הם עשו את רצון יהוה
מחילה אחת פותחת פתח לישועה
עשרת בני יעקב, שהתייצבו לפני ראש שרי מצרים, הסתירו סוד איום ונורא. שנים רבות קודם לכן מכרו לעבדות את יוסף, אחיהם למחצה, תוך כוונה לספר לאביהם שיוסף נטרף בידי חיה רעה (בראשית ל״ז:18–35).
ועתה, בחלוף 20 שנה בערך, נאלצו עשרה גברים אלו לרדת מצריימה מחמת רעב קשה ולקנות תבואה. אך העניינים לא התנהלו על מי מנוחות. ראש השרים, שהיה גם אחראי על המזון, האשימם בריגול. הוא אסר אחד מהם ודרש מהיתר לשוב לביתם ולהביא את אחיהם הקטן, את בנימין. לאחר שעשו כדבריו, רקם תוכנית שתוביל למאסרו של בנימין (בראשית מ״ב:1 עד מ״ד:12).
יהודה, אחד מבני יעקב, פנה אליו בתחינה. ’אם נשוב הביתה בלי בנימין’, אמר, ’אבינו ימות’. ואז קרה דבר שלא יהודה ולא שותפיו למסע ציפו לו. ראש השרים ציווה שכל הנוכחים, מלבד בני יעקב, יֵצאו מן החדר, ואז פרץ בבכי. לאחר שנרגע הכריז: ”אני יוסף” (בראשית מ״ד:18 עד מ״ה:3).
רחמנות וגאולה
”העוד אבי חי?” שאל יוסף את אחיו. הם לא ענו לו. המילים נעתקו מפיהם. הם לא ידעו אם להתרגש משמחה או לחשוש לגורלם. הרי 20 שנה קודם לכן מכרו את האיש לעבדות. בידי יוסף היתה הסמכות להשליכם לכלא, לשלח אותם לביתם בידיים ריקות, או — הגרוע מכל — להוציאם להורג! מסיבות טובות אפוא ”לא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו” (בראשית מ״ה:3).
יוסף מייד הרגיע אותם. ”גשו נא אלי”, אמר. הם ניגשו אליו. ”אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצריימה. ועתה אל תיעצבו ואל יִחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם” (בראשית מ״ה:4, 5).
לא בִּכְדִי ריחם עליהם יוסף. עוד קודם לכן הבחין בחרטתם. למשל, כשהאשימם בריגול, שמע אותם יוסף אומרים זה לזה: ”אבל אשמים אנחנו על אחינו... על כן באה אלינו הצרה הזאת” (בראשית מ״ב:21). בנוסף לכך, יהודה היה מוכן לשרת כעבד במקום בנימין כדי שהנער יוכל לשוב אל אביו (בראשית מ״ד:33, 34).
לפיכך, רחמיו של יוסף היו מוצדקים. הוא הבין שאם ינהג במידת הרחמים, תוכל כל משפחתו להיוושע. על כן אמר לאחיו לשוב ליעקב אביהם ולומר לו: ”כה אמר בנך יוסף: ’שָמַני אלוהים לאדון לכל מצרים, רדה אלי, אל תעמוד. וישבת בארץ גושן, והיית קרוב אלי, אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך. וכִלכלתי אותך שם, עוד חמש שנים רעב, פן תיוורש אתה וביתך וכל אשר לך’” (בראשית מ״ה:9–11).
יוסף הגדול יותר
את ישוע המשיח ניתן לכנות יוסף הגדול יותר כי יש ביניהם קווי דמיון מדהימים. גם ישוע קיבל יחס מחפיר מאחיו, צאצאי אברהם. (השווה מעשי־השליחים ב׳:14, 29, 37.) שניהם חוו מהפך בלתי רגיל. מעבד הפך יוסף לראש השרים, המשנה למלך פרעה. בדומה לכך, יהוה הקים את ישוע מן המתים ורוממו למעמד נעלה ”אל ימין האלוהים” (מעשי־השליחים ב׳:33; פיליפים ב׳:9–11).
בתור ראש השרים הופקד בידי יוסף התפקיד לחלק מזון לכל מי שבאו מצריימה כדי לקנות תבואה. ליוסף הגדול יותר יש כיום, עלי אדמות, עבד נאמן ונבון, שדרכו הוא מחלק מזון רוחני ”בזמן” (מתי כ״ד:45–47, דל׳; לוקס י״ב:42–44). ואכן, מי שבאים אל ישוע ”לא ירעבו עוד ולא יצמאו... כי השה אשר באמצע הכיסא ירעה אותם וינהיגם אל מבועי מים חיים” (ההתגלות ז׳:16, 17).
לקח עבורנו
יוסף שימש דוגמה נפלאה לרחמים. הצדק המוחלט דרש ממנו להעניש את מי שמכרוהו לעבדות. מצד שני, הוא עשוי היה להתעלם מחטאם מתוך רגשנות יתרה. יוסף פעל אחרת. הוא בחן את גודל חרטתם של אחיו. כשהבחין כי הם מתחרטים בכל לבם, סלח להם.
אנו יכולים לנהוג כדוגמתו. כאשר מישהו אשר חטא לנו מפגין חרטה אמיתית, עלינו לסלוח לו. כמובן, אל נרשה לרגשנות לעוור את עינינו מלהבחין בחטא חמור. מאידך, אל נרשה לכעס לעוור את עינינו מלהבחין במעשים המעידים על חרטה אמיתית. הבה ’ננהג בסבלנות איש עם רעהו, ונסלח זה לזה’ (קולוסים ג׳:13). אם נעשה כן, ננהג כדוגמת יהוה אלוהים, אל ”סַלָּח” (תהלים פ״ו:5; מיכה ז׳:18, 19).