הורינו לימדו אותנו לאהוב את אלוהים

מפי אליזבת טרייסי

אנשים חמושים,‏ שבתחילת היום שיסו בנו את האספסוף,‏ הוציאו בכוח את אמא ואבא מן המכונית.‏ אחותי ואני נותרנו במושב האחורי,‏ ולא ידענו אם נראה שוב את הורינו.‏ אילו התפתחיות הובילו לחוויה מפחידה זו בקרבת סלמה שבאלבמה,‏ ארה״ב,‏ ב־1941?‏ ומה הקשר בין מה שלימדו אותנו הורינו לבין מה שקרה?‏

אבי,‏ דואי פאונטן,‏ התייתם בהיותו תינוק וגדל בביתם של קרובי משפחתו בחווה שבטקסס.‏ כשבגר הלך לעבוד בשדות הנפט.‏ ב־1922,‏ כשמלאו לו 23,‏ נשא לאשה את וויני,‏ טקסנית צעירה ויפה,‏ ותכנן להתיישב ולהקים משפחה.‏

הוא בנה את ביתו ביערות שבמזרח טקסס,‏ סמוך לעיירה הקטנה גריסון.‏ שם גידל יבולים מסוגים שונים כמו כותנה ותירס וכן גם בהמות בית.‏ עם הזמן התרחבה המשפחה.‏ דואי הבן נולד במאי 1924,‏ אדווינה בדצמבר 1925 ואני ביוני 1929.‏

הכרת האמת המקראית

הוריי חשבו שהם מבינים את המקרא,‏ מפני שהיו שייכים לכנסיית המשיח.‏ ב־1932 נתן ג.‏ וו.‏ קוק לאחיו של אבי,‏ מונרו פאונטן,‏ את הספרים ישועה וממשלה,‏ שיצאו לאור מטעם חברת המצפה (‏לועזית)‏.‏ בלהיטותו לחלוק עם הוריי את מה שהוא לומד,‏ נהג מונרו לבוא בשעת ארוחת הבוקר,‏ לקרוא מאמר מחוברת המצפה ואחר כך להשאיר אותה ”‏במקרה”‏.‏ אחרי שהלך היו אמי ואבי קוראים בה.‏

ביום ראשון אחד בבוקר הזמין דוֹד מונרו את אבי לביתו של שכן כדי לנכוח בשיעור מקרא.‏ הוא הבטיח לו שמר קוק יענה על כל שאלותיו מן המקרא.‏ בשובו מן השיעור אמר אבי בהתרגשות:‏ ”‏מר קוק ענה לי על כל השאלות והסביר לי עוד דברים אחרים!‏ חשבתי שאני יודע הכל,‏ אבל כשהוא הסביר על הגיהינום,‏ על הנפש,‏ על מטרת אלוהים לגבי כדור־הארץ ועל מה שתעשה מלכות אלוהים,‏ התחלתי להבין שבעצם אין לי שום מושג על המקרא!‏”‏

ביתנו שימש לעתים מרכז לאירועים חברתיים.‏ קרובי משפחה וידידים באו לבקר,‏ הכינו סוכריות קרמל ופופקורן מתוק ושרו יחד עם אמא שניגנה בפסנתר.‏ אט אט פינו אירועים אלו את מקומם לדיונים מקראיים.‏ אהבתם העזה של הוריי לאלוהים ולמקרא היתה כל כך בולטת שגם אם לא הבנו את כל מה שדיברו,‏ פיתח כל אחד מאיתנו אהבה דומה לאלוהים ולדברו.‏

משפחות אחרות פתחו גם הן את בתיהן לדיונים מקראיים שבועיים,‏ שנסובו בדרך כלל סביב נושא שעלה בחוברת המצפה האחרונה.‏ כשמשפחות בעיירות השכנות,‏ אפלבי ונקדוצ׳אז,‏ קיימו בביתם את האסיפות,‏ נדחסנו בתוך מכונית הפורד שלנו ונסענו לשם בכל מזג אוויר.‏

יישום הנלמד

בתוך זמן קצר הבינו הוריי שעליהם לנקוט צעדים כלשהם.‏ מתוך אהבת אלוהים ידעו שצריך לספר לאחרים את מה שהם לומדים (‏מעשי השליחים כ׳:‏35‏)‏.‏ אך זה לא היה קל לדבר בציבור על ענייני דת,‏ בייחוד להוריי שהיו מטבעם ביישנים וענווים.‏ אהבתם לאלוהים הניעה אותם להתגייס למלאכה,‏ ותודות לאהבה זו לימדו גם אותנו לשים ביטחון מלא ביהוה.‏ אבא נהג לומר:‏ ”‏יהוה הופך מגדלי אפונה למבשרים!‏”‏ ב־1933 נטבלו אבי ואמי בבריכת דגים ליד הנדרסון שבטקסס כסמל להקדשת חייהם ליהוה.‏

בתחילת 1935 שלח אבי מכתב לחברת המצפה ושאל מספר שאלות הקשורות לתקווה המשיחית לחיות לנצח (‏יוחנן י״ד:‏2;‏ טימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏11,‏ 12;‏ ההתגלות י״ד:‏1,‏ 3;‏ כ׳:‏6‏)‏.‏ את התשובה קיבל ישירות מג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ נשיא החברה דאז.‏ במקום להשיב על שאלותיו,‏ הזמין אח רתרפורד את אבי לכינוס של עדי־יהוה שנועד להיערך במאי אותה שנה בוושינגטון די.‏סי.‏

‏’‏זה בלתי אפשרי!‏’‏ חשב אבא.‏ ’‏אנחנו חקלאים עם 260 דונם של ירקות.‏ צריך בחודש הזה לקטוף אותם ולהביא אותם לשוק’‏.‏ אלא שבתוך זמן קצר ירדו גשמים חזקים ו’‏שטפו’‏ את תירוציו — את היבולים,‏ הגדרות והגשרים.‏ אז הצטרפנו לעדים אחרים באוטובוס מושכר ונסענו 600,‏1 קילומטר לכיוון צפון מזרח אל הכינוס.‏

בכינוס התרגשו הוריי לשמוע את ההסבר הברור על זהותו של ’‏ההמון הרב’‏ אשר יינצל מן ”‏הצרה הגדולה”‏ (‏ההתגלות ז׳:‏9,‏ 14‏)‏.‏ מאז ואילך שימשה תקוות חיי־הנצח גורם מניע בחייהם,‏ והם עודדו אותנו ’‏להשיג את החיים האמיתיים’‏ שהם עבורנו חיי־נצח עלי־אדמות (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏19;‏ תהלים ל״ז:‏29;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏ הייתי אז רק בת חמש,‏ ובכל זאת נהניתי מאוד להיות עם משפחתי באירוע משמח זה.‏

בשובנו מן הכינוס,‏ נטענו יבולים חדשים,‏ והגידולים שצמחו היו מהמוצלחים ביותר שהיו לנו אי פעם.‏ זה בהחלט היה אחד הגורמים ששכנעו את אמי ואבי שמי ששם ביטחון מלא ביהוה,‏ תמיד בא על שכרו.‏ הם החלו לבשר במסגרת מיוחדת שבה התחייבו להקדיש לשירות 52 שעות בחודש.‏ בעונת הזריעה הבאה מכרו את החווה.‏ אבא בנה לחמישתנו קרוון מגורים שמידותיו 6 על 4.‏2 מטרים,‏ וקנה מכונית פורד לגרירת הקרוון.‏ דוד מונרו נהג כמותו,‏ ועבר גם הוא לגור בקרוון עם משפחתו.‏

לימדו אותנו את האמת

באוקטובר 1936 החלו אבא ואמא לשרת כחלוצים,‏ כינוי למבשרים בשירות מלא.‏ בישרנו במחוזות שבמזרח טקסס,‏ שם הוכרזה בשורת המלכות לעתים נדירות בלבד.‏ במשך שנה כמעט עברנו ממקום למקום,‏ ובאופן כללי נהנינו מן החיים.‏ אמא ואבא לימדו אותנו הן במילים והן בדוגמתם האישית להיות כמו המשיחיים הקדומים שהקדישו את כל כולם להבאת האמת המקראית לאחרים.‏

בייחוד הערצנו את אמא על כל מה שהקריבה כשוויתרה על ביתה.‏ אבל על דבר אחד לא ויתרה — מכונת התפירה שלה.‏ גם זו היתה החלטה נבונה.‏ בזכות כישוריה כתופרת היינו תמיד לבושים בטוב טעם.‏ בכל כינוס הגענו בבגדים יפים וחדשים.‏

אני זוכרת היטב שהרמן ג.‏ הנשל הגיע עם משפחתו לאיזורנו במשאית של חברת המצפה.‏ הם נהגו להעמיד את המשאית באיזור מאוכלס,‏ להשמיע הרצאה מוקלטת קצרה ולבקר בבתים פרטיים כדי למסור מידע נוסף למעוניינים.‏ אחי דואי נהנה מחברתו של מילטון בנו של הרמן,‏ שהיה אז באמצע שנות העשרֵה שלו.‏ היום מילטון הוא נשיא חברת המצפה.‏

בכינוס שנערך ב־1937 בקולומבוס,‏ אוהיו,‏ נטבלה אדווינה,‏ ולאמי ולאבי הציעו את הזכות לשרת כחלוצים־מיוחדים.‏ באותם ימים חלוץ־מיוחד צריך היה להקדיש למלאכת ההטפה לפחות 200 שעות בחודש.‏ במבט לאחור,‏ אני מבינה עד כמה דוגמתה הטובה של אמי עזרה לי לתמוך בבעלי במילוי תפקידיו המשיחיים.‏

כשהחל אבי ללמוד עם משפחות שונות את המקרא,‏ הוא לקח אותנו איתו כדי שנציב דוגמה טובה לילדי המשפחה.‏ הוא ביקש מאיתנו לפתוח ולקרוא פסוקים ולהשיב על כמה שאלות בסיסיות.‏ כתוצאה מכך,‏ צעירים רבים שאיתם למדנו משרתים את יהוה בנאמנות עד עצם היום הזה.‏ הורינו הקנו לנו בסיס טוב כדי שלא נחדל לאהוב את אלוהים.‏

עם השנים,‏ דואי גדל,‏ והיה לו קשה לגור בחדר קטן בצפיפות עם שתי אחיותיו הקטנות.‏ לכן,‏ ב־1940 החליט לעזוב את הבית ולשרת כחלוץ עם עד־יהוה אחר.‏ ברבות הימים,‏ התחתן עם אודרי בארון.‏ הוריי לימדו גם את אודרי דברים רבים,‏ והם היו יקרים מאוד ללבה.‏ אחרי שדואי נשלח לכלא ב־1944 בשל עמדתו הניטרלית,‏ היא עברה לגור איתנו לזמן מה בקרוון הצפוף.‏

בכינוס הגדול בסנט לואיס,‏ מיזורי,‏ ב־1941,‏ פנה אח רתרפורד ישירות אל הצעירים בני 5 עד 18,‏ שישבו בקרבת הבמה באיזור שהוקצה להם.‏ אדווינה ואני הקשבנו לקולו הרגוע והברור;‏ הוא היה כאב אוהב המדריך את ילדיו.‏ אל ההורים פנה ואמר:‏ ”‏היום המשיח ישוע מקבץ לפניו את עם בריתו,‏ ומורה להם בצורה חד משמעית לחנך את ילדיהם במעגלי צדק”‏.‏ ואז הוסיף:‏ ”‏השאירו אותם בבית ולמדו אותם את האמת!‏”‏ וכך,‏ לשמחתי,‏ עשו הוריי.‏

בכינוס קיבלנו את הספרון החדש הגנה על משרתי יהוה,‏ שבה הוצגו משפטים שבהם ניצחו עדי־יהוה,‏ כולל משפטים שנערכו בבית המשפט העליון של ארצות־הברית.‏ אבא למד איתנו את הספרון.‏ לא ידענו שאנו למעשה נערכים למה שעתיד היה לקרות כעבור כמה שבועות בסלמה,‏ אלבמה.‏

התקפת אספסוף בסלמה

בבוקר שלפני אותה חוויה מפחידה,‏ מסר אבי עותקים של מכתב לשריף,‏ לראש העיר ולמפקד המשטרה בסלמה.‏ במכתב נאמר שלפי החוקה יש לנו זכות לבשר וליהנות מהגנת החוק.‏ למרות זאת,‏ הם החליטו לגרש אותנו מן העיר.‏

בשעות הערביים הגיעו חמישה גברים חמושים לקרוון ולקחו את אמי,‏ אחותי ואותי כבנות ערובה.‏ הם הפכו כל דבר בקרוון וחיפשו חומר חתרני.‏ אבי היה בחוץ,‏ והם ציוו עליו לחבר את הקרוון לרכב.‏ בכל הזמן הזה כיוונו אליו את רוביהם.‏ לא פחדתי.‏ אחותי ואני צחקקנו כי זה היה נראה לנו כל כך מגוחך שהם חשבו שאנחנו מסוכנים.‏ אבי שלח בנו מבט אחד ומייד נמחק לנו החיוך מהפנים.‏

כשהיינו מוכנים לעזוב,‏ רצו הגברים שאדווינה ואני ניסע ברכב שלהם.‏ אבי סירב בכל תוקף.‏ ”‏על גופתי המתה!‏”‏ קרא.‏ אחרי כמה חילופי דברים,‏ הרשו לנו לנסוע ביחד כל המשפחה,‏ והגברים החמושים עקבו אחרינו ברכבם.‏ כ־25 קילומטר מחוץ לעיר,‏ אותתו לנו לעצור בצד הדרך והרחיקו את אמי ואת אבי.‏ כל אחד מהם ניסה לשכנע אותם לעזוב את האמת:‏ ”‏עיזבו את הדת הזו.‏ חיזרו לחווה וגדלו את בנותיכם כמו שצריך!‏”‏ אבי ניסה לדבר על לבם אך ללא הועיל.‏

לבסוף אמר אחד הגברים:‏ ”‏לכו מפה,‏ ואם תחזרו למחוז דאלאס,‏ נהרוג את כולכם!‏”‏

שוב היינו ביחד ונשמנו לרווחה.‏ נסענו כמה שעות ועצרנו לחניית לילה.‏ קודם לכן רשמנו את מספר לוחית הזיהוי של רכבם.‏ אבי דיווח מיידית על כל מה שקרה לחברת המצפה,‏ וכעבור מספר חודשים זוהו הגברים ונעצרו.‏

בית־ספר גלעד להכשרת שליחים

ב־1946 הוזמנה אדווינה ללמוד בכיתה ה־7 של גלעד,‏ בית־הספר להכשרת שליחים שהתקיים בסַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק.‏ אלברט שרודר,‏ אחד המורים,‏ ציין את תכונותיה הטובות באוזני שותפו לשעבר לחלוציות,‏ ביל אלרוד,‏ ששירת אותה עת במשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏a אדווינה וביל הכירו והתחתנו כשנה בערך אחרי שסיימה את לימודיה בגלעד.‏ שנים רבות שירתו בשירות מלא,‏ מתוכן חמש שנים בבית־אל.‏ יום אחד ב־1959,‏ הודיע אח שרודר לכיתה ה־34 של בית־ספר גלעד,‏ שחברו היקר הוא כעת אב לתאומים,‏ בן ובת.‏

בשלהי 1947,‏ כששירתתי עם הוריי במרידיאן,‏ מיסיסיפי,‏ הוזמנו שלושתנו לכיתה ה־11 של גלעד.‏ הופתענו משום שעל־פי הדרישות הייתי צעירה מדי,‏ ואמי ואבי היו מבוגרים מדי.‏ נהגו עימנו לפנים משורת הדין,‏ ונפלה בחלקנו הזכות המיוחדת לקבל הדרכה מקראית.‏

שליחה יחד עם הוריי

נשלחנו לקולומביה שבדרום אמריקה.‏ בדצמבר 1949,‏ כשנה אחרי סיום הלימודים,‏ הגענו לבוגוטה לבית שליחים,‏ שבו גרו כבר שלושה איש.‏ אבי חשב בהתחלה שיהיה לו קל יותר ללמד את האנשים אנגלית מאשר ללמוד ספרדית.‏ היו קשיים,‏ אבל זכינו לברכות נהדרות!‏ ב־1949 היו פחות ממאה עדים בקולומביה,‏ ואילו היום יש יותר מ־000,‏100!‏

הוריי שירתו חמש שנים בבוגוטה,‏ ונשלחו לעיר קַלִי.‏ ב־1952 נישאתי לרוברט טרייסי,‏ שליח ששירת בקולומביה.‏b ב־1982 נשלחנו מקולמביה למקסיקו,‏ ושם אנו משרתים עד היום.‏ ב־1968 נאלצו הוריי לחזור לארצות־הברית כדי לקבל טיפול רפואי.‏ אחרי ששבו לאיתנם המשיכו לשרת כחלוצים מיוחדים ליד מוֹבּיל,‏ אלבמה.‏

הטיפול בהורינו

בחלוף השנים,‏ תש כוחם של אבי ואמי והם היו זקוקים לתמיכה ולטיפול.‏ לבקשתם,‏ נשלחו לשרת ליד אדווינה וביל באַתֶנס שבאלבמה.‏ אחי,‏ דואי הבן,‏ החליט שכדאי שבני המשפחה יגורו יחד בקרוליינה הדרומית.‏ אז ביל עבר עם משפחתו לגרינווד,‏ יחד עם אמי ואבי.‏ תודות לשינוי אוהב זה התאפשר לרוברט ולי להמשיך לשרת כשליחים בקולומביה,‏ בידיעה שהוריי זוכים לטיפול טוב.‏

ב־1985 לקה אבי בשבץ שבעקבותיו נותר אילם ומרותק למיטתו.‏ כל המשפחה התכנסה יחד כדי להחליט מהו הטיפול הטוב ביותר שנוכל להעניק להורים.‏ הוחלט שאודרי תטפל באבי,‏ ושרוברט ואני נשלח כל שבוע מכתב עם חוויות מעודדות ונבקר בתדירות האפשרית.‏

ביקורי האחרון אצל אבי חרות היטב בזיכרוני.‏ הוא לא יכול היה להתבטא באופן ברור,‏ אבל אחרי שאמרתי לו שאנחנו חוזרים למקסיקו,‏ פלט במאמץ רב וברגש עמוק מילה אחת,‏ ”‏אדיוס!‏”‏ ידענו שבתוך תוכו הוא תומך בהחלטתנו להמשיך לשרת כשליחים.‏ הוא נפטר ביולי 1987,‏ ואמא נפטרה תשעה חודשים אחריו.‏

מכתב שקיבלתי מאחותי שהתאלמנה בינתיים מסכם היטב את ההערכה שאנו רוחשים להורינו:‏ ”‏אני מוקירה את מורשתי המשיחית העשירה ואינני חשה אף לא לרגע אחד שחיי היו מאושרים יותר אילו גידלו אותנו ההורים בדרך אחרת.‏ אמונתם העזה,‏ נכונותם להקריב מעצמם וביטחונם המלא ביהוה עזרו לי לעבור רגעים קשים ביותר בחיי”‏.‏ לסיום כתבה אדווינה:‏ ”‏אני מודה ליהוה על הורינו שבמוצא פיהם ובדוגמתם האישית הראו לנו מה רב יהיה אושרנו אם נבנה את חיינו סביב שירותו של אלוהינו האוהב,‏ יהוה”‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמודים 22,‏ 23]‏

משפחת פאונטן:‏ (‏משמאל לימין)‏ דואי,‏ אדווינה,‏ וויני,‏ אליזבת,‏ דואי הבן;‏ ימין:‏ אליזבת ודואי הבן על פגוש המשאית הגדולה של הנשל (‏1937)‏;‏ שמאל למטה:‏ אליזבת אוחזת כרזה בגיל 16