הם לא עשו לעצמם שם
המקרא אינו נוקב בשמותיהם של בוני מגדל בבל הזכור לשמצה. הכתוב מוסר: ”ויאמרו: ’הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שֵם, פן נפוץ על פני כל הארץ’” (בראשית י״א:4).
מי היו בוני המגדל? המקרה התרחש כ־200 שנה לאחר המבול. נוח, שאותה עת היה בן 800 שנה בערך, חי בקרב אלפי צאצאיו. הכל דיברו שפה אחת וחיו יחדיו באיזור, שבו הוא ובניו התיישבו לאחר המבול (בראשית י״א:1). בשלב מסוים, נדדה חלק מן האוכלוסייה הגדולה מזרחה ומצאה ”בקעה בארץ שנער” (בראשית י״א:2).
כישלון חרוץ
בעמק זה החליטה הקבוצה למרוד באלוהים. כיצד? יהוה אלוהים הגדיר את מטרתו בצוותו על הזוג הראשון: ”פרו ורבו ומילאו את הארץ” (בראשית א׳:28). אחרי המבול חזר על אותן מילים באוזני נוח ובניו. אלוהים הורה להם: ”ואתם, פרו ורבו, שירצו בארץ ורבו בה” (בראשית ט׳:7). בהפירם את מצוות יהוה, בנו להם עיר לבל ’יפוצו על פני כל הארץ’.
הם גם החלו בבניית מגדל כדי לעשות להם ”שם”. אך לאכזבתם, לא עלה בידם להשלים את בניית המגדל. המקרא מציין שאלוהים בלבל את שפתם כדי שלא יבינו איש את רעהו. ”ויפץ יהוה אותם משם על פני כל הארץ, ויחדלו לבנות העיר” (בראשית י״א:7, 8).
מה שמבליט את הכישלון המוחלט שנחלה מזימתם היא העובדה שהבונים לא הצליחו לעשות לעצמם ”שם”, כלומר, לא זכו לפרסום רב. למעשה, שמותיהם אינם ידועים; הם נמחקו מדפי ההיסטוריה. אך מה באשר לנמרוד, נינו של נוח? האם לא הוא שעמד בראש המרד באלוהים? האם שמו לא זכה לפרסום?
נמרוד — מורד עז מצח
אין ספק שנמרוד היה מנהיג המורדים. בבראשית פרק י׳ נאמר ש”היה גיבור ציד לפני [כלומר, נגד] יהוה” (בראשית י׳:9). עוד כתוב ש”החל להיות גיבור בארץ” (בראשית י׳:8). נמרוד היה לוחם ובריון. הוא הכתיר את עצמו למלך, והיה המושל הראשון בבני אדם אחר המבול. נמרוד גם נודע כמייסד ערים. המקרא זוקף לזכותו את בנייתן של שמונה ערים ובהן בבל (בראשית י׳:10–12).
על כן, ברור שנמרוד — אויב אלוהים, מלך בבל ומייסד ערים — השתתף בבניית מגדל בבל. האם עשה לעצמו שם? המזרחן א. פ. ק. רוזנמולר כתב ש”שורש השם ’נמרוד’ הוא מרד” והסביר, כי ”עמי המזרח נוהגים לכנות את אציליהם בשמות שניתנו להם לאחר מותם, ומכאן הדמיון המדהים שניכר פעמים רבות בין השמות לבין המעשים שעשו הדמויות”.
חוקרים מספר תמימי דעים כי השם נמרוד לא הוענק לו מלידה. הם סבורים שהשם הודבק לו עקב אישיותו המרדנית לאחר שזו בלטה לעיני כל. למשל, ק. פ. קייל אומר: ”השם עצמו, נמרוד [מן השורש מרד], כלומר, ’אנחנו נמרוד’, מצביע על התנגדות נמרצת לאלוהים. השם כל כך מאפיין, שאין ספק שבני דורו הם שכינוהו כך, וזה הפך לשם פרטי”. בהערת שוליים מצטט קייל דברים שכתב ההיסטוריון יקובּ פריזוניוס: ”סבורני שאיש זה [נמרוד], צייד אכזרי המוקף בחבר מרעיו, חזר על הקריאה הכפולה שוב ושוב ’נמרוד, נמרוד’, כלומר, ’הבה נמרוד! הבה נמרוד!’, כדי להמריד את האחרים. על כן, בתקופות מאוחרות יותר, כינוהו אחרים, וגם משה עצמו, בשם ’נמרוד’ כשם פרטי”.
ברור אפוא, שנמרוד לא עשה לעצמו שם. שמו מלידה כנראה לא ידוע. הוא נמחק מדפי ההיסטוריה, כמו גם שמותיהם של חסידיו. גם לא היו לו צאצאים שישאו את שמו לדורות הבאים. נמרוד לא זכה לשם ולתהילה ולתפארת, אלא נודע לחרפה. השם נמרוד הודבק לו לתמיד כתווית של מורד עז מצח, שבטיפשותו קרא תיגר על יהוה אלוהים.