בית־אל — עיר שנודעה בצדקתה וברשעותה

יש ערים הנודעות לתהילה — או לשמצה — בשל האירועים המתחוללים בהן.‏ אלא שבית־אל יוצאת דופן — היא נודעה הן בצדקתה והן ברשעותה.‏ יעקב קרא לה ”‏בית־אל”‏,‏ שמשמעו בית אלוהים.‏ עם זאת,‏ כעבור אלף שנה כינה הושע הנביא את העיר ”‏בית אוון [‏רֶשע]‏”‏.‏ כיצד הידרדרה העיר מצדקה לרשעות?‏ ומה ניתן ללמוד מתולדותיה?‏

הקשר בין בית־אל לבין עם אלוהים ראשיתו ב־1943 לפה״ס,‏ בימי אברהם.‏ באותה עת היה שמה הכנעני המקורי לוּז.‏ היא שכנה באיזור הררי כ־17 קילומטר מצפון לירושלים.‏ דמיין לעצמך את אברהם ואת אחיינו לוט,‏ מביטים מטה אל מישוריו הפוריים של עמק הירדן מנקודת תצפית בהרים שמסביב לבית־אל.‏ אברהם פונה בטקט אל לוט ומסב את תשומת־לבו לקושי בהקצאת שטחי מרעה לעדריהם הגדולים:‏ ”‏אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועיי ובין רועיך,‏ כי אנשים אחים אנחנו.‏ הלא כל הארץ לפניך?‏ היפרד נא מעלי.‏ אם השמֹאל ואימינה ואם הימין ואַשמאִילָה”‏ (‏בראשית י״ג:‏3–11‏)‏.‏

אברהם לא תבע את זכות הבכורה.‏ הוא נתן לצעיר ממנו את האפשרות לבחור את החלקה המובחרת.‏ גישתו ראויה לחיקוי.‏ אם נקדים לדבר ברוגע ולפעול ללא אנוכיות,‏ יעלה בידינו ליישב מחלוקות (‏רומים י״ב:‏18‏)‏.‏

חלפו שנים ויעקב,‏ נכדו של אברהם,‏ חנה בלוּז וחלם שם חלום מופלא.‏ בחלומו ראה ”‏סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה,‏ והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו.‏ והנה יהוה ניצב עליו”‏ (‏בראשית כ״ח:‏11–19‏;‏ השווה יוחנן א׳:‏51‏)‏.‏ החלום נשא משמעות רבה.‏ המלאכים שראה יעקב נועדו לשרתו כדי שתתקיים ההבטחה שהבטיח לו אלוהים בדבר זרעו.‏ העובדה שיהוה ניצב בראש הסולם ציינה,‏ שפעילות זו של המלאכים תבוצע בהשגחתו.‏

יעקב התרגש עד עמקי נשמתו מן ההבטחה שאלוהים יעמוד לצדו.‏ בהקיצו משנתו קרא למקום בית־אל,‏ כלומר ”‏בית אלוהים”‏ ונדר נדר ליהוה:‏ ”‏כל אשר תתן לי עַשֵׂר אֲעַשְׂרֶנו לך”‏a (‏בראשית כ״ח:‏20–22‏)‏.‏ מהכרה בכך שכל אשר לו מקורו באלוהים הביע יעקב את רצונו לגמול לו ביד רחבה לאות הכרת תודתו.‏

גם היום המלאכים משרתים למען המשיחיים (‏תהלים צ״א:‏11;‏ עברים א׳:‏14‏)‏.‏ המשיחיים יכולים אף הם להביע ב”‏הודיה רבה לאלוהים”‏ את הערכתם על כל הברכות שהוא ממטיר עליהם (‏קורינתים ב׳.‏ ט׳:‏11,‏ 12‏)‏.‏

ברבות הימים רבּו צאצאי יעקב והיו לעם.‏ מנהיגם,‏ יהושע,‏ הביס את מלך בית־אל עובד האלילים בראשית כיבוש כנען (‏יהושע י״ב:‏16‏)‏.‏ בתקופת השופטים ישבה דבורה הנביאה בקרבת בית־אל ומסרה את דבר יהוה אל העם.‏ גם שמואל פקד דרך קבע את בית־אל ושפט בה את עם ישראל (‏שופטים ד׳:‏4,‏ 5;‏ שמואל א׳.‏ ז׳:‏15,‏ 16‏)‏.‏

בית־אל נעשית למרכז כפירה

הקשר בין בית־אל לבין עבודת אלוהים הטהורה נותק לאחר התפלגות הממלכה ב־997 לפה״ס.‏ המלך ירבעם הציב בבית־אל פסל עגל,‏ שסימל כביכול את יהוה,‏ והפך את העיר למרכז של פולחן העגל (‏מלכים א׳.‏ י״ב:‏25–29‏)‏.‏ זו הסיבה שבנבואתו על השמדת בית־אל כינה הושע את העיר ”‏בית אוון”‏ (‏הושע י׳:‏5,‏ 8‏)‏.‏

אף שבית־אל נעשתה מרכז של אוון רוחני,‏ ניתן להפיק לקחים חשובים מן האירועים הקשורים בה (‏רומים ט״ו:‏4‏)‏.‏ אחד הלקחים עניינו בנביא עלום שם שנשלח מיהודה אל בית־אל לנבא על השמדת מזבחותיה וכוהניה.‏ יהוה הורה לו שבשובו ליהודה — קילומטרים ספורים דרומה — לא יאכל ולא ישתה.‏ הנביא התנבא בעוז לפני ירבעם מלך ישראל וקילל את מזבח בית־אל.‏ אלא שהוא מרה את פי אלוהים ואכל בביתו של נביא זקן בבית־אל.‏ מדוע?‏ הנביא הזקן שיקר וטען שמלאך יהוה ציווה עליו לארח בביתו את הנביא.‏ אי־ציות מצד הנביא מיהודה הוביל למותו בטרם עת (‏מלכים א׳.‏ י״ג:‏1–25‏)‏.‏

אם אחינו לאמונה מציע לנו לעשות דבר שנראה מפוקפק,‏ כיצד עלינו להגיב?‏ זכור שגם עצה הניתנת בתום לב עלולה להזיק אם זו עצה רעה.‏ (‏השווה מתי ט״ז:‏21–23‏.‏)‏ אם נבקש הכוונה מיהוה בתפילות ובלימוד דברו,‏ נימנע מן הטעות האומללה שעשה הנביא עלום השם (‏משלי י״ט:‏21;‏ יוחנן א׳.‏ ד׳:‏1‏)‏.‏

מקץ 150 שנה בקירוב שם הנביא עמוס פעמיו צפונה כדי לנבא נבואת זעם על בית־אל.‏ הוא הוקיע את קהל מאזיניו העוין וביניהם אמציה הכהן,‏ אשר אמר לעמוס ביהירות:‏ ”‏לך,‏ ברח לך אל ארץ יהודה”‏.‏ אך עמוס גולל בעוז רוח באוזני אמציה אילו אסונות יפקדו את ביתו (‏עמוס ה׳:‏4–6;‏ ז׳:‏10–17‏)‏.‏ דוגמתו מזכירה לנו שיהוה יכול להפיח אומץ לב במשרתיו הענווים (‏קורינתים א׳.‏ א׳:‏26,‏ 27‏)‏.‏

לבסוף,‏ יאשיהו,‏ מלך יהודה הנאמן,‏ ניתץ את ’‏המזבח אשר היה בבית־אל,‏ שרף את הבמה,‏ הדק לעפר ושרף את האשרה’‏ (‏מלכים ב׳.‏ כ״ג:‏15,‏ 16‏)‏.‏ זקני־הקהילה בימינו יכולים,‏ כדוגמת יאשיהו,‏ למלא את הנחיות אלוהים במסירות ולהיות חוד החנית בשמירת טוהר הקהילה.‏

התרחשויות אלו בתולדות בית־אל ממחישות היטב מהן השלכות הצדקה והרשעות,‏ כלומר,‏ הציות והאי־ציות ליהוה.‏ שנים רבות קודם לכן הציב משה ברירה זו בפני עם ישראל:‏ ”‏נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב,‏ ואת המוות ואת הרע”‏ (‏דברים ל׳:‏15,‏ 16‏)‏.‏ הרהורים בתולדות בית־אל יעודדו אותנו להזדהות עם ”‏בית אלוהים”‏,‏ מקום של עבודת אלוהים אמיתית,‏ ולא עם ”‏בית אוון”‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

חורבות בית־אל,‏ העיר שבה הקים ירבעם מרכז לפולחן העגל