סיפור חיים
למצות עד תום את ’החיים שבהווה’
סיפורו של טד בקינגהם
אחרי שש שנים כמבשר בשירות המורחב ושישה חודשים בלבד לאחר נישואיי, חליתי בפוליו. השנה הייתה 1950 והייתי רק בן 24. בתשעת החודשים בהם אושפזתי היה לי הרבה זמן לחשוב על חיי. מה יהיה איתי ועם אשתי ג׳ויס בהתחשב במצבי?
אבי, שלא היה אדם דתי, השיג ב־1938 את הספר ממשלה (אנג׳).a ככל הנראה, עקב המצב הפוליטי הסוער והמלחמה שהסתמנה באופק הוא הסכים לקבל את הספר. למיטב ידיעתי, הוא מעולם לא קרא אותו. אמי, שהייתה דווקא אישה מאוד אדוקה קראה את הספר וחוללה מייד שינויים בחייה. היא עזבה את הכנסייה האנגליקנית ונעשתה לעדת־יהוה על אפו ועל חמתו של אבי. היא דבקה באמונתה עד יום מותה ב־1990.
אמי לקחה אותי לאסיפה המשיחית הראשונה שלי באולם המלכות בעיירה אֶפְּסֶם, דרומית ללונדון. הקהילה התאספה במקום ששימש פעם כחנות והקשבנו שם לנאום מוקלט של ג׳. פ. רתרפורד, מי שעמד אז בראש הפעילות הכלל־עולמית של עדי־יהוה. הדברים ששמעתי הותירו בי רושם עמוק.
ההפגזות הכבדות במתקפת הבזק על לונדון העמידו אותנו בסכנה שהלכה וגברה. לכן, ב־1940 החליט אבי שנעבור למקום יותר בטוח — עיירה הקרויה מיידנהד, כ־45 קילומטר מערבית ללונדון. בדיעבד הסתבר שהמעבר היה מועיל, היות שהקהילה שמנתה 30 איש העניקה לנו עידוד רב. פרד סמית’, אח רוחני ונאמן שנטבל ב־1917, לקח אותי תחת חסותו ולימד אותי לבשר בצורה יעילה יותר. עד היום אני אסיר תודה לו על דוגמתו הטובה ועל העזרה שהושיט לי באהבה.
מתחיל בשירות המורחב
בשנת 1941, בגיל 15, נטבלתי בנהר התֶמְז ביום קר בחודש מרס. עד אז אחי הגדול ג׳ים התחיל לשרת כמבשר בשירות המורחב. הוא ואשתו מאדג’ מתגוררים כיום בברמינגהם, ומאחוריהם עבר עשיר בשירות יהוה בפעילות ההשגחה הנפתית והמחוזית ברחבי בריטניה. גם אחותי הקטנה רובינה ובעלה פרנק ממשיכים לשרת את יהוה בנאמנות.
בתקופה שעבדתי כמנהל חשבונות בחברה לייצור בגדים, קרא לי המנכ”ל למשרדו והציע לי קריירה מבטיחה בתור הקניין של החברה. אולם, במשך זמן מה שקלתי ללכת בעקבות אחי, ולכן דחיתי בנימוס את ההצעה והסברתי את הסיבה לכך. להפתעתי, הוא שיבח אותי על רצוני לעסוק בפעילות משיחית מכובדת כזו. וכך היה. אחרי הכינוס המחוזי בנוֹרְתֶמְפְּטֶן בשנת 1944 הצטרפתי לשורות המבשרים בשירות המורחב.
המקום הראשון שאליו נשלחתי היה העיר אֶקְזֶטֶר במחוז דבון. העיר החלה להתאושש מן ההפצצות שספגה בימי המלחמה. גרתי ביחד עם שני חלוצים אחרים, פרנק ורות מידלטון, והם היו מאוד טובים אליי. הייתי רק בן 18, בלי הרבה ניסיון בכביסה ובישול, אבל עם הזמן למדתי להסתדר.
השותף שלי לפעילות הבישור היה ויקטור גארד, אירי בן 50 שהתחיל לבשר עוד בשנות העשרים של המאה ה־20. הוא לימד אותי לנצל היטב את זמני, לשקוד יותר על קריאת המקרא ולהכיר בערכם של תרגומי מקרא שונים. דוגמתו של ויקטור הייתה בדיוק מה שהיה נחוץ לי באותן שנים חשובות שבהן עיצבתי את האישיות שלי.
שמירה על ניטראליות
המלחמה אומנם עמדה להסתיים, אך הרשויות המשיכו לגייס בחורים צעירים לצבא. עוד ב־1943 התייצבתי לפני בית־דין במיידנהד וביקשתי פטור מהשירות הצבאי מתוקף תפקידי כמטיף. בקשתי נדחתה, אבל החלטתי בכל זאת לעבור לאקזטר. באקזטר זומנתי להתייצב בפני בית המשפט המקומי. השופט גזר עליי שישה חודשי עבודת פרך בכלא ואף אמר לי שהיה פוסק מאסר ארוך יותר אלמלא מגבלות החוק. אחרי שריציתי את ששת חודשי המאסר נאסרתי שוב לארבעה חודשים נוספים.
הואיל והייתי העד היחידי בכלא, הסוהרים כינו אותי ”יהוה”. בשעת המסדר הייתי מחויב להגיב כשקראו בשם זה, וזו הייתה תחושה מוזרה למדי. אבל איזו ברכה הייתה זו לשמוע את שם יהוה מוכרז יום אחרי יום! כך נודע ליתר האסירים שאני נמצא בכלא בגלל העמדה המצפונית שלי כאחד מעדי־יהוה. מאוחר יותר נשלח גם נורמן קסטרו לבית הכלא שבו שהיתי, ואז היה שינוי בשם — כינו אותנו משה ואהרון.
הועברתי מאקזטר לבריסטול, ולבסוף לכלא וינצ׳סטר. התנאים היו לעתים קשים, אבל למדנו לקבל את הדברים בהומור. נורמן ואני שמחנו מאוד לקיים ביחד את ערב הזיכרון בווינצ׳סטר. פרנסיס קוק ביקר אותנו בכלא ונשא במעמד זה נאום יפה.
שינויים בשנים שלאחר המלחמה
בכינוס שהתקיים בבריסטול ב־1946, הכינוס שבו הוכרז על הוצאת הספר ”יהי האל נאמן” (אנג׳), פגשתי את ג׳ויס מור, עלמת חן שגם שירתה כחלוצה בדבון. הידידות בינינו פרחה, וחלפו להן ארבע שנים עד שנישאנו בעיירה טיברטון, שבה התגוררתי מאז 1947. גרנו בדירת חדר ושילמנו דמי שכירות זעומים, משהו כמו דולר לשבוע. זו הייתה תקופה נהדרת!
בשנה הראשונה לחיינו כזוג נשוי הדרמנו לבריקסם, עיר נמל חביבה, שבה פותחה לראשונה שיטת הדיג במכמורת. מכל מקום, זמן לא רב אחרי שהגענו לשם חליתי בפוליו במהלך נסיעה לכינוס בלונדון. שקעתי בתרדמת. כאמור, כעבור תשעה חודשים שוחררתי מבית־החולים. ידי הימנית ושתי רגליי נפגעו בצורה חמורה, ועד היום לא החלמתי לחלוטין. נאלצתי להיעזר במקל הליכה. אשתי היקרה שמרה על גישה חיובית ותמיד עודדה אותי, במיוחד מכיוון שהצליחה להמשיך בשירות המורחב. אבל מה נעשה עכשיו? עד מהרה למדתי שלא קצרה ידו של יהוה מהושיע.
שנה לאחר מכן נכחנו בכינוס שהתקיים בווימבלדון, לונדון. כבר לא נזקקתי למקל הליכה. שם פגשנו את פרייס יוּז, שהשגיח באותה עת על הפעילות בבריטניה. הוא מייד בירך אותי לשלום ואמר: ”תשמע, אנחנו צריכים אותך בשירות הנפתי!” לא יכולתי לקבל זריקת עידוד טובה מזו. אבל האם מצבי הבריאותי היה מספיק טוב? גם אשתי ג׳ויס לא הייתה בטוחה. אבל אחרי הכשרה בת שבוע ותוך ביטחון מלא ביהוה היינו בדרכנו חזרה לדרום מערב אנגליה, שם התחלתי לשרת כמשגיח נפה. הייתי רק בן 25, אבל אני מעריך עד היום את אדיבותם וסבלנותם של העדים שתמיד היו מוכנים לעזור לי.
אשתי ואני שמנו לב שהביקורים בקהילות קירבו אותנו לאחינו ולאחיותינו יותר מכל הפעילויות התיאוקרטיות האחרות שנטלנו בהן חלק. לא הייתה לנו מכונית ונסענו ממקום למקום ברכבות או באוטובוסים. היה לי קשה להסתגל למוגבלויות שכפתה עליי המחלה, אבל למרות הכול יכולנו להמשיך וליהנות מזכויות השירות המיוחדות שלנו עד 1957. שאבנו סיפוק גדול מחיינו, אך בשנה זו ניצב לפנינו אתגר נוסף.
משרתים כשליחים
התרגשנו מאוד כשהוזמנו ללמוד בכיתה ה־30 של בית־ספר גלעד. התמודדתי די טוב עם השיתוק, ולכן ג׳ויס ואני יכולנו להיענות בשמחה להזמנה. מנסיוננו ידענו שיהוה תמיד נותן את הכוחות הנחוצים אם משקיעים כל מאמץ לעשות את רצונו. חמשת חודשי ההכשרה האינטנסיבית בבית־ספר גלעד למקרא, ששכן בסַאוּת לַנְסִינְג שבמדינת ניו־יורק, ארה״ב, חלפו להם ביעף. רוב התלמידים היו זוגות נשואים ששירתו בשירות הנפתי. כאשר נשאלו התלמידים בכיתה מי מהם מוכנים לשרת כשליחים בארצות זרות, היינו בין המתנדבים. ולאן נשלחנו? לאוגנדה, במזרח אפריקה!
הפעילות של עדי־יהוה באוגנדה הייתה באותם ימים מחוץ לחוק, ולכן הומלץ לי למצוא שם מקום מגורים קבוע ועבודה חילונית. אחרי מסע ארוך ברכבת ובאונייה הגענו לקַמפַּלָה, אוגנדה. פקידי ההגירה לא קיבלו אותנו במאור פנים וקיבלנו אישור להישאר מספר חודשים בלבד. לאחר מכן התבקשנו לעזוב את המדינה. קיבלנו הוראה מן המשרדים הראשיים לנסוע לרודזיה הצפונית (כיום זמביה). כמה שמחנו לפגוש שם ארבעה מבוגרי המחזור שלנו מבית־ספר גלעד — את פרנק וקרי לואיס ואת הייז והארייט הוסקינס! כעבור תקופה קצרה נשלחנו לרודזיה הדרומית (כיום זימבבווה).
נסענו ברכבת ולפני שהגענו לעיר בּוּלאויוֹ ראינו לראשונה בחיינו את מפלי ויקטוריה המרשימים. התארחנו זמן מה אצל בני משפחת מקלאקי שהיו בין העדים הראשונים שהתיישבו בזימבבווה. היה לנו לכבוד להתוודע אליהם מקרוב במשך 16 השנים הבאות.
הסתגלות לשינויים
אחרי הכשרה בת שבועיים לשם היכרות עם שטח ההטפה האפריקני התמניתי לשרת כמשגיח המחוז. כדי לבשר בערבה האפריקנית הצטרכנו לשאת איתנו מים, מזון, מצעים, בגדים, מקרנה וגנרטור, מסך גדול ומצרכים בסיסיים אחרים. את הכול דחסנו בתוך טנדר שמתאים לנסיעה בשטחים קשים.
עבדתי עם משגיחי הנפה האפריקנים, וג׳ויס שמחה לעזור לנשיהם ולילדיהם שהצטרפו אלינו. הצעידה בערבה האפריקנית יכולה להיות מעייפת מאוד במיוחד בצהרי היום. אבל מהר מאוד התברר לי, לשמחתי, שהאקלים החם דווקא הקל עליי להתמודד עם נכותי.
רוב האוכלוסייה הייתה ענייה ורבים דבקו במסורת, החזיקו באמונות טפלות ודגלו בריבוי נשים. אך למרות זאת, הם רחשו כבוד עמוק למקרא. במספר מקומות התקיימו אסיפות הקהילה בצל עצים גדולים, ובשעות הערב הואר המקום בעששיות. תמיד נמלאנו יראת כבוד כאשר למדנו את דבר־אלוהים תחת שמים זרועי כוכבים, תפארת מעשי ידי הבורא.
חוויה בלתי נשכחת נוספת הייתה הקרנת סרטי חברת המצפה בשמורות האפריקניות. בשעת ההקרנה ציפינו לעתים לנוכחות של 000,1 איש ומעלה, גם כשהקהילה המקומית מנתה 30 מבשרים בלבד!
באזורים הטרופיים די שכיח לחלות במחלות שונות, אבל חיוני לשמור תמיד על גישה חיובית. סבלתי מהתקפי מלריה ואשתי סבלה מבעיות שנגרמו על־ידי טפילי אמבה, אבל הצלחנו להתמודד עם זה די טוב.
מאוחר יותר נשלחנו לשרת במשרד הסניף בעיר הבירה סוֹלְסְבֶּרִי (כיום הַרַרֶה), והייתה לנו הזכות לעבוד שם עם משרתי יהוה נאמנים כמו לסטר דייבי ובני הזוג ג׳ורג׳ ורובי בראדלי. הממשלה מינתה אותי לשמש כרשם נישואין של עדי־יהוה, מה שאיפשר לי לחתן זוגות אפריקנים רבים מקרב האחים ותוך כדי כך לתרום לחיזוק עבותות הנישואין בקהילה המשיחית. כעבור מספר שנים נפלה בחלקי זכות שירות נוספת — לבקר בכל הקהילות שאינן דוברות שפות מקבוצת הבַּנטוּ. בדרך זו במשך למעלה מעשר שנים התאפשר לג׳ויס ולי להכיר את אחינו, ושמחנו לעקוב אחר התקדמותם הרוחנית. במהלך אותה תקופה ביקרנו גם את האחים בבוצוואנה ובמוזמביק.
שוב עוברים
אחרי שנים מאושרות רבות שעברו עלינו באפריקה הדרומית נשלחנו ב־1975 לסיירה לאון שבמערב אפריקה. התחלנו לשרת במשרד הסניף במטרה ליטול חלק בפעילות החדשה שעמדה לפנינו. אך לא נשארנו שם זמן רב. חליתי ונחלשתי מאוד כתוצאה מהתקף מלריה קשה במיוחד, ובסופו של דבר נאלצתי לחזור ללונדון לטיפולים. שם הומלץ לי לא לחזור לאפריקה. הצטערנו מאוד לעזוב את אפריקה, אבל האחים בבית־אל שבלונדון קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. גם אינספור האחים האפריקנים בקהילות הרבות הפזורות בלונדון עזרו לנו להרגיש כמו בבית. אחרי שמצבי הבריאותי השתפר בהדרגה והסתגלנו לשגרה החדשה, התמניתי להיות האחראי על אגף הרכש בבית־אל. זו הייתה עבודה מרתקת במיוחד לאור ההתרחבות שהיינו עדים לה בשנים שלאחר מכן.
בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת לקתה אשתי היקרה במחלה שפגעה בעצבי התנועה שלה. היא נפטרה ב־1994. ג׳ויס הייתה לי לרעיה אוהבת ונאמנה ותמיד גילתה נכונות להסתגל לנסיבות המשתנות בחיינו. כדי להתמודד עם אובדן שכזה למדתי עד כמה חשוב לשמור על השקפה רוחנית בריאה ולהמשיך להיות עם הפנים קדימה. אני גם מתפלל ליהוה שיעזור לי לשמור על שגרה תיאוקרטית בריאה, לרבות השתתפות בפעילות הבישור, וזה עוזר לי להעסיק את מחשבותיי בדברים חיוביים (משלי ג׳:5, 6).
השירות בבית־אל הוא זכות מיוחדת ודרך חיים נפלאה. אני עובד כאן לצד כל כך הרבה צעירים וצעירות ונהנה מחוויות נהדרות רבות. אחת הברכות היא מספר המבקרים הגדול שמגיעים לבית־אל שבלונדון. לפעמים אני פוגש חברים טובים משכבר הימים מהארצות שבהן שירתתי כשליח, והזיכרונות הנעימים מציפים אותי. כל זה עוזר לי למצות עד תום את ’החיים שבהווה’ ולשאת את עיניי בביטחון ל”חיים שלעתיד לבוא” (טימותיאוס א׳. ד׳:8).
[הערת שוליים]
a יצא לאור ב־1928 מטעם עדי־יהוה, אך אזל מן המלאי.
[תמונה בעמוד 25]
עם אמי ב־1946
[תמונה בעמוד 26]
ג׳ויס ואני ביום כלולותינו ב־1950
[תמונה בעמוד 26]
בכינוס בעיר בריסטול, 1953
[תמונות בעמוד 27]
שירות בקבוצה מרוחקת (למעלה) ובקהילה (ימין) ברודזיה הדרומית (כיום זימבבווה)