סעודת האדון כיצד נערכה?
השליח המשיחי פאולוס שפך אור על קיום סעודת האדון וכתב: ”קיבלתי מאת האדון את אשר גם מסרתי לכם: שהאדון ישוע, בלילה שהוסגר בו, לקח את הלחם, בירך, בצע אותו ואמר: ’זה גופי הנבצע בעדכם, זאת עשו לזכרי’. כן גם לקח את הכוס לאחר הסעודה ואמר: ’הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי, זאת עשו לזכרי בכל עת שתשתו’. הן בכל עת שאתם אוכלים את הלחם הזה ושותים מן הכוס הזאת, אתם מזכירים את מות אדוננו, עד שיבוא” (קורינתים א׳. י״א:23–26).
לפי דברי פאולוס, ישוע כונן את סעודת האדון ’בלילה שהסגירוֹ’ יהודה איש קריות לידי מנהיגי הדת היהודים, אשר לחצו על הרומאים להוקיע את המשיח. סעודה זו נערכה בשעות הערב המאוחרות ביום חמישי, ה־31 במרס, 33 לספירה. ישוע מת על עמוד הוקעה ביום שישי אחר הצהריים, ב־1 באפריל. בלוח השנה העברי נמנים הימים מערב אחד למשנהו, ועל כן סעודת האדון ומותו של ישוע המשיח אירעו באותו יום — ב־י”ד בניסן 33 לספירה.
נוטלי הלחם והיין נדרשו ’לעשות זאת’ לזכרו של ישוע. סעודת האדון נקראת גם טקס הזיכרון למותו של המשיח.
מדוע יש לציין את מות ישוע?
התשובה נעוצה במשמעות מותו. ישוע מת כתומך ראשון במעלה בריבונות יהוה. בזאת הוכיח שהשטן שיקר בטענה שבני אדם משרתים את אלוהים אך ורק לשם טובת הנאה (איוב ב׳:1–5; משלי כ״ז:11). בנוסף לכך, במותו כאדם מושלם נתן ישוע את ”נפשו כופר בעד רבים” (מתי כ׳:28). אדם הראשון חטא לאלוהים ובכך ויתר על חיי האנוש המושלמים שלו ועל תוחלתו. אך ”כה אהב אלוהים את העולם [עולם האנושות] עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם” (יוחנן ג׳:16). ”שכר החטא הוא מוות, אבל מתנתו של אלוהים היא חיי עולם במשיח ישוע אדוננו” (רומים ו׳:23).
אם כן, מותו של ישוע המשיח קשור בשני ביטויי האהבה הגדולים מכול — האהבה העצומה שגילה יהוה לאנושות בכך שנתן את בנו, והאהבה המלווה בהקרבה עצמית שגילה ישוע לאנושות בכך שמסר ברצון את חיי האנוש שלו. טקס הזיכרון למותו של ישוע מאדיר את שני ביטויי האהבה הללו. הואיל ואהבה זו מוענקת לנו, האין זה מן הראוי להביע את תודתנו על כך? אחת הדרכים לעשות כן היא לנכוח בטקס סעודת האדון.
משמעות הלחם והיין
בכינון סעודת האדון, השתמש ישוע בלחם ובכוס יין אדום כסמלים. ישוע לקח את הלחם, ”בירך, בצע אותו ואמר: ’זה גופי הנבצע בעדכם’” (קורינתים א׳. י״א:24). היה צורך לבצוע את הלחם כדי לחלקו ולאוכלו משום שהיה זה לחם פריך עשוי קמח ומים וללא שאור או שמרים. בכתבי־הקודש השאור מסמל חטא (מתי ט״ז:11, 12; קורינתים א׳. ה׳:6, 7). ישוע היה נטול חטא. גופו האנושי המושלם שימש קורבן כופר הולם בעד האנושות (יוחנן א׳. ב׳:1, 2). בהחלט ראוי שהלחם שסימל את גופו נטול החטא של המשיח היה ללא שאור.
ישוע בירך גם על כוס היין האדום הטהור ואמר: ”הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי” (קורינתים א׳. י״א:25). היין האדום בכוס מסמל את דמו של ישוע. כפי שדם הפרים והשעירים נתן תוקף לברית התורה בין אלוהים לבין עם ישראל ב־1513 לפה״ס, דמו השפוך של ישוע במותו העניק תוקף לברית החדשה.
מי נוטלים מן הסמלים?
כדי לדעת מי ראויים ליטול מן הסמלים בערב הזיכרון, עלינו להבין מה משמעותה של הברית החדשה ומי הצדדים המעורבים בה. המקרא אומר: ”’הנה ימים באים’, נאום יהוה, ’וכרתּי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה... נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלוהים, והמה יהיו לי לעם... כי אסלח לעוונם, ולחטאתם לא אזכור עוד’” (ירמיהו ל״א:31–34).
הברית החדשה מניחה את היסוד לכינון יחסים מיוחדים עם יהוה אלוהים. באמצעותה הופכת קבוצת אנשים מסוימת לעמו, והוא נהיה להם לאלוהים. תורת יהוה נכתבת בקרבם, על לבם, וגם מי שאינם יהודים נימולים יכולים להיות צד בברית החדשה עם אלוהים (רומים ב׳:29). לוקס, אחד מכותבי המקרא, הצביע על מטרת אלוהים ’לפקוד את הגויים כדי לקחת מקרבם עם לשמו’ (מעשי השליחים ט״ו:14). לפי הכתוב בפטרוס א׳. ב׳:10, ’לפנים לא היו הם עַם, אך כעת עַם אלוהים הם’. כתבי־הקודש מציגים אותם כ”ישראל השייכים לאלוהים”, כלומר, ישראל הרוחני (גלטים ו׳:16; קורינתים ב׳. א׳:21). אם כן, הברית החדשה היא ברית בין יהוה אלוהים לבין ישראל הרוחני.
בלילה האחרון עם תלמידיו כרת עימם ישוע ברית שונה. ”אני כורת לכם ברית”, אמר להם, ”כמו שכרת לי אבי — את המלכות” (לוקס כ״ב:29, הערת שוליים). זוהי ברית המלכות. מספרם של בני האדם הלא־מושלמים הבאים בברית המלכות הוא 000,144. לאחר שיוקמו לתחייה בשמים, ישלטו עם המשיח כמלכים וכוהנים (ההתגלות ה׳:9, 10; י״ד:1–4). לפיכך, השותפים לברית החדשה עם יהוה אלוהים מהווים צד בברית המלכות עם ישוע המשיח. הם היחידים הראויים ליטול מן הסמלים בסעודת האדון.
כיצד הזכאים ליטול מן הסמלים בערב הזיכרון יודעים שיש להם יחסים מיוחדים במינם עם אלוהים ושהם יורשים השותפים למשיח? פאולוס מסביר: ”הרוח [רוח הקודש] עצמה מעידה יחד עם רוחנו [גישה שכלית] שבנים לאלוהים אנו. ואם בנים, אזי יורשים: יורשי נחלת אלוהים וגם יורשים השותפים למשיח, שכן סובלים אנו עימו כדי שגם נזכה לכבוד עימו” (רומים ח׳:16, 17).
בעזרת רוח הקודש, כלומר כוחו הפעיל, מושח יהוה את היורשים השותפים למשיח. כך נוצקת בהם תחושת ודאות שהם יורשי המלכות. בלבם של המשיחיים המשוחים נבנית תקווה שמימית. הם מייחסים לעצמם את כל הנאמר על החיים השמימיים. בנוסף לכך, הם מוכנים לוותר על כל קשריהם הארציים, כולל חיים עלי אדמות ויחסי אנוש. אף שהמשיחיים משוחי הרוח מבינים שהחיים בגן־עדן עלי אדמות יהיו נפלאים, אין זו תקוותם (לוקס כ״ג:43). בשל פעולתה של רוח אלוהים ולא מפאת אמונות דתיות כוזבות, מקננת בהם תקווה שמימית בלתי משתנה ומשום כך הם נוטלים בצדק מן הסמלים בערב הזיכרון.
נניח שאדם אינו משוכנע במאת האחוזים שהוא צד בברית החדשה ובברית המלכות. ומה אם אין בו עדות רוח אלוהים שהוא מן היורשים השותפים למשיח? יהיה זה פסול מצידו ליטול מן הסמלים בערב הזיכרון. אדם שביודעין מציג עצמו כמי שנקרא להיות מלך וכהן בשמים, ובפועל לא זכה לקריאה זו, יעורר את מורת רוחו של אלוהים (רומים ט׳:16; ההתגלות כ״ב:5).
באיזו תדירות?
היש לציין את מותו של ישוע אחת לשבוע או אולי מדי יום ביומו? המשיח כונן את סעודת האדון והומת שלא כדין בפסח, חג לזכר שחרור בני ישראל מעבדות במצרים. חג הפסח נחוג אחת לשנה, ב־י”ד בניסן (שמות י״ב:6, 14; ויקרא כ״ג:5). אם כן, את זכר מותו של ”שה הפסח שלנו — המשיח” יש לציין אך ורק פעם בשנה, ולא מדי שבוע או מדי יום (קורינתים א׳. ה׳:7). המשיחיים מקיימים את סעודת האדון על־פי מתכונת הטקס שערך ישוע ביום כינונו.
אם כן, למה התכוון פאולוס באומרו: ”בכל עת שאתם אוכלים את הלחם הזה ושותים מן הכוס הזאת, אתם מזכירים את מות אדוננו, עד שיבוא”? (קורינתים א׳. י״א:26) פאולוס התכוון שבכל עת שהמשיחיים המשוחים נוטלים מן הסמלים, הם מביעים בזאת את אמונתם בקורבן הכופר של ישוע.
המשיחיים המשוחים נדרשים לציין את זכר מות המשיח ”עד שיבוא”. הטקס יתקיים עד שיבוא ישוע ויקח בעת ”נוכחותו” את תלמידיו המשוחים השמיימה כשיוקמו לתחייה אל חיים רוחניים (תסלוניקים א׳. ד׳:14–17, ע״ח). הדבר עולה בקנה אחד עם דברי המשיח אל 11 שליחיו הנאמנים: ”אם אלך ואכין לכם מקום, אשוב ואקח אתכם אלי למען תהיו גם אתם באשר אני שם” (יוחנן י״ד:3).
מה המשמעות עבורך?
האם הכרחי ליטול מן הסמלים בערב הזיכרון כדי להפיק תועלת מקורבן ישוע ולזכות לחיי נצח עלי אדמות? לא. המקרא אינו מרמז שאחרי שאנשים יראי אלוהים כדוגמת נוח, אברהם, שרה, יצחק, רבקה, יוסף, משה ודוד יוקמו לתחייה, יהיה עליהם ליטול מן הסמלים. למרות זאת, הם וכל החפצים לחיות חיים אין קץ על פני כדור־הארץ יהיו חייבים להאמין בפועל באלוהים ובמשיח וכן בקורבן הכופר של ישוע שאותו סיפק יהוה (יוחנן ג׳:36; י״ד:1). כדי לרשת חיי עולם גם אתה חייב לגלות אמונה דומה. נוכחותך בטקס השנתי לזכר מותו של המשיח תשמש לך תזכורת לגבי גודל הקורבן ותגביר את תודתך עבורו.
להדגשת חשיבותו של קורבן ישוע, אמר השליח יוחנן: ”כותב אני לכם [לאחים המשוחים] את הדברים האלה למען לא תחטאו; ואם יחטא איש יש לנו מליץ לפני האב — ישוע המשיח, הצדיק. והוא כפרה על חטאינו, ולא על חטאינו בלבד, אלא גם על חטאי כל העולם” (יוחנן א׳. ב׳:1, 2). המשוחים יכולים לומר שקורבן ישוע הוא כפרה על חטאיהם. עם זאת, קורבנו מכפר על חטאי העולם כולו וסולל בפני עושי רצון אלוהים את הדרך לחיי־נצח.
האם תנכח בטקס ב־4 באפריל 2004 לזכר מות ישוע? הטקס ייערך בעולם כולו במקומות שבהם מתאספים עדי־יהוה. אם תבוא, תשמע הרצאה מקראית חשובה ומועילה. התוכנית תזכיר לך כמה יהוה אלוהים וישוע המשיח עשו למעננו. במסגרת הטקס יהיה זה לתועלתך הרוחנית להתאסף עם אנשים הרוחשים כבוד עמוק לאלוהים, למשיח ולקורבן הכופר של ישוע. המאורע יגביר בך את הרצון לזכות לחסדו של אלוהים ולרשת חיי עולם. אל תיתן לשום דבר לעמוד בדרכך. הייה בטקס מחמם לב זה, טקס המכבד ומשמח את אבינו שבשמים, יהוה אלוהים.
[תמונה בעמוד 5]
מותו של ישוע קשור בשני ביטויי האהבה הגדולים מכול
[תמונה בעמוד 6]
הלחם נטול השאור והיין הם סמלים הולמים לגופו נטול החטא של ישוע ולדמו השפוך