המאבק על אתרים ”קדושים”
ב־15 ביולי 1099 נכבשה ירושלים במסע הצלב הראשון שנערך ביוזמת האפיפיור של רומא. הטבח היה איום ונורא. היחידים שנשארו בחיים מבין תושבי העיר היו המושל ושומר ראשו, וזאת לאחר תשלום של שוחד רב. בספרו מסעי הצלב (The Crusades) מספר הכומר אנטוני בריג’ על מה שעלה בגורלם של יתר תושבי העיר המוסלמים והיהודים: ”ברגע שניתן לחיילים לעשות ככל העולה על רוחם בעיר, תאוות הרצח המזעזעת שלהם לא ידעה גבולות. ... הם הרגו כל מי שיכלו למצוא, כל גבר, אשה וילד. ... וכאשר לא נותר את מי להרוג, צעדו המנצחים בתהלוכה ברחובות העיר... בכיוון כנסיית הקבר הקדוש כדי להודות לאלוהים”.
מאז נכבשה ירושלים במסע הצלב עומדת נוכחות הנצרות בעיר בסימן של מאבקים בין הכנסייה הקתולית, הכנסייה האורתודוקסית המזרחית ובין דתות נוצריות אחרות. הוויכוח על האתרים הקדושים בירושלים ובסביבותיה שניטש ב־1850 בין מנהיגי הכנסיות השונות היה מן הסיבות העיקריות לפרוץ מלחמת קרים. אנגליה, צרפת והמדינה העותמאנית לחמו נגד רוסיה וכחצי מיליון איש שילמו על כך בחייהם.
מלחמה זו לא שמה קץ לסכסוכים שנתגלעו בנצרות על ירושלים והאתרים הקדושים שבה. העותמאנים, ששלטו בארץ באותם ימים, ניסו להשכין שלום על־ידי חלוקת האתרים הקדושים בין הדתות השונות. ד״ר מנשה הראל כותב בספרו זאת ירושלים: ”עיקרון זה נתקבל... על־ידי האו״ם בעת קבלת החלטת החלוקה בנובמבר 1947 — ובכך הוא הפך לחלק מן החוק הבין־לאומי”. כתוצאה מכך חולקה כנסיית הקבר הקדוש בין הקתולים, היוונים־אורתודוקסים, הארמנים, הסורים והקופטים. אפילו נזירים אתיופים, שהקימו מאהל על גג הכנסייה, תבעו חזקה עליה. רבים רואים בכנסיית הקבר האתר הקדוש ביותר לנוצרים. היא מלאה היכלות, פסילים ואיקוניות. אתר נוסף הקדוש בעיני חלק מן הפרוטסטנטים הוא הגולגולתא של גורדון (קבר הגן), משום שסבורים כי שם הוצא ישוע להורג וגם נקבר.
לפני שנים רבות אמר ישוע לאשה שהאמינה באתרים קדושים: ”תבוא שעה שלא בהר הזה ולא בירושלים תשתחוו לאב. ... עובדי האל האמיתיים ישתחוו לאב ברוח ובאמת” (יוחנן ד׳:21–24). משום כך אין המשיחיים האמיתיים מייחסים קדושה למקומות. ירושלים הבוגדת נחרבה בידי צבאות רומא ב־70 לספירה, וזו אזהרה לנצרות. עבודת האלילים שלה, חוסר אחדותה ואשמת הדמים הרובצת עליה סותרים את טענתה שהיא משיחית. לכן מה שחזה אלוהים לכל הדתות המרכיבות את בבל הגדולה יתממש גם בה (ההתגלות י״ח: 2–8).