שאלות של קוראים
מהי ה”מנוחה” שעליה מדובר בעברים ד׳:9–11, וכיצד ניתן ”להיכנס אל המנוחה ההיא”?
אל המשיחיים העברים בני המאה הראשונה לספירה כתב השליח פאולוס: ”נותרה מנוחת שבת לעם אלוהים. הן הנכנס אל מנוחתו גם הוא שבת ממלאכתו, כמו האלוהים מִשֶלו. לכן נחתור נא להיכנס אל המנוחה ההיא, פן ייכשל איש ויהיה לממרה כמוהם” (עברים ד׳:9–11).
כשדיבר פאולוס על כך שאלוהים שבת ממלאכתו הוא התכוון כנראה לכתוב בבראשית ב׳:2: ”ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה”. מדוע ’שבת אלוהים ביום השביעי’? ברור שלא מתוך הצורך להחליף כוח ”מכל מלאכתו אשר עשה”. בפסוק הבא יש רמז: ”ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות” (בראשית ב׳:3; ישעיהו מ׳:26, 28).
”יום השביעי” היה שונה מששת הימים הקודמים. אלוהים בירך את היום וקידש אותו, כלומר, הועיד אותו, הקדיש אותו, למטרה מיוחדת. מה היתה המטרה? קודם לכן גילה אלוהים את מטרתו כלפי האנושות וכדור־הארץ. אל אדם הראשון ואל אשתו אמר אלוהים: ”פרו ורבו ומילאו את הארץ וכיבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ” (בראשית א׳:28). אף שאלוהים נתן למין האנושי ולכדור־הארץ התחלה מושלמת, היה דרוש זמן כדי שהארץ כולה תיכבש ותהפוך לגן־עדן מאוכלס במשפחה אנושית מושלמת, כפי מטרת אלוהים. לפיכך, ”ביום השביעי” שבת אלוהים מכל מלאכת בריאה ארצית על מנת לאפשר לדברים שנבראו להתפתח על־פי רצונו. עד לתום אותו ”יום” יתממש כל מה שהועיד אלוהים. כמה זמן תימשך מנוחה זו?
בספר עברים ציין פאולוס כי ”נותרה מנוחת שבת לעם אלוהים” והאיץ באחיו לאמונה לחתור ”להיכנס אל המנוחה ההיא”. יוצא מכך שכאשר כתב פאולוס את המילים האלו, היה ה”יום השביעי” של מנוחת אלוהים, שהחל כ־000,4 שנה קודם לכן, עוד בעיצומו. והוא לא יסתיים עד אשר מטרת אלוהים כלפי האנושות וכלפי כדור־הארץ תתגשם במלואה בתום אלף שנות שלטון ישוע המשיח, שהוא ”אדון השבת” (מתי י״ב:8; ההתגלות כ׳:1–6; כ״א:1–4).
פאולוס הסביר כיצד ניתן להיכנס אל מנוחת אלוהים וליהנות מתוחלת נפלאה זו. הוא כתב: ”הנכנס אל מנוחתו גם הוא שבת ממלאכתו”. מכאן אנו למדים שלמרות ההתחלה המושלמת, לא נכנסה האנושות בכללותה למנוחת אלוהים. הסיבה לכך היא שאדם וחוה לא קיבלו את הסידור שקבע עבורם אלוהים ובכך לא קיימו לזמן רב את מנוחת אלוהים ב”יום השביעי”. אדרבה, הם מרדו ורצו להתנער מתלותם באלוהים. בזאת נתנו יד למזימת השטן ודחו את הדרכתו האוהבת של אלוהים (בראשית ב׳:15–17). כתוצאה מכך, איבדו את התוחלת לחיות לנצח בגן־עדן עלי אדמות. מני אז נעשו כל בני האדם משועבדים לחטא ולמוות (רומים ה׳:12, 14).
המרד של אדם וחוה לא סיכל את מטרת אלוהים. יום מנוחתו נמשך. עם זאת, אלוהים דאג באהבתו לספק את הכופר באמצעות בנו, ישוע המשיח, למען יוכלו כל המאמינים בו להשתחרר ולנוח מעול החטא והמוות (רומים ו׳:23). זו הסיבה שפאולוס קרא לאחיו המשיחיים ’לשבות מכל מלאכתם’. היה עליהם לקבל את אמצעי הישועה שסיפק אלוהים ולא לנסות לבנות את עתידם בדרכם הם, כפי שעשו אדם וחוה. היה עליהם גם להימנע ממעשים אישיים של הצדקה עצמית.
ויתור על עיסוקים אנוכיים או גשמיים כדי לעשות את רצון אלוהים הוא בהחלט דבר מרענן ומרגיע. ישוע הושיט את ההזמנה: ”בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה. קחו עליכם את עולי ולימדו ממני, כי עניו אני ונמוך רוח; תמצאו מרגוע לנפשותיכם, כי עולי נעים וקל משאי” (מתי י״א:28–30).
דברי פאולוס באשר למנוחת אלוהים ולגבי הדרך להיכנס אליה היו בהחלט מקור עידוד למשיחיים העברים בירושלים שעמדו בפני רדיפות רבות ולעג בשל אמונתם (מעשי השליחים ח׳:1; י״ב:1–5). דברי פאולוס יכולים להיות מקור עידוד גם למשיחיים בימינו. מאחר שאנו מכירים בעובדה שהבטחתו של אלוהים לכונן גן־עדן עלי אדמות תחת מלכותו הצודקת עומדת להתגשם, גם אנו חייבים לשבות ממלאכתנו ולחתור להיכנס אל המנוחה ההיא (מתי ו׳:10, 33; פטרוס ב׳. ג׳:13).
[תמונות בעמוד 31]
הבטחת אלוהים לכונן גן־עדן עלי אדמות תתממש בתום יום מנוחתו