‏”‏ליהוה הישועה”‏

בעתות של משברים לאומיים ומתחים בינלאומיים,‏ אנשים נושאים עיניהם אל הממשלות שלהם בתקווה שיעניקו להם שלווה וביטחון.‏ הממשלות,‏ מצידן,‏ מקדמות תוכניות שמטרתן ליצור אחדות ולהבטיח את תמיכת האזרחים.‏ ככל שמלבים את להט הפטריוטיות באמצעות תוכניות אלה,‏ כך מתקיימים בתדירות גבוהה יותר הטקסים הלאומניים ומתעצמת ההתלהבות המאפיינת אותם.‏

בשעת חירום לאומית,‏ להט פטריוטי מעניק לרבים תחושה של אחדות ושל עוצמה,‏ וביכולתו ליצור רוח של שיתוף פעולה ואיכפתיות הדדית.‏ עם זאת,‏ ”‏הפטריוטיות הפכפכה בדיוק כמו כל רגש אחר”‏,‏ ציין מאמר בניו־יורק טיימס,‏ ”‏מפני שברגע שהיא יוצאת מכלל שליטה,‏ היא מתבטאת בדרכים מכוערות מאוד”‏.‏ כמה ביטויים של פטריוטיזם עלולים לפגוע בזכויות ובחופש הדת של אזרחים מסוימים.‏ מי שבעיקר נאלצים להתמודד עם לחצים להתפשר על אמונתם הם המשיחיים האמיתיים.‏ כיצד הם מתנהגים לנוכח אווירה זו האופפת את העולם סביבם?‏ אילו עקרונות מקראיים עוזרים להם לפעול בתבונה כדי לשמור על תומתם לנגד אלוהים?‏

‏”‏לא תשתחווה להם”‏

הצדעה לדגל נחשבת במקרים מסוימים כדרך מקובלת להבעת רגש פטריוטי.‏ על הדגלים בדרך כלל מופיעים תמונות וסמלים של דברים אשר בשמים,‏ כגון כוכבים,‏ וגם דברים אשר בארץ.‏ אלוהים הביע את דעתו בנוגע להשתחוות לסמלים כאלה כאשר ציווה על עמו:‏ ”‏לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ.‏ לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנוכי יהוה אלוהיך אל קנא [‏דורש מסירות בלעדית]‏”‏ (‏שמות כ׳:‏​4,‏ 5‏)‏.‏

האם יש בהצדעה לדגל המייצג את המדינה או בכריעת ברך לפניו משום הפרת הצו להיות מסורים אך ורק לו?‏ לבני ישראל היו אומנם ”‏אותות”‏,‏ שסביבם חנו חטיבות בנות שלושה שבטים בעת הנדודים במדבר (‏במדבר ב׳:‏​1,‏ 2‏)‏.‏a האנציקלופדיה מאת מקלינטוק וסטרונג מציינת לגבי המילים בעברית שמשמען אותות כאלה:‏ ”‏אף לא אחת מהן מביעות את הרעיון שנתפס בשכלנו,‏ דהיינו,‏ תמונה של דגל”‏.‏ יתרה מזו,‏ האותות שהיו לבני ישראל לא נחשבו לקדושים ולא נכללו בטקסים כלשהם.‏ הם פשוט שימשו כסימנים שהראו לעם היכן לחנות.‏

כרובי הזהב שהיו במשכן ובמקדש שלמה שימשו בעיקר כסמלים לכרובים השמימיים (‏שמות כ״ה:‏18;‏ כ״ו:‏​1,‏ 31,‏ 33;‏ מלכים א׳.‏ ו׳:‏​23,‏ 28,‏ 29;‏ עברים ט׳:‏​23,‏ 24‏)‏.‏ אסור היה לסגוד לפסלים אומנותיים אלה,‏ וכראיה לכך,‏ בני ישראל ככלל אף פעם לא ראו אותם.‏ כמו כן,‏ אסור היה לעבוד אפילו את המלאכים עצמם (‏קולוסים ב׳:‏18;‏ ההתגלות י״ט:‏10;‏ כ״ב:‏​8,‏ 9‏)‏.‏

חשוב גם על נחש הנחושת שעשה משה בעת שנדדו בני ישראל במדבר.‏ צלם זה שימש כסמל והיתה לו גם משמעות נבואית (‏במדבר כ״א:‏​4–9;‏ יוחנן ג׳:‏​14,‏ 15‏)‏.‏ לא השתחוו לו או סגדו לו.‏ אך מאות שנים אחרי ימי משה,‏ החלו בני ישראל לעבוד את אותו צלם ואפילו הקטירו לו קטורת.‏ לבסוף חזקיהו מלך יהודה השמיד אותו (‏מלכים ב׳.‏ י״ח:‏​1–4‏)‏.‏

האם דגלי לאום משמשים מטרה מעשית כלשהי ותו לא?‏ מה הם מייצגים?‏ ”‏סמל האמונה העיקרי של הלאומנות ומושא הפולחן המרכזי שלה הוא הדגל”‏,‏ אמר המחבר ג׳.‏ פול ויליאמס.‏ באנציקלופדיה אמריקנה נאמר:‏ ”‏הדגל,‏ כמו הצלב,‏ נחשב קדוש”‏.‏ הדגל הוא סמלה של המדינה,‏ ולכן השתחוות או הצדעה לו הן למעשה טקס דתי שמטרתו לבטא יראת כבוד עמוקה למדינה.‏ מעשה כזה מייחס את הישועה למדינה ואינו תואם את הכתוב במקרא על עבודת אלילים.‏

כתבי־הקודש מציינים בבירור:‏ ”‏ליהוה הישועה”‏ (‏תהלים ג׳:‏9‏)‏.‏ לפיכך אין לייחס את הישועה למוסדות אנוש או לסמליהם.‏ השליח פאולוס האיץ באחיו לאמונה:‏ ”‏חביביי,‏ תברחו מעבודת אלילים”‏ (‏קורינתים א׳.‏ י׳:‏14‏)‏.‏ המשיחיים הקדומים לא נטלו חלק במעשי פולחן למדינה.‏ בספרו העומדים למות (‏Those About to Die)‏,‏ ציין דניאל פ.‏ מניקס:‏ ”‏המשיחיים סירבו.‏.‏.‏ להקריב לאלוהות הקיסר [‏הרומי]‏ — דבר שכמעט מקביל כיום לסירוב להצדיע לדגל”‏.‏ כך פועלים גם המשיחיים בימינו.‏ מתוך רצון להיות מסורים אך ורק ליהוה,‏ אין הם מצדיעים לדגל של אומה זו או אחרת.‏ כך הם נשמעים לאלוהים תחילה,‏ ובה בעת רוחשים כבוד לממשלות ולעומדים בראשן.‏ הם מכירים באחריותם להיכנע ל”‏רשויות השלטון”‏ (‏רומים י״ג:‏​1–7‏)‏.‏ אך מה אומר המקרא על שירת שירים פטריוטיים כגון ההמנון?‏

מה לגבי ההמנון?‏

‏”‏המנונים לאומיים מבטאים רגש פטריוטי וכוללים פעמים רבות בקשות מאלוהים שידריך את העם ואת מנהיגיו ויגן עליהם”‏,‏ נאמר באנציקלופדיה אמריקנה.‏ המנון לאומי הוא למעשה שיר או תפילה למען אומה.‏ הוא בדרך כלל מבטא תקווה שהאומה תשגשג חומרית ותתקיים שנים ארוכות.‏ האם ראוי שמשיחיים יזדהו עם ”‏תפילות”‏ אלו?‏

הנביא ירמיהו חי בתוך עם שהתיימר לעבוד את אלוהים.‏ אך יהוה ציווה עליו:‏ ”‏אל תתפלל בעד העם הזה,‏ ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי,‏ כי אינני שומע אותך”‏ (‏ירמיהו ז׳:‏16;‏ י״א:‏14;‏ י״ד:‏11‏)‏.‏ מדוע ניתנה לירמיהו הוראה זו?‏ מפני שגניבות,‏ רציחות,‏ ניאופים,‏ שבועות שקר ועבודת אלילים אכלו כל חלקה בעם (‏ירמיהו ז׳:‏9‏)‏.‏

ישוע המשיח יצר תקדים כשאמר:‏ ”‏אינני מעתיר בעד העולם,‏ אלא בעד אלה שנתת לי”‏ (‏יוחנן י״ז:‏9‏)‏.‏ המקרא מציין ש”‏העולם כולו שרוי ברע”‏ וסופו ’‏לעבור’‏ (‏יוחנן א׳.‏ ב׳:‏17;‏ ה׳:‏19‏)‏.‏ אם כן,‏ כיצד יוכלו משיחיים אמיתיים להתפלל לשגשוגו ולהמשך קיומו של סדר שכזה,‏ ויחד עם זאת לשמור על מצפון נקי?‏

כמובן,‏ לא כל ההמנונים כוללים בקשות מאלוהים.‏ ”‏בהמנונים הלאומיים באים לידי ביטוי מגוון רגשות”‏,‏ מציינת האנציקלופדיה בריטניקה,‏ ”‏החל בתפילות למען בני המלוכה,‏ אזכורים של קרבות והתקוממויות לאומיים חשובים.‏.‏.‏ וכלה בביטויים של רגש פטריוטי”‏.‏ אך האם ראוי שמי שמעוניינים להיות רצויים בעיני אלוהים ישמחו על מלחמות והתקוממויות של אומה כלשהי?‏ ישעיהו ניבא על עובדי אלוהים האמיתיים:‏ ”‏וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות”‏ (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏ ”‏אומנם חיים אנו כבשר ודם”‏,‏ כתב השליח פאולוס,‏ ”‏אך אין אנו נלחמים כדרך בשר ודם;‏ שכן כלי מלחמתנו עוצמתם אינה מבשר ודם”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ י׳:‏​3,‏ 4‏)‏.‏

המנונים לאומיים מבטאים בדרך כלל תחושה של גאווה או עליונות לאומיות.‏ השקפה זו אינה מבוססת על כתבי־הקודש.‏ השליח פאולוס אמר בנאומו באריופגוס:‏ ”‏מאדם אחד הוא [‏יהוה אלוהים]‏ יצר את כל עממי בני אדם להושיבם על פני כל הארץ”‏ (‏מעשי השליחים י״ז:‏26‏)‏.‏ ”‏אלוהים איננו נושא פנים”‏,‏ אמר השליח פטרוס,‏ ”‏אלא בכל עם ועם מי שירא אותו ועושה צדק רצוי לפניו”‏ (‏מעשי השליחים י׳:‏​34,‏ 35‏)‏.‏

רבים,‏ בהתבסס על הבנתם את המקרא,‏ מגיעים להחלטה אישית שלא להשתתף בהצדעה לדגל ולא להצטרף לשירת שירים פטריוטיים.‏ אך כיצד הם מתמודדים עם מצבים שמעמתים אותם פנים אל פנים עם סוגיות אלו?‏

לא משתתפים אך מגלים כבוד

במאמציו לחזק את אחדות ממלכתו,‏ הקים נבוכדנאצר,‏ מלך בבל העתיקה,‏ צלם זהב עצום בבקעת דורא.‏ הוא תכנן טקס חנוכה,‏ שאליו הזמין את האחשדרפנים,‏ את המושלים,‏ את הפחות,‏ את השופטים ואנשי ממשל רמי־דרג אחרים.‏ בהישמע המוסיקה,‏ על כולם היה ליפול ארצה ולהשתחוות לצלם.‏ בין אלה שנקראו לנכוח בטקס היו שלושה צעירים עברים — שדרך,‏ מישך ועבד נגו.‏ כיצד הראו אותם צעירים שהם אינם לוקחים חלק בטקס דתי זה?‏ כשהחלה המוסיקה להתנגן והנאספים נפלו ארצה לפני הצלם,‏ המשיכו שלושת העברים לעמוד (‏דניאל ג׳:‏​1–12‏)‏.‏

כאשר מצדיעים בימינו לדגל,‏ בדרך כלל מושיטים את היד קדימה,‏ מרימים את כף היד לרקה או מניחים את היד על הלב.‏ לפעמים הפעולה כרוכה במעבר לתנוחה מיוחדת.‏ בכמה ארצות,‏ התלמידים בבית־הספר צריכים לכרוע ברך ולנשק את הדגל.‏ בשעה שאחרים מצדיעים לדגל,‏ משיחיים אמיתיים עומדים בשקט.‏ כך הם מכבדים את המעמד למרות שאינם משתתפים בו.‏

מה אם הטקס לכבוד הדגל מתנהל בצורה כזו שעצם העמידה מתפרשת כהשתתפות?‏ למשל,‏ נניח שתלמיד אחד נבחר לייצג את בית־הספר ומצדיע לדגל המונף על התורן בחצר,‏ ואילו שאר התלמידים אמורים לעמוד בכיתות.‏ העמידה במקרה זה תעיד על הסכמה לכך שהתלמיד הנמצא בחוץ משמש כמעין נציג אישי של העומד.‏ עמידה בכל צורה ואופן תהווה השתתפות בטקס.‏ במקרים כאלה,‏ מי שאינם רוצים להשתתף בטקס,‏ יישארו ישובים במקומם תוך גילוי כבוד.‏ מה אם הכיתה כבר עומדת בשעה שטקס כזה מתחיל?‏ במקרה כזה,‏ אם נמשיך לעמוד,‏ לא יעיד הדבר על השתתפות.‏

נניח שמישהו אינו מתבקש להצדיע לדגל,‏ אלא פשוט להחזיק אותו — אם במצעד,‏ בכיתה או במקום אחר — כדי שהאחרים יוכלו להצדיע.‏ צעד זה אינו מעיד שהפרט ’‏בורח מעבודת אלילים’‏,‏ כפי שמצווה המקרא,‏ אלא להיפך — הוא נמצא ממש במרכז הטקס.‏ אותו הדבר נכון לגבי השתתפות בצעדות או בתהלוכות פטריוטיות.‏ מצפונם של משיחיים אמיתיים לא ירשה להם להשתתף בצעדות כאלה,‏ הואיל ומעשה זה יעיד על תמיכה במה שאותן צעדות מכבדות.‏

כאשר מושמע ההמנון הלאומי,‏ מה שבדרך כלל צריך לעשות כדי לגלות הזדהות עם השיר הוא לקום.‏ במקרים כאלה,‏ המשיחיים ממשיכים לשבת.‏ אך אם בזמן ההמנון הם כבר עומדים,‏ אין צורך לשבת במיוחד,‏ שהרי הם לא בחרו לעמוד לכבוד ההמנון.‏ מצד שני,‏ אם מצפים שהקבוצה תקום וגם תשיר,‏ עמידה מתוך כבוד ומבלי לשיר לא תעיד על הזדהות עם הרגשות המובעים בשיר.‏

‏”‏יהא מצפונכם טהור”‏

אחרי שתיאר את ההבלות שבעבודת חפצים מעשי ידי אדם,‏ אמר מחבר התהלים:‏ ”‏כמוהם יהיו עושיהם,‏ כל אשר בוטח בהם”‏ (‏תהלים קט״ו:‏​4–8‏)‏.‏ ברור אפוא שעבודה הכרוכה ישירות בייצור חפצים המשמשים לפולחן,‏ לרבות דגלי מדינה,‏ אינה יאה למשרתי יהוה (‏יוחנן א׳.‏ ה׳:‏21‏)‏.‏ בעיות נוספות במקום העבודה יכולות להתעורר כתוצאה מכך שמשיחיים מסבירים בכבוד שהם עובדים רק את יהוה ולא סוגדים לדגל או למה שהוא מייצג.‏

למשל,‏ יכול לקרות שהמעסיק מבקש מהעובד שלו להעלות את הדגל שניצב על הבניין לראש התורן או להורידו.‏ בחירתו של העובד אם לעשות זאת תלויה בצורה שבה הוא רואה את הנסיבות.‏ אם העלאת הדגל או הורדתו נחשבות לחלק מטקס מיוחד,‏ שבו אנשים עומדים דום או מצדיעים לדגל,‏ אזי הפעולה שקולה להשתתפות בטקס.‏

מאידך,‏ במקרה ששום טקס אינו כרוך בהעלאה או בהורדה של הדגל,‏ פעולות אלה דומות לביצוע מטלות כמו הכנת המבנה לשימוש,‏ פתיחה או נעילה של הדלתות ופתיחה או סגירה של החלונות.‏ במקרים כאלה הדגל נחשב רק לסמל המדינה,‏ והעלאתו או הורדתו במסגרת מטלות שגרתיות אחרות נתונות לשיקול דעתו האישי של הפרט,‏ בהסתמך על צו מצפונו המודרך על־פי המקרא (‏גלטים ו׳:‏5‏)‏.‏ ייתכן שהמצפון של מישהו יניע אותו לבקש מן המעסיק לשלוח עובד אחר להעלות או להוריד את הדגל.‏ מצפונו של משיחי אחר,‏ לעומת זאת,‏ אולי ירשה לו לעשות פעולות אלה בקשר לדגל,‏ כל עוד אין הן כרוכות בטקס מסוים.‏ בכל החלטה שהיא,‏ על משרתי אלוהים לשמור על ’‏מצפון טהור’‏ לפניו (‏פטרוס א׳.‏ ג׳:‏16‏)‏.‏

אין כל איסור במקרא לעבוד או לשהות בבניינים ציבוריים כגון בניין עירייה ובתי־ספר שבהם מונפים דגלי המדינה.‏ לפעמים מופיע ציור של הדגל על בולים,‏ על לוחיות רישוי ועל פריטים אחרים תוצרת הארץ.‏ השימוש בחפצים אלה אינו מהווה כשלעצמו אקט של מסירות.‏ מה שחשוב כאן הוא לא נוכחות הדגל או העתק שלו,‏ אלא כיצד הפרט מתייחס אליו.‏

פעמים רבות רואים דגלים בחלונות או בדלתות הבתים,‏ על מכוניות,‏ על שולחנות במשרדים או על חפצים אחרים.‏ יש גם בגדים עם הדפסים של דגל זה או אחר.‏ יש ארצות האוסרות על לבוש פריטים אלה.‏ אך גם אם לבוש זה אינו מפר את החוק,‏ על מה מעיד הדבר באשר לעמדתו של הפרט לגבי העולם?‏ ישוע המשיח אמר על תלמידיו:‏ ”‏אין הם מן העולם,‏ כשם שאני אינני מן העולם”‏ (‏יוחנן י״ז:‏16‏)‏.‏ כמו כן,‏ אין להתעלם מן ההשפעה שעלולה להיות לכך על אחים לאמונה.‏ האם נפגע במצפונם של כמה?‏ האם תיחלש נחישותם לעמוד איתנים באמונה?‏ פאולוס הורה למשיחיים:‏ ”‏תבחינו מה הם הדברים המצוינים ותהיו זכים וללא דופי [‏”‏ובלי מכשול”‏,‏ דל’‏‏]‏”‏ (‏פיליפים א׳:‏10‏)‏.‏

‏’‏נוחים לכול’‏

הואיל והתנאים בעולם הולכים ומידרדרים ואנו חיים ב”‏זמנים קשים”‏,‏ צפוי שרגשות פטריוטיים ילכו ויתעצמו (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏1‏)‏.‏ מי יתן ואוהבי אלוהים לעולם לא ישכחו שליהוה הישועה.‏ הוא ראוי לכך שנעבוד אך ורק אותו.‏ כאשר ציוו על השליחים לעשות משהו בניגוד לרצונו של יהוה,‏ הם השיבו:‏ ”‏לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם”‏ (‏מעשי השליחים ה׳:‏29‏)‏.‏

‏”‏עבד האדון מן הדין שלא יריב”‏,‏ כתב השליח פאולוס,‏ ”‏אלא יהא נוח לכול”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏24‏)‏.‏ המשיחיים משתדלים לרדוף שלום,‏ לרחוש כבוד לזולת ולהיות נוחים לכול,‏ כאשר הם מחליטים בהתאם למצפונם המודרך על־פי המקרא החלטות בעניין הצדעה לדגל ושירת המנון המדינה.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

שלושת העברים היו נחושים בדעתם לפעול כרצון אלוהים,‏ אך גם גילו כבוד

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

מה על משיחי לעשות במהלך טקס פטריוטי?‏