סיפור חיים

ניצלנו את נסיבותינו המשתנות כדי לבשר במחוזות רחוקים

סיפורו של ריקרדו מליקסי

כאשר איבדתי את עבודתי עקב עמדתי המשיחית הניטראלית,‏ ביקשנו משפחתי ואנוכי מיהוה שיעזור לנו לתכנן את עתידנו.‏ בתפילותינו הבענו את רצוננו להרחיב את שירותנו.‏ לא עבר זמן רב והתחלנו במסע נדודים על פני שמונה ארצות בשתי יבשות.‏ כתוצאה מכך,‏ התאפשר לנו לשרת במחוזות רחוקים.‏

נולדתי בפיליפינים ב־1933 למשפחה שהייתה חברה בכנסייה העצמאית הפיליפינית.‏ כל 14 בני משפחתנו השתייכו לכנסייה זו.‏ כשהייתי בערך בן 12,‏ ביקשתי מאלוהים בתפילה שיכוון אותי לדת האמת.‏ אחד ממוריי רשם אותי לכיתת דת והפכתי לקתולי אדוק.‏ מעולם לא החמצתי את הווידוי של יום שבת או את תפילת המיסה של יום ראשון.‏ בכל אופן,‏ החלו להתעורר בי ספקות וחוסר שביעות רצון.‏ שאלות בנוגע למצב המתים,‏ לגיהינום ולשילוש הוגיעו את מוחי.‏ תשובותיהם של ראשי הדת היו ריקות מתוכן ולא הניחו את דעתי.‏

זוכה לתשובות מספקות

כשלמדתי בקולג’‏ הצטרפתי לקבוצת סטודנטים שסיבכה אותי בתגרות,‏ בהימורים,‏ בעישון ובפעילויות מפוקפקות אחרות.‏ ערב אחד פגשתי את אמו של חברי לכיתה.‏ היא הייתה אחת מעדי־יהוה.‏ העליתי בפניה את אותן השאלות ששאלתי את מורי הדת שלי והיא השיבה על כולן מהמקרא.‏ השתכנעתי באמיתות דבריה.‏

רכשתי ספר מקרא והתחלתי ללמוד אותו אצל העדים.‏ עד מהרה התחלתי לנכוח בכל האסיפות של עדי־יהוה.‏ שמעתי בעצתו הנבונה של המקרא לפיה ”‏חברת אנשים רעים תשחית מידות טובות”‏,‏ והתרחקתי מחבריי הלא־מוסריים (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏33‏)‏.‏ הדבר עזר לי להתקדם בלימוד המקרא ולבסוף להקדיש את חיי ליהוה.‏ לאחר שנטבלתי ב־1951,‏ שירתתי לזמן מה כמבשר בשירות מלא (‏חלוץ)‏.‏ אחר כך,‏ בדצמבר 1953 נשאתי לאישה את אאוראה מנדוסה קרוס,‏ שהפכה לזוגתי ולשותפתי הנאמנה בהטפת הבשורה.‏

מענה לתפילותינו

רצינו מאוד לשרת כחלוצים.‏ ואולם,‏ רצוננו להרחיב את שירותנו ליהוה לא התממש מייד.‏ למרות זאת,‏ לא חדלנו לבקש מיהוה שיפתח בפנינו הזדמנויות במסגרת שירותו.‏ היו לנו חיים קשים.‏ יחד עם זאת,‏ תמיד שמנו לנגד עינינו את מטרותינו הרוחניות,‏ וכשהייתי בן 25 נתמניתי למשרת קהילה,‏ כלומר למשגיח היושב־ראש באחת מקהילות עדי־יהוה.‏

ככל שהרחבתי את השכלתי המקראית ורכשתי הבנה עמוקה יותר לגבי עקרונות יהוה,‏ הבנתי שעבודתי מתנגשת עם מצפוני כמשיחי ניטראלי (‏ישעיהו ב׳:‏2–4‏)‏.‏ לכן,‏ החלטתי להתפטר.‏ הדבר הוכח כמבחן אמונה עבורנו.‏ כיצד אדאג לצורכי משפחתי?‏ שוב פנינו ליהוה אלוהים בתפילה (‏תהלים ס״ה:‏3‏)‏.‏ שטחנו בפניו את דאגותינו ואת חששותינו,‏ אבל גם הבענו בפניו את רצוננו העז לשרת היכן שיש צורך גדול יותר במבשרי מלכות (‏פיליפים ד׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏ לא ציפינו שייפתח בפנינו פתח כה נרחב לפעולה!‏

מתחילים במסע

באפריל 1965 התקבלתי לעבודה כמפקח כיבוי והצלה בשדה התעופה הבינלאומי ויינטיאן בלאוס,‏ ועברנו להתגורר שם.‏ בעיר זו היו 24 עדים ונהנינו לבשר עם השליחים ועם כמה מהאחים המקומיים.‏ אחר כך הועברתי לשדה התעופה אודון טאני שבתאילנד.‏ לא היו באודון טאני עדי־יהוה אחרים.‏ ניהלנו בעצמנו כמשפחה את כל האסיפות השבועיות.‏ בישרנו מבית לבית,‏ ערכנו ביקורים חוזרים וניהלנו תוכניות לשיעורי מקרא.‏

זכרנו את קריאתו של ישוע לתלמידיו ’‏לעשות פרי לרוב’‏ (‏יוחנן ט״ו:‏8‏)‏.‏ היינו נחושים לחקות את דוגמתם והמשכנו במלאכת הכרזת הבשורה.‏ עד מהרה ראינו פרי בעמלנו.‏ נערה תאילנדית אחת חבקה את האמת והפכה לאחותנו הרוחנית.‏ שני צפון אמריקנים קיבלו את האמת וברבות הימים שירתו כזקני־קהילה.‏ בישרנו את הבשורה הטובה יותר מעשר שנים בצפון תאילנד.‏ אנו שמחים מאוד שיש כיום קהילה באודון טאני!‏ חלק מזרעי האמת שזרענו עדיין מניבים פירות.‏

אולם,‏ למרבה הצער,‏ נאלצנו לעבור שוב והתפללנו ל”‏אדון הקציר”‏ שיעזור לנו להמשיך ליטול חלק בהכרזת הבשורה (‏מתי ט׳:‏38‏)‏.‏ הועברנו לטהרן,‏ בירתה של אירן.‏ היה זה בתקופת שלטונו של השַאהּ.‏

מבשרים בשטחים מאתגרים

עם הגיענו לטהרן,‏ יצרנו קשר עם אחינו הרוחניים.‏ התרועענו עם קבוצת עדים קטנה שהייתה מורכבת מ־13 לאומים שונים.‏ היה עלינו לערוך שינויים כדי לבשר את הבשורה באירן.‏ אף שלא נתקלנו בהתנגדות ישירה,‏ היה עלינו להיזהר.‏

מפאת שעות העבודה של המעוניינים,‏ ניהלנו לפעמים שיעורי מקרא בחצות או אפילו מאוחר יותר — עד לשעות הבוקר המוקדמות.‏ אבל היינו מאושרים שמאמצינו נשאו פרי.‏ מספר משפחות פיליפיניות וקוריאניות אימצו את האמת המשיחית והקדישו את חייהן ליהוה.‏

עבודתי הבאה הייתה בדַקָה שבבנגלדש.‏ הגענו לשם בדצמבר 1977.‏ זו הייתה מדינה נוספת שההטפה בה לא הייתה קלה.‏ אבל מעולם לא שכחנו שחובה עלינו להיות פעילים.‏ בעזרת הדרכתה של רוח יהוה הצלחנו למצוא משפחות נוצריות רבות.‏ כמה מהן היו צמאות למֵי האמת המרעננים המצויים בכתבי־הקודש (‏ישעיהו נ״ה:‏1‏)‏.‏ כתוצאה מכך,‏ ייסדנו תוכניות רבות לשיעורי מקרא.‏

תמיד זכרנו כי אלוהים חפץ ”‏שכל בני אדם ייוושעו”‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ב׳:‏4‏)‏.‏ לשמחתנו,‏ איש לא ניסה לגרום לנו בעיות.‏ כדי לגבור על דעות קדומות כלשהן,‏ הקפדנו להיות ידידותיים מאוד.‏ בדומה לשליח פאולוס,‏ ניסינו להיות ”‏הכול למען הכול”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ט׳:‏22‏)‏.‏ כאשר נשאלנו למטרת ביקורנו,‏ הסברנו אותה באדיבות ומצאנו שהרוב היו די ידידותיים.‏

בדַקָה,‏ מצאנו עדה מקומית ועודדנו אותה להצטרף אלינו לאסיפות ומאוחר יותר לשירות.‏ כמו כן,‏ אשתי לימדה משפחה אחת את המקרא והזמינה אותה לאסיפות שלנו.‏ בזכות חסדו של יהוה,‏ קיבלה המשפחה כולה את האמת.‏ לימים,‏ עזרו שתי בנות המשפחה בתרגום ספרות מקראית לבנגלית,‏ ורבים מקרוביהן למדו אף הם על יהוה.‏ כמה וכמה תלמידי מקרא קיבלו את האמת.‏ מרביתם משרתים כיום כזקני־קהילה או כחלוצים.‏

בשל ריבוי האוכלוסין בדַקָה,‏ הזמנו כמה מבני משפחתנו לעזור לנו שם בהטפת הבשורה.‏ היו שנענו להזמנתנו והצטרפו אלינו לבנגלדש.‏ אנו שמחים ואסירי תודה ליהוה על ההזדמנות שנפלה בחלקנו לבשר את הבשורה בארץ זו.‏ מהתחלה צנועה של מבשרת אחת,‏ יש כיום שתי קהילות בבנגלדש.‏

ביולי 1982 נאלצנו לארוז את המטלטלין ולעזוב את בנגלדש.‏ נפרדנו מהאחים בדמעות.‏ אחרי זמן קצר,‏ התקבלתי לעבודה בשדה התעופה הבינלאומי של אנטבה באוגנדה,‏ בה גרנו במשך ארבע שנים ושבעה חודשים.‏ מה נוכל לעשות כדי לכבד את שמו הנאדר של יהוה בארץ זו?‏

משרתים את יהוה באפריקה המזרחית

עם הגיענו לשדה התעופה הבינלאומי של אנטבה,‏ נהג אחד אסף את אשתי ואותי והסיע אותנו למקום שבו נתאכסן.‏ בעודנו עוזבים את שדה התעופה,‏ התחלתי לבשר לו על מלכות אלוהים.‏ הוא שאל אותי:‏ ”‏האם אתה אחד מעדי־יהוה?‏”‏ כשהשבתי בחיוב,‏ אמר הנהג:‏ ”‏אחד מאחיך עובד במגדל הפיקוח”‏.‏ מייד ביקשתי ממנו שייקח אותי אליו.‏ האח שמח מאוד לפגוש אותנו וערכנו סידורים לאסיפות ולשירות השדה.‏

באותם ימים היו באוגנדה בסך הכול 228 מבשרי מלכות.‏ את השנה הראשונה באנטבה עשינו בזריעת זרעי האמת יחד עם עוד שני אחים.‏ הואיל ותושבי המקום אוהבים לקרוא,‏ התאפשר לנו לחלק ספרות רבה,‏ כולל מאות כתבי עת.‏ הזמנו אחים מקַמפַּלָה הבירה לסייע לנו לבשר בסופי השבוע בשטחה של אנטבה.‏ בנאום הפומבי הראשון שנתתי נכחו חמישה אנשים — כולל אותי.‏

במהלך שלוש השנים הבאות,‏ חווינו כמה מהרגעים היפים ביותר בחיינו בראותנו את תלמידינו נענים לבשורה ומתקדמים בצעדי ענק (‏יוחנן ג׳.‏ 4‏)‏.‏ בכינוס נפתי אחד נטבלו שישה מתלמידי המקרא שלנו.‏ רבים מקרבם אמרו שהם שואפים לשרת בשירות מלא משום שראו אותנו משרתים כחלוצים,‏ אף־על־פי שעבדנו במשרה מלאה.‏

שמנו לב שגם מקום עבודתנו יכול להיות שטח פורה.‏ במקרה אחד,‏ ניגשתי למפקח על הכבאות בשדה התעופה ודיברתי איתו על התקווה המקראית לחיים בגן עדן עלי אדמות.‏ הראיתי לו מהמקרא שלו שעושי רצון אלוהים יחיו בשלום ובאחדות ולא יסבלו עוד מעוני,‏ ממחסור בדיור,‏ ממלחמות,‏ ממחלות או ממוות (‏תהלים מ״ו:‏10;‏ ישעיהו ל״ג:‏24;‏ ס״ה:‏21,‏ 22;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏ כאשר קרא זאת בספר המקרא שלו,‏ הדבר עורר את התעניינותו.‏ בו במקום נוסדה עימו תוכנית לשיעורי מקרא.‏ הוא נכח בכל האסיפות.‏ לא חלף זמן רב והוא הקדיש את חייו ליהוה ונטבל.‏ מאוחר יותר הצטרף אלינו לשירות המלא.‏

מהומות אזרחיות שפרצו פעמיים באוגנדה בזמן שהותנו שם לא עצרו את הפעילויות הרוחניות שלנו.‏ משפחות העובדים בסוכנויות הבינלאומיות הועברו לניירובי שבקניה למשך שישה חודשים.‏ המשכנו — אני ומי שהושארו באוגנדה — להתאסף ולבשר,‏ גם אם הצטרכנו להיות זהירים וערניים.‏

באפריל 1988,‏ הסתיימה עבודתי ושוב עברנו.‏ עזבנו את קהילת אנטבה שבעי רצון על ההתקדמות הרוחנית שחלה שם.‏ ביולי 1997 התאפשר לנו לבקר שוב באנטבה.‏ כמה מתלמידינו לשעבר כבר שירתו כזקני־קהילה.‏ התרגשנו עד מאוד לראות ש־106 איש נכחו בהרצאה הפומבית.‏

עוברים לשטח בתולי

האם יזדמנו לנו הזדמנויות חדשות?‏ כן,‏ העבודה הבאה שלי הייתה בשדה התעופה הבינלאומי מוּגַדישוּ שבסומליה.‏ היינו נחושים לנצל היטב את ההזדמנות החדשה הזו לשרת בשטח בתולי.‏

פעילות הבישור שלנו התמקדה בעיקר בצוות השגרירות,‏ בעובדים פיליפינים ובזרים אחרים.‏ לעתים קרובות פגשנו אותם בשווקים.‏ כמו כן,‏ ערכנו בביתם ביקורים ידידותיים.‏ גילינו חוכמה,‏ תושייה,‏ תבונה וביטחון מלא ביהוה,‏ ובזכות כך הצלחנו לשתף אחרים באמיתות המקרא והפעילות הניבה פירות בקרב אותם לאומים שונים.‏ לאחר שנתיים עזבנו את מוגדישו,‏ בדיוק לפני שפרצה באזור מלחמה.‏

הארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית העביר אותי ליַנגוֹן,‏ מיינמר.‏ וגם פה נפתחו בפנינו הזדמנויות טובות לעזור לישרי הלב ללמוד על מטרות אלוהים.‏ לאחר מיינמר הועברנו לדַאר־אַ־סַלַאם,‏ טנזניה.‏ הכרזת הבשורה הטובה מבית לבית הייתה בדַאר־אַ־סַלַאם הרבה יותר קלה משום שיש שם ציבור דובר אנגלית.‏

בכל הארצות שעבדנו נתקלנו בבעיות מועטות ביותר בשירותנו,‏ אף־על־פי שבמקומות רבים הוטלו הגבלות על פעילותם של עדי־יהוה.‏ בשל עבודתי,‏ שהייתה קשורה בדרך כלל לממשלה או לסוכנויות בינלאומיות,‏ לא חקרו אותנו בדבר הפעילות שלנו.‏

עבודתי החילונית דרשה מרעייתי וממני לחיות כנוודים במשך כשלושים שנה.‏ אך ראינו בעבודתי רק אמצעי להשגת המטרה.‏ מה שתמיד עמד בראש מעיינינו היה לקדם את ענייני מלכות אלוהים.‏ אנו מודים ליהוה על כך שעזר לנו לנצל לטובה את הנסיבות המשתנות שלנו וליהנות מהזכות הנפלאה להפיץ את הבשורה הטובה במקומות רחוקים.‏

חוזרים להתחלה

בגיל 58 החלטתי לצאת לפרישה מוקדמת ולחזור לפיליפינים.‏ כאשר חזרנו,‏ התפללנו ליהוה שיכוון את צעדינו.‏ התחלנו לשרת בקהילה שבּטְרֵס מַרְטִירֶס,‏ עיר במחוז קַבִיטֶה.‏ כשהגענו לשם לראשונה,‏ היו רק 19 מכריזי מלכות אלוהים.‏ אורגנו מפגשים יומיים ליציאה לשירות ונוסדו תוכניות רבות לשיעורי מקרא.‏ הקהילה החלה לצמוח.‏ בתקופה מסוימת ניהלה אשתי 19 תוכניות ללימוד המקרא,‏ ואני ניהלתי 14.‏

לא חלף זמן רב ואולם המלכות היה צר מלהכיל את כולנו.‏ נשאנו תפילה ליהוה בעניין זה.‏ אח משיחי ואשתו החליטו לתרום חלקת אדמה וועד הסניף אישר לנו הלוואה לבנות אולם מלכות חדש.‏ למבנה החדש נודעה השפעה גדולה על הכרזת הבשורה,‏ ומספר הנוכחים גדל מדי שבוע.‏ כיום אנו נוסעים מרחק של שעה בכל כיוון כדי לעזור לקהילה אחרת בת 17 מבשרים.‏

אשתי ואני מוקירים את הזכות ממנה נהנינו בשירות בארצות שונות ורבות.‏ כשאנו מביטים לאחור לחיי הנדודים שלנו,‏ אנו חשים שבעי רצון מעצם הידיעה שניצלנו אותם בדרך הטובה ביותר ככל שהתאפשר לנו — לעזור לזולת ללמוד על יהוה!‏

‏[‏מפה בעמודים 24,‏ 25]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

בנגלדש

מיינמר

לאוס

תאילנד

פיליפינים

טנזניה

אוגנדה

סומליה

אירן

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

עם אשתי,‏ אאוראה