שאלות של קוראים
כיצד תקשר הנחש בגן־עדן עם חוה כדי לגרום לה להפר את מצוות אלוהים בנוגע לעץ הדעת טוב ורע?
בראשית ג׳:1 מציין: ”והנחש היה ערום מכל חיית השדה אשר עשה יהוה אלוהים. ויאמר אל האשה: ’אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן?’” הועלו סברות שונות לגבי הדרכים שבהן תקשר הנחש עם חוה. תפיסה אחת היא שהדבר נעשה בעזרת שפת גוף או בעזרת תנועות מסוימות. למשל, הכומר האנגלי ג׳וזף בנסון העיר: ”סביר מאוד להניח שזה היה בעזרת סימנים כלשהם. יש המשערים כי כושר חשיבה ודיבור היו אז תכונות שאפיינו נחשים, ... אך אין כל הוכחה לכך”.
אם השתמש הנחש רק בשפת גוף, כיצד יכול היה להעביר לחוה את המחשבה שאם תאכל מהפרי האסור, היא תהיה כאלוהים ותוכל להחליט מה טוב ומה רע? יתרה מזאת, חוה השתתפה בשיחה והשיבה על שאלותיו של הנחש (בראשית ג׳:2–5). אם נחזיק בדעה שהנחש תקשר בעזרת סימנים או תנועות בלבד, ניאלץ להסיק שחוה השיבה לו בתנועות גוף, בעוד שהמקרא מציין שהיא דיברה.
השליח פאולוס התייחס לפרשה זו והזהיר את אחיו המשיחיים: ”חוששני שמא תודחנה מחשבותיכם מן הפשטות שבמשיח, כמו שאירע לחוה כאשר הדיח אותה הנחש בעורמתו”. המצב המסוכן שעליו דיבר פאולוס נבע מ”שליחי שקר... פועלי רמייה”. הסכנה מאותם ”שליחים מעולים” לא הסתכמה בשפת גוף ובתנועות מסוימות. היא כללה גם דיבור — מילים ערמומיות שתכליתן להתעות (קורינתים ב׳. י״א:3–5, 13).
על אף העובדה שמישהו דיבר אל חוה בגן־עדן, אין כל ראיה לכך שהיו לנחש מיתרי קול. הוא כלל לא היה זקוק להם. כאשר מלאך אלוהים דיבר אל בלעם באמצעות אתון, חיה זו לא נזקקה לבית־קול מורכב כמו זה של האדם (במדבר כ״ב:26–31). מובן שיכולתה של ’האתון האילמת לדבר בקול אדם’ נבעה מן התחום הרוחני (פטרוס ב׳. ב׳:16).
היצור הרוחני שעמד מאחורי הנחש שדיבר אל חוה מזוהה במקרא בתור ”הנחש הקדמוני הנקרא מלשין ושטן” (ההתגלות י״ב:9). השטן, ה”מתחפש למלאך אור”, הוא זה שאמר את המילים שחוה שמעה וענתה עליהן (קורינתים ב׳. י״א:14).
[תמונה בעמוד 27]
”והייתם כאלוהים, יודעי טוב ורע”