איש מופת שקיבל תוכחה
”התנינים בזמביה טורפים 30 איש בחודש”. כך דוּוח בעיתון אפריקני לפני מספר שנים. זואולוג אחד, שלכד זוחלים אלו לצורכי מחקר, מציין כי ”דרושים 12 גברים כדי להשתלט על תנין אחד”. בהתחשב בזנבו החזק ובמלתעותיו העצומות, התנין הוא בעל־חיים אימתני!
התנין, המכונה בספר איוב לווייתן ומתואר בו כ”מלך על כל בני שחץ”, שימש בידי הבורא כדי ללמד את איוב משרתו לקח חשוב (איוב מ׳:25; מ״א:26). הדבר אירע לפני כ־500,3 שנה בארץ עוץ, ששכנה כנראה בצפון ערב. בהתייחסו לבעל־חיים זה, אמר אלוהים לאיוב: ”לא אכזר כי יעורנו [איש לא יעז להעיר אותו]. ומי הוא לפניי יתייצב?” (איוב מ״א:2) מה נכונות מילים אלו! אם אנו מפחדים מן התנין, האם לא נירתע עשרת מונים מלדבר נגד בוראו? איוב הבין את הלקח והודה בטעותו (איוב מ״ב:1–6).
כשחושבים על איוב, נזכרים בעמידתו הנאמנה בניסיון (יעקב ה׳:11). אך איוב נשא חן בעיני יהוה עוד לפני שאמונתו הועמדה בניסיונות קשים. אלוהים ראה בו איש שבימיו ’לא היה כמוהו בארץ, איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע’ (איוב א׳:8). אם כן, מוטב שנלמד על איוב ונראה מדוגמתו מה עלינו לעשות כדי שגם אנו נשביע את רצון אלוהים.
הקשר עם אלוהים בעדיפות ראשונה
איוב היה אדם עשיר. לבד מזהב היו לו 000,7 כבשים, 000,3 גמלים, 500 אתונות, 000,1 ראשי בקר ועבדים רבים מאוד (איוב א׳:3). אך איוב בטח ביהוה ולא בעושרו. הוא אמר: ”אם שמתי זהב כסלי [ביטחוני] ולכתם [זהב] אמרתי: ’מבטחי!’ אם אשמח כי רב חילי [רכושי], וכי כביר מצאה ידי ... גם הוא עוון פלילי, כי כיחשתי לאל ממעל” (איוב ל״א:24–28). הקשר שלנו עם יהוה צריך להיות, כמו שהיה לאיוב, יקר לנו פי כמה וכמה מדברים חומריים.
יחס הוגן לזולת
כיצד נהג איוב עם משרתיו? העובדה שנהג עימם בצדק ונתן להם את ההרגשה שנוח לגשת אליו, ניכרת בדברים שהוא עצמו אמר: ”אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עימדי, ומה אעשה כי יקום אל? וכי יפקוד, מה אשיבנו?” (איוב ל״א:13, 14) איוב העריך את רחמי יהוה ומתוך כך נהג במידת הרחמים עם עבדיו. איזו דוגמה טובה, בייחוד למשגיחים בקהילה המשיחית! גם הם חייבים להיות הוגנים, חסרי פניות ולתת את ההרגשה שנוח לגשת אליהם.
איוב לא דאג רק לבני ביתו. כביטוי לדאגתו לזולת אמר: ”אם אמנע מחפץ [הנאה מ] דלים, ועיני אלמנה אֲכַלֶּה [אגרום לאלמנה כיליון עיניים, ציפיית שווא לעזרתי] ... אם הניפותי על יתום ידי. כי אֶרְאֶה בשער [צורך ב]עזרתי, כתפי משִכמה תפול, ואזרועי מִקָּנָה תישבר” (איוב ל״א:16–22). עלינו להתחשב באחים שהחיים לא האירו להם פנים.
בשל התעניינותו הבלתי אנוכית בזולת הכניס איוב זרים בצל קורתו. על כן אמר: ”בחוץ לא ילין גֵר; דלתיי לאורַח אפתח” (איוב ל״א:32). משרתי אלוהים יכולים כיום ללמוד מדוגמתו. קבלת פנים לבבית לחדשים המגיעים לאולם־המלכות עשויה לתרום להתקדמותם הרוחנית. כמובן, יש גם לגלות הכנסת אורחים ואהבה כלפי משגיחים נודדים או משיחיים אחרים (פטרוס א׳. ד׳:9; יוחנן ג׳. פסוקים 5–8).
איוב אימץ גישה נכונה אפילו כלפי אויביו. הוא לא שמח לאידם של משנאיו (איוב ל״א:29, 30). הוא היה מוכן להיטיב עימם, עובדה שבאה לידי ביטוי בנכונותו להתפלל בעד שלושת מנחמיו המדומים (איוב ט״ז:2; מ״ב:8, 9; השווה מתי ה׳:43–48).
טוהר מיני
איוב היה נאמן לאשתו ולא הרשה ללבו לחמוד אשה אחרת. הוא אמר: ”ברית כרתי לעיניי. ומה אתבונן על בתולה? אם נפתה לבי על אשה, ועל פתח רעי ארבתי. תטחן לאחר אשתי, ועליה יכרעון אחרין. כי היא זימה, והוא עוון פלילים” (איוב ל״א:1, 9–11).
הוא לא הניח לתשוקות בלתי מוסריות להשחית את לבו, אלא בחר בדרך הישר. אין פלא אפוא, שאיש נאמן זה, אשר נאבק בפיתויים לא־מוסריים, מצא חן בעיני יהוה אלוהים (מתי ה׳:27–30).
דאגה למצבם הרוחני של בני המשפחה
לעתים ערכו בני איוב משתים בהשתתפות כל בניו ובנותיו. אחרי ימי המשתה חשש איוב שמא חטאו ילדיו לאלוהים בדרך כלשהי. מה עשה? הכתוב מוסר: ”ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב, ’אולי חטאו בניי וקיללו אלוהים בלבבם’” (איוב א׳:4, 5, ”ברכו” הוא תיקון סופרים). אין ספק שבני משפחתו הבינו עד כמה חשוב לו שיפתחו יראת כבוד כלפי אלוהים ושילכו בדרכיו.
ראשי משפחות משיחיים חייבים כיום להורות לבני משפחתם את המקרא, דבר־אלוהים (טימותיאוס א׳. ה׳:8). כמו כן, יאה להתפלל בעד בני המשפחה (רומים י״ב:12).
נאמנות ועמידה בניסיון
רוב קוראי המקרא מכירים את הניסיונות הקשים שפקדו את איוב. השטן טען שבנסיבות מסוימות יקלל איוב את אלוהים. יהוה נענה לקריאת התיגר, וללא דיחוי המיט השטן אסונות על איוב. איוב איבד את כל מקנהו וגרוע מכך, שכל את כל ילדיו. מייד לאחר מכן היכה אותו השטן בשחין רע מכף רגלו עד קודקודו (איוב פרקים א׳, ב׳).
מה היתה התוצאה? כשלחצה עליו אשתו לקלל את אלוהים, השיב איוב: ”כדבר אחת הנבלות תדברי. גם את הטוב נקבל מאת האלוהים ואת הרע לא נקבל?” הכתוב מוסיף: ”בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו” (איוב ב׳:10). איוב החזיק מעמד בנאמנות והוכיח כי השטן שקרן. מי יתן וגם אנו נעמוד בניסיונות ונוכיח שאנו משרתים את יהוה מתוך אהבה כלפיו (מתי כ״ב:36–38).
הנכונות לקבל תוכחה בענווה
אף שהיה מופת במובנים רבים, לא היה איוב אדם מושלם. הוא עצמו אמר: ”מי יתן טהור מטמא? לא אחד” (איוב י״ד:4; רומים ה׳:12). כשנאמר כי איוב היה איש תם, כלומר, אדם בלי דופי, הכוונה היא שהוא עמד במה שמצפה אלוהים ממשרתיו החוטאים והבלתי מושלמים. עד כמה מעודד לדעת שניתן לעשות כן!
איוב אומנם עמד בניסיון, אך נמצאה בו מגרעת. שלושה מנחמים לכאורה שמעו את כל הרעה שבאה עליו ובאו לנחמו (איוב ב׳:11–13). לטענתם, העניש יהוה את איוב על חטאים גדולים. מטבע הדברים נפגע איוב מהאשמות שווא אלו, ודיבר להגנתו. אך בניסיונות להצדיק את עצמו הגזים ואף רמז שצדקתו עולה על צדקת אלוהים! (איוב ל״ה:2, 3).
מאהבתו את איוב שלח אלוהים אדם צעיר שיעמיד אותו על טעותו. הכתוב מוסר: ”ויחר אף אליהוא... באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלוהים”. אליהוא ציין כי ”אמר איוב, ’צָדַקְתִּי, ואל הסיר משפטי’” (איוב ל״ב:2; ל״ד:5). עם זאת, אליהוא לא תמך במסקנה המוטעית של שלושת ’המנחמים’, לפיה יהוה מעניש את איוב על חטאיו. תחת זאת, הביע אליהוא את ביטחונו בנאמנות של איוב ויעץ לו: ”דין לפניו [לפני יהוה] ותחולל לו [ועליך להוחיל לו שיענך]”. היה על איוב להוחיל ליהוה ולא להגן על עצמו בפזיזות. אליהוא הבטיח לאיוב: ”משפט [צדק] ורוב צדקה לא יְעַנֶּה [אלוהים]” (איוב ל״ה:14; ל״ז:23).
קו החשיבה של איוב היה טעון תיקון. זו הסיבה שאלוהים נתן לו שיעור בקטנותו של האדם לעומת גדולתו של האל. הוא הצביע על הארץ, על הים, על השמים זרועי הכוכבים, על בעלי־החיים ועל פלאי בריאה נוספים רבים. לבסוף, דיבר על הלווייתן — התנין. איוב קיבל את התוכחה בענווה, ובזאת הציב לנו דוגמה נוספת.
גם אם אנו משרתים את יהוה כמיטב יכולתנו, כולנו טועים. אם הטעות חמורה, עשוי יהוה לתקן אותנו באמצעים שונים (משלי ג׳:11, 12). אולי ניזכר בפסוק שיעורר בנו נקיפות מצפון. אולי נקרא משהו בחוברת המצפה או בפרסומים אחרים של חברת המצפה שיבהיר לנו כי טעינו. ייתכן שאח לאמונה יפנה אלינו באדיבות ויסב את תשומת לבנו לכך שהפרנו עיקרון מקראי כלשהו. כיצד נגיב? איוב הביע חרטה מלאה באומרו: ”אֶמְאַס [אני חוזר בי] וניחמתי [אני מתחרט] על עפר ואפר” (איוב מ״ב:6).
גמול מאת יהוה
יהוה גמל לאיוב ובירך אותו בעוד 140 שנות חיים. בתקופה זו קיבל הרבה יותר ממה שאיבד. ואף־על־פי שמת לבסוף, מובטח לו שיקום לתחייה בעולמו החדש של אלוהים (איוב מ״ב:12–17; יחזקאל י״ד:14; יוחנן ה׳:28, 29; פטרוס ב׳. ג׳:13).
גם לנו מובטחים חסדו וברכתו של אלוהים בתנאי שנשרת אותו בנאמנות ונהיה מוכנים לקבל כל תוכחה מקראית. אם נעשה כן, מובטח לנו שנחיה בסדר החדש שיכונן אלוהים, ואף חשוב מכך, נסב כבוד לאלוהים. יהוה יגמול לנו על נאמנותנו, והתנהגות זו מצדנו תהווה הוכחה נוספת לכך שמשרתיו עובדים אותו, לא מטעמים אנוכיים, אלא מתוך אהבה כנה. איזו זכות גדולה זו לשמח את לב יהוה, כפי שעשה איוב הנאמן, אשר קיבל תוכחה בענווה! (משלי כ״ז:11).
[תמונות בעמוד 26]
איוב דאג ליתומים, לאלמנות ולאחרים
[תמונות בעמוד 28]
איוב זכה לשפע ברכות על שקיבל תוכחה בענווה