יאשיהו העניו נשא חן בעיני יהוה
יאשיהו בן ה־5, נסיך יהודה, ודאי מבוהל. הוא שומע את אמו יְדִידָה מתאבלת. יש לה סיבה לבכות, משום שסבו, המלך מנשה, מת (מלכים ב׳. כ״א:18).
כעת ימלוך על יהודה אמון, אביו של יאשיהו (דברי הימים ב׳. ל״ג:20). כעבור שנתיים (659 לפה״ס) נרצח אמון בידי עבדיו. העם מחסל את הקושרים וממליך את יאשיהו הצעיר (מלכים ב׳. כ״א:24; דברי הימים ב׳. ל״ג:25). בימי מלכות אמון, התרגל יאשיהו לריח הקטורת שמילא את ירושלים. הריח עלה מן המזבחות הרבים שעל גגות הבתים אשר עליהם השתחוו בני העם לאלילי הכזב. כוהנים עובדי אלילים נראים מכל עבר, וחסידיהם — אשר חלקם טוענים שהם עובדים את יהוה — נשבעים לאל הקרוי מלכם (צפניה א׳:1, 5).
יאשיהו יודע שאמון היה רשע ועובד אלילים. מלך יהודה הצעיר שם לב לדבריו של צפניה, נביא אלוהים. בגיל 15 (652 לפה״ס), בשנה השמינית למלכותו, מחליט יאשיהו לפעול כדברי צפניה. בעודו נער, החל לדרוש ליהוה (דברי הימים ב׳. ל״ג:21, 22; ל״ד:3).
יאשיהו נרתם למלאכה
מקץ ארבע שנים מתחיל יאשיהו לטהר את יהודה וירושלים מדתות הכזב (648 לפה״ס). הוא משמיד את הצלמים, את האשרות ואת מזבחות הקטורת ששימשו לפולחן הבעל. את המסכות הוא מפורר עד דק ומפזר אותם על קברי האנשים שזבחו להם. הוא מחלל מזבחות ששימשו לפולחן טמא ואחר כך מנתץ אותם (מלכים ב׳. כ״ג:8–14).
מלאכת הטיהור שמנהיג יאשיהו נמצאת בשיאה בהגיע ירמיהו, בן אחד הכוהנים משבט לוי, לירושלים (647 לפה״ס). יהוה אלוהים מסמיך את ירמיהו הצעיר לנביאו, וירמיהו מכריז בעוצמה רבה את מסריו של יהוה נגד דתות הכזב! יאשיהו היה בערך בן גילו של ירמיהו. אך חרף הטיהור האמיץ שהנהיג יאשיהו וחרף מסריו של ירמיהו, שב העם במהרה לפולחן כזב (ירמיהו א׳:1–10).
תגלית שערכה לא יסולא בפז!
חולפות חמש שנים בערך, ויאשיהו בן ה־25 מולך כבר כ־18 שנה. הוא מזמן אליו את שפן הסופר, את מעשיהו שר העיר ואת יואח המזכיר. המלך מצווה על שפן: ’אמור לחלקיהו הכהן הגדול שיקח את הכסף שאספו שומרי הסף במקדש מאת העם ויתן אותו לעושי המלאכה כדי שיחזקו את בית יהוה’ (מלכים ב׳. כ״ב:3–6; דברי הימים ב׳. ל״ד:8).
מעלות השחר עובדים האנשים בחריצות. אין ספק שיאשיהו אסיר תודה ליהוה על כך שהעובדים מתקנים את הנזק שגרמו כמה מאבותיו לבית אלוהים. עם התקדמות המלאכה מגיע שפן ובשורה בפיו. מה יש באמתחתו? הוא אוחז מגילה! הוא מספר שחלקיהו הכהן הגדול מצא את ”ספר תורת יהוה ביד משה” (דברי הימים ב׳. ל״ד:12–18). איזו תגלית מרעישה — זהו ללא ספק העותק המקורי של התורה!
יאשיהו להוט לשמוע כל מילה הכתובה בספר. בעוד שפן קורא בו, משתדל המלך לראות כיצד חלה כל מצווה ומצווה עליו ועל העם. הוא מתרשם במיוחד מן הדגש ששם הספר בעבודת אלוהים האמיתית ומן הנבואות שבו בדבר הרעות והגלות שיבואו על העם אם יעסקו בפולחן כזב. כשמתחוור לו שלא כל מצוות אלוהים נעשות, קורע יאשיהו את בגדיו ומצווה על חלקיהו, על שפן ועל אחרים: ’דירשו את יהוה על דברי הספר, כי גדולה חימת יהוה אשר נתכה בנו על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר הזה’ (מלכים ב׳. כ״ב:11–13; דברי הימים ב׳. ל״ד:19–21).
דבר יהוה
שליחי יאשיהו הולכים אל חולדה הנביאה בירושלים ושבים עם מסר בפיהם. חולדה מסרה להם את דבר יהוה ולפיו הרעות הכתובות בספר שנמצא יבואו על העם הכופר. אך הואיל ויאשיהו נכנע מלפני יהוה אלוהים, הוא לא יראה את הרעה שיביא יהוה. הוא ייאסף אל אבותיו ואל קברו בשלום (מלכים ב׳. כ״ב:14–20; דברי הימים ב׳. ל״ד:22–28).
האם ניבאה חולדה נבואת אמת, בהתחשב בעובדה שיאשיהו נהרג בקרב? (מלכים ב׳. כ״ג:28–30) כן, משום שה”שלום” שבו נאסף יאשיהו אל קברו עמד בניגוד ל”רעה” שנועדה לבוא על יהודה (מלכים ב׳. כ״ב:20; דברי הימים ב׳. ל״ד:28). יאשיהו נהרג לפני הרעה שבאה בין 609 ל־607 לפה״ס כשצרו הבבלים על ירושלים והחריבוה. וכשנאמר ’נאסף אל אבותיו’ אין זה מוציא מכלל אפשרות מוות אלים. המקרא משתמש בביטוי דומה למקרים של מוות אלים ולא־אלים (דברים ל״א:16; מלכים א׳. ב׳:10; כ״ב:34, 40).
קידום עבודת אלוהים האמיתית
יאשיהו אוסף את יושבי ירושלים במקדש וקורא באוזניהם ”את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית יהוה”. לאחר מכן, הוא כורת ברית ”ללכת אחר יהוה ולשמור מצוותיו ואת עדותיו ואת חוקותיו בכל לב ובכל נפש להקים את דברי הברית הזאת הכתובים על הספר הזה”. וכל העם מצדד בברית (מלכים ב׳. כ״ג:1–3).
אז יוצא המלך למבצע נוסף, כנראה נרחב יותר נגד עבודת אלילים. הוא משבית את הכמרים [הכוהנים לדתות נכר] ביהודה. הכוהנים משבט לוי שהיו מעורבים בפולחן טמא מאבדים את הזכות לשרת במזבח יהוה. הוא משחית את הבמות שנבנו בימי שלמה המלך. הטיהור נעשה גם בשטחה של ממלכת ישראל בת עשרת השבטים שנפלה בידי האשורים (740 לפה״ס).
כהתגשמות נבואה שניתנה 300 שנה קודם לכן מפי ’איש אלוהים’ עלום שם, שורף יאשיהו את עצמות כוהני הבעל על המזבח שבנה ירבעם הראשון בבית־אל. הוא מסיר את הבמות משם ומערים אחרות, וכוהנים עובדי אלילים נזבחים על אותם המזבחות שבהם שירתו (מלכים א׳. י״ג:1–4; מלכים ב׳. כ״ג:4–20).
חגיגת פסח גדולה
הצעדים שנוקט יאשיהו לקידום עבודת אלוהים הטהורה זוכים לתמיכת אלוהים. כל עוד הוא חי, יודה המלך לאלוהים על כך שבני העם ’אינם סרים מאחרי יהוה אלוהי אבותיהם’ (דברי הימים ב׳. ל״ד:33). ואיך יוכל יאשיהו לשכוח את המאורע הנפלא שאירע בשנה ה־18 למלכותו?
המלך מצווה על העם: ”עשו פסח ליהוה אלוהיכם ככתוב על ספר הברית הזה” (מלכים ב׳. כ״ג:21). יאשיהו שמֵח למראה ההיענות הרבה. הוא עצמו תורם לחג 000,30 פסחים [קורבנות פסח] ו־000,3 ראשי בקר. איזה פסח! בזכות כל הקורבנות, הארגון הטוב והמוני העם, לא נעשה כפסח הזה מימי שמואל הנביא (מלכים ב׳. כ״ג:22, 23; דברי הימים ב׳. ל״ה:1–19).
אבל כבד
ביתר 31 שנות שלטונו (659–629 לפה״ס) מולך יאשיהו כמלך טוב. לקראת קץ שלטונו, נודע לו שפרעה נכו מתכנן לעבור דרך יהודה בדרכו להילחם בצבאות בבל, כדי לעזור למלך אשור בְּכַרְכְּמִיש שעל גדות נהר הפרת. משום מה, יוצא יאשיהו להילחם במצרים. נכו שולח אליו מלאכים ואומר: ”חדל לך מאלוהים, אשר עימי, ואל ישחיתך”. למרות זאת, יאשיהו מתחפש ומנסה להדוף את המצרים חזרה למגידו (דברי הימים ב׳. ל״ה:20–22).
לדאבונו של מלך יהודה פוגעים בו קשתי האויב, והוא אומר לעבדיו: ”העבירוני כי החליתי מאוד”. הם מעבירים אותו מן המרכבה אל רכב המשנה ומוליכים אותו ירושליימה. בעיר עצמה או בדרך לעיר נופח יאשיהו את נשמתו. ”וימות וייקבר בקברות אבותיו”, מוסר הכתוב, ”וכל יהודה וירושלים מתאבלים על יאשיהו”. ירמיהו מקונן עליו ומאז ואילך הופך המלך נושא לקינות הנאמרות באירועים מיוחדים (דברי הימים ב׳. ל״ה:23–25).
זו היתה טעות מצערת מצד יאשיהו לצאת למלחמה נגד המצרים (תהלים ק״ל:3). למרות זאת, בזכות ענוותו ודבקותו בעבודת אלוהים האמיתית נשא חן בעיני יהוה. חייו ממחישים היטב שיהוה נותן חן למשרתיו הענווים (משלי ג׳:34; יעקב ד׳:6).
[תמונה בעמוד 29]
המלך יאשיהו הצעיר דרש במלוא הכנות ליהוה
[תמונה בעמוד 31]
יאשיהו השמיד את הבמות וקידם את עבודת אלוהים האמיתית