טחנות קמח המניחות לחם על השולחן

הצמידו לו תארים כמו ”‏מַטֵה”‏ ו”‏משען”‏ והגדירוהו ”‏ראש וראשון לכל המזונות”‏,‏ ”‏מכלכל האדם מימים ימימה ועיקר תומכו”‏.‏ עוד מימי קדם נחשב הלחם למזון בסיסי.‏ למעשה,‏ אחד מצרכיו הדחופים ביותר של האדם הוא השגת לחם חוקו.‏

המרכיב הבסיסי בלחם הוא הקמח המופק מטחינת דגן.‏ הטחינה היא אפוא מן המלאכות הקדומות.‏ ללא הנוחות הנלווית לשימוש במכונות היתה זו בוודאי מלאכה מפרכת לטחון את התבואה לקמח.‏ קולם של הרחיים בימי המקרא היה אות לחיים שלווים המתנהלים על מי מנוחות,‏ ואילו העדר קול הרחיים העיד על שממה וחורבן (‏ירמיהו כ״ה:‏10,‏ 11‏)‏.‏

מה היה כרוך בתהליך הטחינה לאורך הדורות?‏ באילו שיטות ומכשירים השתמשו לצורך כך?‏ ואילו טחנות קמח מניחות כיום לחם על שולחנך?‏

מדוע הצורך בטחנות קמח?‏

יהוה אמר אל הזוג הראשון,‏ אדם וחוה:‏ ”‏הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע.‏ יהיה לכם לאוכלה”‏ (‏בראשית א׳:‏29‏)‏.‏ בין המזונות שנתן אלוהים למין האנושי היו זרעים ודגנים.‏ מקור מזון זה היה חיוני לקיום האדם,‏ שכן כל הדגנים — כולל חיטה,‏ שעורה,‏ שיפון,‏ שיבולת שועל,‏ אורז,‏ דוחן,‏ דוּרָה ותירס — מכילים פחמימות עמילן שהגוף מסוגל להמיר למקור האנרגיה העיקרי שלו,‏ גלוקוזה.‏

עם זאת,‏ גוף האדם אינו בנוי לעיכול דגנים חיים מלאים.‏ הם קלים יותר לאכילה לאחר שחיקתם לקמח ובישולם.‏ הדרכים הפשוטות ביותר להמרת דגנים לקמח הן כתישתם במדוכה,‏ מעיכתם בין שתי אבנים או שילוב שתי השיטות גם יחד.‏

כלי טחינה שהופעלו בכוח הזרוע

פסלונים שנתגלו בקברים מצריים עתיקים מציגים את השימוש באחד מסוגי כלי הטחינה הקדומים,‏ רחיים של יד שדמו בצורתם לאוכף.‏ הרחיים היו עשויים שתי אבנים — התחתונה קעורה ומשופעת במקצת,‏ והעליונה קטנה יותר.‏ האישה (‏רוב העוסקים במלאכה היו נשים)‏ כרעה אחר הרחיים ואחזה באבן העליונה בשתי ידיה.‏ היא השעינה את מלוא כובד משקל פלג גופה העליון על האבן והניעה אותה הלוך ושוב על גבי האבן התחתונה תוך שהיא מוחצת את הגרגירים שבין שתי האבנים.‏ כלי פשוט אך יעיל ביותר!‏

אלא שישיבה על הברכיים שעות על גבי שעות גבתה מחיר כבד.‏ הדיפת האבן העליונה אל קצה הרחיים ומשיכתה חזרה הפעילו לחץ בלתי פוסק על הגב,‏ על הזרועות,‏ על הירכיים,‏ על הברכיים ועל הבהונות.‏ בדיקות של מומים בשלדים שנתגלו בארם הקדומה הביאו את חוקרי המאובנים למסקנה כי הפעלת רחיים דומים גרמה מפאת הלחץ לפציעות חוזרות ונשנות אצל נשים צעירות — פיקות ברך מחורצות,‏ נזק לחוליית הגב האחרונה ושיגרון ניווני חמור בבוהן.‏ במצרים הקדומה היה זה כנראה מנת חלקן של השפחות לתפעל רחיים של יד (‏שמות י״א:‏5‏)‏.‏a חוקרים מסוימים סבורים כי כאשר בני ישראל עזבו את מצרים,‏ היו רחיים של יד מסוג הכלים שלקחו עימם.‏

מאוחר יותר הוכנסו שיפורים לכלי הטחינה.‏ לדוגמה,‏ נחרצו חריצים על שתי האבנים לשיפור היעילות.‏ היו שהתקינו פתח דמוי משפך באבן העליונה,‏ דבר שאפשר למתפעל למלא את הרחיים בגרגירים שזרמו אוטומטית בין האבנים.‏ במאה הרביעית או החמישית לפה״ס,‏ הומצאה ביוון מכונת טחינה בסיסית.‏ ידית או מוט אופקיים חוברו לאבן העליונה.‏ המפעיל אחז בקצה המוט והניע אותו הלוך ושוב בתנועה קשתית קצרה וכך נוצר החיכוך בין האבן התחתונה לאבן העליונה,‏ שעליה הוצמד כלי דמוי משפך להזרמת הגרגירים.‏

כל כלי הטחינה שהוזכרו עד כה היו מוגבלים מאוד.‏ הם הופעלו בתנועת הלוך ושוב,‏ שאת ביצועה לא ניתן היה ללמד שום בעל חיים.‏ הפעלת הכלים הללו היתה תלויה אפוא בכוח הזרוע.‏ לימים התפתחה טכנולוגיה חדשה — רחיים סיבוביים.‏ משלב זה ניתן היה להיעזר בבעלי חיים.‏

רחיים סיבוביים מקלים את המלאכה

אף שהמקורות השונים אינם חד משמעיים בעניין,‏ ייתכן שהרחיים הסיבוביים הומצאו באגן הים התיכון בערך במאה השנייה לפה״ס.‏ כבר במאה הראשונה לספירה הכירו היהודים רחיים כאלה,‏ שהרי ישוע דיבר על ”‏אבן רחיים המונעת על־​ידי חמור”‏ (‏מרקוס ט׳:‏42‏,‏ ע״ח‏)‏.‏

הרחיים המונעים בכוח בהמות היו בשימוש ברומא ובחלקים נרחבים באימפריה הרומית.‏ רחיים רבים מסוג זה עדיין קיימים בפומפי.‏ הם מורכבים מאבן עליונה כבדה דמויית שעון חול הממלאת תפקיד של משפך ומאבן תחתונה דמויית חרוט.‏ סיבבו את האבן העליונה על האבן התחתונה,‏ ובמקביל לכך שפכו גרגירי תבואה בין שתי האבנים והם נכתשו.‏ אבנים עליוניות דומות מצויות כיום בקטרים שונים בין 45 ל־90 סנטימטר.‏ רחיים אלה הגיעו בגובהם עד לכדי 180 סנטימטר.‏

לא ידוע אם רחיים סיבוביים התפתחו מרחיים של בהמות או ההיפך.‏ בכל מקרה,‏ הרחיים הסיבוביים שהופעלו ביד נהנו מיתרון הניידות וקלות השימוש.‏ הם היו עשויים משתי אבנים עגולות שקוטרן נע בין 30 ל־​60 סנטימטר.‏ שטח הפנים העליון של האבן התחתונה היה קמור במקצת ושטח הפנים התחתון של האבן העליונה היה קעור במידת מה כדי להתאים לקימור של התחתונה.‏ האבן העליונה הונחה על ציר מרכזי וסובבו אותה בידית עץ.‏ שתי נשים נעמדו בדרך כלל זו מול זו וכל אחת הניחה יד על הידית כדי לסובב את האבן העליונה (‏לוקס י״ז:‏35‏)‏.‏ ביד הפנויה שפכה אחת הנשים גרגירים בכמויות קטנות לתוך חור המילוי שבאבן העליונה,‏ ורעותה אספה את הקמח שנשפך משפת הרחיים לתוך מגש או בד שנפרש תחתיהם.‏ רחיים מסוג זה מילאו את צורכיהם של חיילים,‏ יורדי ים או משקי בית קטנים שהיו רחוקים ממרכזי טחינה גדולים.‏

בכוח המים או הרוח

בערך בשנת 27 לפה״ס הציג המהנדס הרומי וִיטְרוּבְיוּס תרשים של טחנת מים.‏ המים הזורמים הניעו את סנפיריו של גלגל אנכי שחובר לציר אופקי וסובבו את הגלגל.‏ תנועת הגלגל הועברה במערכת גלגלי שיניים למוט אנכי אשר הניע אבן רחיים עליונה גדולה.‏

מה ניתן לומר על תפוקתה של טחנת המים בהשוואה לטחנות קמח אחרות?‏ מעריכים כי רחיים של יד טחנו פחות מ־10 קילוגרמים דגן בשעה,‏ ורחיים של בהמות מן הסוג היעיל ביותר טחנו עד 50 קילוגרם בשעה.‏ לעומת זאת,‏ טחנת המים של וִיטְרוּבְיוּס טחנה בערך בין 150 ל־​200 קילוגרם בשעה.‏ העיקרון הבסיסי שהגה וִיטְרוּבְיוּס שימש את בוני הטחנות במשך מאות שנים אחריו,‏ אם כי הוכנסו שינויים ושיפורים לאין ספור.‏

מים זורמים לא היו מקור האנרגיה הטבעית היחידה להפעלת אבני רחיים.‏ אם מחליפים את גלגלי המים בכנפיים של טחנת רוח,‏ משיגים את אותה תוצאה.‏ טחנות רוח הוכנסו לשימוש באירופה ככל הנראה במאה ה־12,‏ והיו בשימוש נרחב בבלגיה,‏ בגרמניה,‏ בהולנד ובמקומות אחרים.‏ הן פעלו עד אשר פינו את מקומן לטחנות קמח המונעות בקיטור ובמקורות אנרגיה אחרים.‏

‏”‏את לחם חוקנו”‏

למרות הקִדמה,‏ שיטות טחינה רבות מן העבר מיושמות בחלק זה או אחר של העולם.‏ עֱלי ומכתש עדיין בשימוש בחלקים שונים באפריקה ובאיי האוקיינוס השקט.‏ במכסיקו ובאמריקה התיכונה טוחנים תירס ברחיים של יד להכנת טורטיות.‏ ופה ושם עדיין פועלות מספר טחנות מים וטחנות רוח.‏

רוב הקמח המשמש לאפיית לחם בעולם המפותח של ימינו מיוצר כולו במכונות בעזרת גלילים לטחינת גרגירים.‏ גרגירי הדגן נטחנים בהדרגה לקמח בסדרת פעולות רציפה בין זוגות גלילי מתכת מחורצים המסתובבים במהירויות שונות.‏ תודות לשיטה זו ניתן להפיק סוגי קמח שונים בעלויות נמוכות.‏

הכנת קמח לאפייה אינה מלאכה מייגעת כבעבר.‏ בכל זאת,‏ עלינו להיות אסירי תודה לבורא על שנתן לנו את התבואה ואת החוכמה להמיר אותה ל”‏לחם חוקנו”‏ (‏מתי ו׳:‏11‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

רחיים של יד ממצרים

‏[‏שלמי תודה]‏

Firenze ,‏Soprintendenza Archeologica per la Toscana

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

ברחיים המונעים בכוח בהמות כבשו זיתים להפקת שמן

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 22]‏

מתוך Self-Pronouncing Edition of the Holy Bible המכיל את תרגום המלך ג׳יימס ואת הנוסחים המתוקנים