לבטוח ביהוה, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. הם דבקו בגישתם הפסימית ובשל כך האומה כולה נאלצה לנדוד 40 שנה במדבר. מתוך 12 המרגלים, רק יהושע וכלב תוגמלו על האופטימיות שלהם. מה היה שורש הבעיה? חוסר אמונה, שכן בני העם נשענו על חוכמתם הם (במדבר י״ד:26–30; עברים ג׳:7–12).
הססנותו של יונה
יונה חי במאה התשיעית לפה״ס. המקרא מציין שהוא היה נביא יהוה נאמן שנשלח לממלכת עשרת־השבטים של ישראל בעת שלטון ירבעם ה־2. ברם, הוא סירב להישלח לנינווה ולהזהיר את תושביה. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו אומר כי יונה ”העדיף לברוח”, ועשה דרכו ליפו. שם עלה על אונייה שפניה מועדות לתרשיש, ששכנה קרוב לוודאי באיזור ספרד של ימינו (יונה א׳:1–3). ביונה ד׳:2 נאמר מדוע אימץ יונה השקפה כה פסימית על שליחותו.
יונה הסכים בסופו של דבר למלא את שליחותו, אך כראותו את אנשי נינווה חוזרים בתשובה, חרה אפו. על כן לימדוֹ יהוה לקח טוב על רחמים. הוא הצמיח קיקיון שבצלו מצא יונה מחסה, ולאחר מכן גרם לו לנבול ולמות (יונה ד׳:1–8). מן הראוי היה שיונה יתעצב על 000,120 אנשי נינווה ’אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם’ ולא על הצמח שקמל (יונה ד׳:11).
מה מלמדת אותנו החוויה של יונה? שאין בעבודת אלוהים מקום לפסימיות. אם נבחין בהכוונת יהוה ונעשה את רצונו בביטחון מלא, נצליח (משלי ג׳:5, 6).
אופטימיות בעת צרה
דוד המלך הצהיר: ”אל תתחר במרעים. אל תקנא בעושי עוולה” (תהלים ל״ז:1). זו בהחלט עצה נבונה, שכן אנו מוקפים כיום במעשי עוולה ורֶשע (קהלת ח׳:11).
גם אם איננו מתקנאים ברשעים, אין זה אלא טבעי שנחוש תסכול לנוכח חפים מפשע הסובלים מידיהם או כשנעשה לנו עוול. חוויות מעין אלה עלולות להביאנו לידי ייאוש ופסימיות. מה נעשה כשאנו חשים כך? ראשית, נוכל לזכור שהרשעים יבואו בסופו של דבר על עונשם, גם אם אין הם סבורים כך. תהלים ל״ז מבטיחנו בפסוק 2: ”כי כחציר מהרה יִמָלוּ [המרעים], וכירק דשא יִבולון”.
זאת ועוד, נוכל להוסיף לעשות את הטוב, לשמור על אופטימיות ולהוחיל ליהוה. מחבר התהלים מוסיף ואומר: ”סור מרע ועשה טוב, ושכון לעולם. כי יהוה אוהב משפט, ולא יעזוב את חסידיו” (תהלים ל״ז:27, 28).
אופטימיות אמיתית מנצחת
אם כן, מה באשר לעתיד? ספר ההתגלות שבמקרא מספר לנו ”את אשר צריך להיות במהרה”. בין היתר מתואר פרש אדום כאש המסמל מלחמה, ומוטל עליו ”להסיר את השלום מן הארץ” (ההתגלות א׳:1; ו׳:4).
דעה פופולרית — ואופטימית — שרווחה בבריטניה במלחמת העולם הראשונה היתה שזו תהא המלחמה הגדולה האחרונה. דיוויד לויד ג׳ורג׳, מדינאי בריטי, היה מציאותי יותר ב־1916. הוא אמר: ”מלחמה זו, כמו גם המלחמה הבאה, תשים קץ למלחמות”. (ההדגשה שלנו.) הצדק היה עימו. מלחמת העולם השנייה רק החישה את המצאתן של שיטות אכזריות יותר להשמדה המונית. כעבור יותר מ־50 שנה, הקץ למלחמות עדיין אינו נראה באופק.
בספר ההתגלות, שהוזכר קודם לכן, אנו קוראים על פרשים נוספים — המסמלים רעב, מגיפות ומוות (ההתגלות ו׳:5–8). הללו הם היבטים נוספים של האות לעת הקץ (מתי כ״ד:4–8).
האם זו סיבה לשקוע בפסימיות? כלל וכלל לא, שכן החזון מתאר גם ”סוס לבן והיושב עליו נושא קשת; עטרת ניתנה לו והוא יצא מנצח ולמען ינצח” (ההתגלות ו׳:2). כאן נראה ישוע המשיח כמלך שמימי המסיר את כל הרֶשע ורוכב כדי לכונן שלום ואחדות בעולם כולו.a
ישוע המשיח לימד את תלמידיו בהיותו עלי־אדמות להתפלל לבוא המלכות, שהוא עתיד למלוך בה. ייתכן שגם אותך לימדו לומר את תפילת ”אבינו שבשמים”, הנקראת גם תפילת האדון. בתפילה זו אנו מתפללים שתבוא מלכות אלוהים ושייעשה רצון אלוהים כבשמים כן גם בארץ (מתי ו׳:9–13).
יהוה לא מתכונן לתקן את סדר־הדברים הנוכחי, אלא ישמיד אותו לחלוטין באמצעות ישוע, המלך המשיח. יהוה אומר להחליף את סדר־הדברים הנוכחי ב”שמים חדשים וארץ חדשה; ולא תיזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב”. בחסות שלטון המלכות השמימית, תהא הארץ מעון שליו ומאושר לבני־האדם. החיים והעבודה יניבו שמחה מתמדת. יהוה אומר: ”שישו וגילו עדי־עד אשר אני בורא”. ”מעשה ידיהם יבלו בחירָי” (ישעיהו ס״ה:17–22). אם תקוותך לעתיד מעוגנת בהבטחה נאמנה זו, יש לך כל סיבה שבעולם להיות אופטימי — עתה ולעולמים!
[הערת שוליים]
a לדיון מפורט בחזון זה, ראה נא פרק ט״ז בסדרה ההתגלות — שיא התגשמותה קרוב! שיצא לאור בחוברת המצפה מ־1 באפריל 1990, עמודים 24–32, מטעם חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים.
[תמונה בעמוד 4]
ה. ג׳. וֶלס
[שלמי תודה]
Corbis-Bettmann