טעמתי מחסדו של יהוה
מפי יאניס אנדרוניקוס
השנה היתה 1956. תשעה ימים בלבד לאחר נישואיי, התייצבתי בפני בית־דין לערעורים בקומוטיני שבצפון יוון. תקוותי היתה ש־12 חודשי המאסר שנגזרו עלי בעוון הטפת הבשורה על מלכות אלוהים יבוטלו. פסיקת בית־הדין לערעורים — שישה חודשים בכלא — ניפצה את תקוותי וציינה את תחילתה של סדרת מבחנים ארוכה, מבחנים שבמרוצתם טעמתי מחסדו של יהוה.
נולדתי ב־1 באוקטובר 1931. גרנו בעיר קַבַלָה (נַפּוֹליס הקדומה) במקדוניה, עיר שבה ביקר פאולוס במסע ההטפה השני שלו. אמי נעשתה עדת־יהוה כשהייתי בן חמש. היא כמעט שלא ידעה קרוא וכתוב, ולמרות זאת עשתה כל שביכולתה להשריש בי אהבת אלוהים ויראת אלוהים. אבי היה אדם שמרני מאוד שדבק בעקשנות במסורת היוונית האורתודוקסית. הוא לא התעניין באמת המקראית והתנגד לאמי, ולא פעם הפליא בה את מכותיו.
גדלתי אפוא בבית מפולג לאבא שנהג להכות את אמי ולהתעלל בה. הוא עזב בסופו של דבר את הבית. בשלב מוקדם בילדותי נהגה אמי לקחת אותי ואת אחותי הקטנה לאסיפות הקהילה. כשהייתי בן 15 הושפעתי מתאוות הנעורים ומרוח העצמאות והתרחקתי מעדי־יהוה. אף־על־פי־כן, אמי הנאמנה השתדלה בדמעות רבות לעזור לי.
מפאת העוני וחיי ההוללות שניהלתי, חליתי במחלה קשה והייתי מרותק למיטה במשך יותר משלושה חודשים. בתקופה ההיא הבחין אח עניו מאוד, זה שעזר לאמי ללמוד את האמת, שיש בי אהבת אלוהים כנה. הוא האמין שאוכל להשתקם מבחינה רוחנית. היו שאמרו לו: ”אתה מבזבז את זמנך; ג׳ון אף פעם לא יקח את עצמו בידיים”. אבל הוא עזר לי בסבלנות ובהתמדה, ומאמציו נשאו פרי. ב־15 באוגוסט 1952, במלאות לי 21 שנה, נטבלתי כסמל להקדשת חיי ליהוה.
חתן טרי וכלא
כעבור שלוש שנים הכרתי את מרתא, אחות רוחנית בעלת אופי נהדר. לא חלף זמן רב והתארסנו. יום אחד ניגשה אלי מרתא ואמרה לי במפתיע: ”היום אני מתכוונת לבשר מבית לבית. אתה רוצה להצטרף אלי?” עד אז מעולם לא בישרתי בצורה כזו, אלא בעיקר בהזדמנויות. בימים ההם נאסרה פעילות ההטפה ביוון, ונאלצנו לבשר במחתרת. מציאות זו גררה אינספור מעצרים ומשפטים, ועונשי מאסר חמורים. אבל לא יכולתי לסרב לארוסתי!
התחתנו ב־1956. תשעה ימים אחרי החתונה גזר עלי בית־הדין לערעורים בקומוטיני שישה חודשי מאסר. בכלא נזכרתי בשאלה ששאלתי בעבר אחות משיחית, ידידה של אימי: ”איך אוכל להראות שאני עד־יהוה אמיתי? אף פעם לא היתה לי הזדמנות להוכיח את אמונתי”. כשבאה האחות לבקר אותי בכלא, היא הזכירה לי את השאלה ואמרה: ”עכשיו אתה יכול להראות ליהוה עד כמה אתה אוהב אותו. זו משימתך”.
כשנודע לי שעורך־הדין שלי מנסה לגייס כספים כדי לשחרר אותי בערבות, אמרתי לו שאני מעדיף לרצות את עונשי. עד כמה שמחתי שעד תום ששת חודשי המאסר עזרתי לשני אסירים לקבל את האמת! בשנים שחלפו מאז, נשפטתי עשרות פעמים למען הבשורה הטובה.
החלטות שעליהן מעולם לא התחרטנו
ב־1959, כשנתיים אחרי ששוחררתי, שירתתי כמשרת קהילה, כלומר, כמשגיח היושב־ראש, והוזמנתי לבית־הספר לשירות המלכות, בית־ספר להכשרת זקני־קהילה. באותם ימים, הציעו לי עבודה קבועה בבית־חולים ממשלתי, עבודה שתעניק לי ולמשפחתי ביטחון כלכלי בחיים. במה אבחר? עבדתי כבר שלושה חודשים בבית־החולים כעובד זמני, והמנהל היה מרוצה ממני, אך כשהגיעה ההזמנה לבית־הספר, הוא לא הרשה לי לקחת אפילו חופשה ללא תשלום. לאחר שהקדשתי מחשבה מעמיקה בנושא, החלטתי לבקש תחילה את ענייני המלכות ודחיתי את הצעת העבודה (מתי ו׳:33).
בערך באותה תקופה ביקרו בקהילתנו משגיח־הנפה ומשגיח־המחוז. בשל ההתנגדות החריפה מצד הכמורה היוונית האורתודוקסית ומצד הרשויות נאלצנו לערוך את האסיפות בחשאי בבתים פרטיים. בסיום אחת האסיפות, ניגש אלי משגיח־המחוז ושאל אם ברצוני לשרת בשירות מלא. הצעתו פרטה על המיתר הנכון בלבי, משום שזה היה החלום שלי מאז טבילתי. השבתי: ”אני מאוד רוצה”. אלא שהיה עלי לגדל את בתי. בתגובה אמר לי האח: ”בְּטח ביהוה, והוא יעזור לך להגשים את תוכניותיך”. וכך, בלי להזניח את התחייבויותינו המשפחתיות, ערכנו אשתי ואני שינויים בחיים, ובדצמבר 1960 התחלתי לשרת במזרח מקדוניה כחלוץ־מיוחד — אחד מתוך חמישה חלוצים־מיוחדים בלבד שהיו אז בארץ.
אחרי ששירתתי כחלוץ־מיוחד שנה אחת, הזמין אותי משרד הסניף באתונה לשרת כמשגיח נודד. בשובי הביתה אחרי שעברתי קורס של חודש שהכשיר אותי לפעילות זו, ובעודי מספר למרתא את החוויות שחוויתי, ביקר בביתי מנהל של מכרה מַנְגָן גדול והזמין אותי להיות המנהל של מחלקת הזיקוק. הוא הציע לי חוזה שמן לחמש שנים, בית יפה ומכונית, ונתן לי יומיים לחשוב על זה. שוב, ללא היסוס, אמרתי ליהוה בתפילה: ”הנני! שלחני” (ישעיהו ו׳:8). אשתי תמכה בי תמיכה מלאה. התחלתי יחד עם מרתא לשרת כמשגיח נודד. בטחנו ביהוה, והוא בחסדו הרב מעולם לא אכזב אותנו.
באש ובמים
למרות הקשיים הכלכליים המשכנו בדרכנו, ויהוה סיפק את צורכי מחייתנו. בתחילה נהגתי לנסוע מקהילה לקהילה באופנוע קטן למרחקים ארוכים עד 500 קילומטר. לא פעם נתקלתי בקשיים והייתי מעורב בכמה תאונות. יום אחד בחורף בשובי הביתה מאחת הקהילות שביקרתי, חציתי זרם מים חזק. דווקא אז המנוע דמם ונרטבתי עד הברכיים. אחר כך היה לי תקר בגלגל. עובר אורח שהיתה לו משאבה עזר לי, והצלחתי להגיע לכפר הקרוב, שם תיקנתי את הצמיג. הגעתי סוף סוף הביתה בשלוש לפנות בוקר, קפוא ומותש.
פעם אחת בנסיעה מקהילה אחת לאחרת, החליק האופנוע ונפלתי על הברך. כתוצאה מכך, מכנסיי נקרעו והתמלאו דם. לא היה ברשותי זוג מכנסיים נוסף, לכך באותו ערב נתתי הרצאה כשאני לבוש במכנסיו של אח אחר שהיו גדולים עלי. שום קושי לא ערער את נחישותי לשרת את יהוה ואת האחים האהובים.
בתאונה אחרת נפצעתי קשה — שברתי את היד ואת שיניי הקדמיות. באותם ימים הגיעה אלי לביקור אחותי, שאינה עדת־יהוה, מארצות־הברית. היא עזרה לי לקנות מכונית שהקלה עלי עד מאוד. כשנודע לאחים בסניף באתונה על התאונה, הם שלחו לי מכתב עידוד, ובין היתר ציטטו את הפסוק שברומים ח׳:28 המציין בחלקו: ”אלוהים גורם לכך שכל הדברים [”מעשיו”, ע״ח] חוברים יחד לטובת אוהביו”. מילים אלו התאמתו פעמים רבות במהלך חיי!
הפתעה נעימה
ב־1963 בישרתי עם חלוץ־מיוחד בכפר שרוב תושביו דחו את הבשורה. החלטנו לבשר בנפרד בשני צדי הרחוב. בבית אחד עוד לא הספקתי לדפוק על הדלת, ואשה אחת סחבה אותי פנימה, סגרה את הדלת ונעלה אותה. הייתי מבולבל ולא הבנתי מה קורה. מייד קראה גם לחלוץ השני להיכנס לביתה. ”שקט!” אמרה, ”אל תזוזו!” לא חלף זמן רב ושמענו קולות עוינים מבחוץ. חיפשו אותנו. כשנרגעו הרוחות אמרה לנו האשה: ”עשיתי זאת להגנתכם. אני מכבדת אתכם משום שאני מאמינה שאתם משיחיים אמיתיים”. הודנו לה מקרב לב ולפני שעזבנו השארנו לה ספרות רבה.
כעבור ארבע עשרה שנה, בכינוס מחוזי ביוון, פנתה אלי אשה אחת ואמרה: ”שלום אח, האם אתה זוכר אותי? אני האשה שהגנה עליך מפני המתנגדים כשבישרת בכפר שלנו”. היא היגרה לגרמניה, למדה את המקרא והצטרפה למשרתי יהוה. כל משפחתה כיום בָּאמת.
בכל השנים הללו התברכנו ב”אגרות שבח” רבות (קורינתים ב׳. ג׳:1). חלק ממי שעזרנו להם להכיר את האמת המקראית משרתים כיום כזקני־קהילה, משרתים־עוזרים וחלוצים. עד כמה מרגש לראות איך קומץ המבשרים בנפות שבהן שירתתי בשנות ה־60’ גדל והופך ליותר מ־000,10 עובדי יהוה! הכל נעשה בזכותו של אלוהי החסד אשר השתמש בנו בדרכו שלו.
”על ערש דווי”
בשנות שירותי כמשגיח נודד, היתה מרתא עזר כנגדי ותמיד שמרה על מצב רוח מרומם. אלא שבאוקטובר 1976 חלתה במחלה קשה ועברה ניתוח קשה. בסופו של דבר נעשתה משותקת בפלג גופה התחתון ורותקה לכיסא גלגלים. איך נעמוד בהוצאות ובסבל הרגשי? שוב בטחנו ביהוה וגם הפעם הוא נהג בנו ביד רחבה ובאהבה. כשנסעתי לשרת במקדוניה, נשארה מרתא בביתו של אח באתונה לטיפולים פיזיותרפיים. היא נהגה לטלפן אלי ולעודד אותי: ”אני בסדר. תמשיך, וכשאוכל אצטרף אליך בכיסא הגלגלים שלי”. וזה בדיוק מה שעשתה. אחינו האהובים מבית־אל שלחו לנו מכתבי עידוד רבים. שוב ושוב הזכירו למרתא את הכתוב בתהלים מ״א:4: ”יהוה יסעדנו על ערש דווי, כל משכבו הפכת בחוליו”.
בשל בעיות הבריאות החמורות החלטתי ב־1986 שכדאי שאשרת כחלוץ־מיוחד בקַבַלָה — שם אני גר ליד משפחתה של בתנו היקרה. במרס שעבר נפטרה מרתא היקרה שלא הפרה נאמנותה עד הסוף. כשאחים שאלו אותה: ”מה שלומך?” היא בדרך כלל השיבה: ”אני מרגישה טוב מאוד כי אני קרובה ליהוה!” כשהיינו מתכוננים לאסיפות או כשהגיעו אלינו הזמנות מפתות לשרת באזורים שבהם הקציר רב, מרתא נהגה לומר: ”ג’ון, בוא נלך לשרת איפה שיש צורך רב יותר במבשרים”. היא מעולם לא איבדה את התלהבותה.
לפני שנים מספר סבלתי ממחלה קשה. במרס 1994 אובחנה אצלי מחלת לב מסוכנת, והייתי חייב לעבור ניתוח. גם הפעם חשתי בידו האוהבת של יהוה אשר תמך בי בתקופה קשה זו. לעולם לא אשכח את התפילה שהתפלל משגיח־הנפה סמוך למיטתי כשיצאתי ממחלקת טיפול נמרץ, ואת ערב הזיכרון שערכתי בחדר בית־החולים עם ארבעה מטופלים שהתעניינו במידת מה בָּאמת.
יהוה היה לנו לעזר
הזמן חולף ביעף, וגופנו נחלש, אבל רוחנו מתחדשת דרך הלימודים והשירות (קורינתים ב׳. ד׳:16). עברו כבר 39 שנה מאז שאמרתי, ”הנני! שלחני”. אלה היו חיים עשירים, מאושרים ומלאי סיפוק. לעתים אני חש ”עני ואביון”, אך ברגעים אלו אני אומר בביטחון מלא ביהוה: ”עזרתי ומפלטי אתה” (תהלים מ׳:18). אכן טעמתי מחסדו של אלוהים!
[תמונה בעמוד 25]
עם מרתא ב־1956
[תמונה בעמוד 26]
המפרץ בקבלה
[תמונה בעמוד 26]
עם מרתא ב־1997