המצפה ‏‎—‎‏ ספרייה אונליין
המצפה
ספרייה אונליין
עברית
  • מקרא
  • פרסומים
  • אסיפות
  • מ05 6/‏1 עמ׳ 24–28
  • למצות עד תום את ’‏החיים שבהווה’‏

אין סרטון זמין לבחירה זו.

סליחה, אירעה תקלה בטעינת הווידיאו.

  • למצות עד תום את ’‏החיים שבהווה’‏
  • המצפה מכריז על מלכות יהוה — 2005
  • כותרות משנה
  • חומר דומה
  • מתחיל בשירות המורחב
  • שמירה על ניטראליות
  • שינויים בשנים שלאחר המלחמה
  • משרתים כשליחים
  • הסתגלות לשינויים
  • שוב עוברים
  • שירות מלא כביטוי להכרת טובה ליהוה
    המצפה מכריז על מלכות יהוה — 2000
  • אגודת האחים הבינלאומית חיזקה אותי
    המצפה מכריז על מלכות יהוה — 2002
  • יהוה ’‏יישר את אורחותיי’‏
    המצפה מכריז על מלכות יהוה (‏לימודי)‏ — 2021
  • להיות ”‏הכול למען אנשים מכל הסוגים”‏
    המצפה מכריז על מלכות יהוה (‏לימודי)‏ — 2016
ראה עוד
המצפה מכריז על מלכות יהוה — 2005
מ05 6/‏1 עמ׳ 24–28

סיפור חיים

למצות עד תום את ’‏החיים שבהווה’‏

סיפורו של טד בקינגהם

אחרי שש שנים כמבשר בשירות המורחב ושישה חודשים בלבד לאחר נישואיי,‏ חליתי בפוליו.‏ השנה הייתה 1950 והייתי רק בן 24.‏ בתשעת החודשים בהם אושפזתי היה לי הרבה זמן לחשוב על חיי.‏ מה יהיה איתי ועם אשתי ג׳ויס בהתחשב במצבי?‏

אבי,‏ שלא היה אדם דתי,‏ השיג ב־1938 את הספר ממשלה (‏אנג׳)‏.‏a ככל הנראה,‏ עקב המצב הפוליטי הסוער והמלחמה שהסתמנה באופק הוא הסכים לקבל את הספר.‏ למיטב ידיעתי,‏ הוא מעולם לא קרא אותו.‏ אמי,‏ שהייתה דווקא אישה מאוד אדוקה קראה את הספר וחוללה מייד שינויים בחייה.‏ היא עזבה את הכנסייה האנגליקנית ונעשתה לעדת־יהוה על אפו ועל חמתו של אבי.‏ היא דבקה באמונתה עד יום מותה ב־1990.‏

אמי לקחה אותי לאסיפה המשיחית הראשונה שלי באולם המלכות בעיירה אֶפְּסֶם,‏ דרומית ללונדון.‏ הקהילה התאספה במקום ששימש פעם כחנות והקשבנו שם לנאום מוקלט של ג׳.‏ פ.‏ רתרפורד,‏ מי שעמד אז בראש הפעילות הכלל־עולמית של עדי־יהוה.‏ הדברים ששמעתי הותירו בי רושם עמוק.‏

ההפגזות הכבדות במתקפת הבזק על לונדון העמידו אותנו בסכנה שהלכה וגברה.‏ לכן,‏ ב־1940 החליט אבי שנעבור למקום יותר בטוח — עיירה הקרויה מיידנהד,‏ כ־45 קילומטר מערבית ללונדון.‏ בדיעבד הסתבר שהמעבר היה מועיל,‏ היות שהקהילה שמנתה 30 איש העניקה לנו עידוד רב.‏ פרד סמית’‏,‏ אח רוחני ונאמן שנטבל ב־1917,‏ לקח אותי תחת חסותו ולימד אותי לבשר בצורה יעילה יותר.‏ עד היום אני אסיר תודה לו על דוגמתו הטובה ועל העזרה שהושיט לי באהבה.‏

מתחיל בשירות המורחב

בשנת 1941,‏ בגיל 15,‏ נטבלתי בנהר התֶמְז ביום קר בחודש מרס.‏ עד אז אחי הגדול ג׳ים התחיל לשרת כמבשר בשירות המורחב.‏ הוא ואשתו מאדג’‏ מתגוררים כיום בברמינגהם,‏ ומאחוריהם עבר עשיר בשירות יהוה בפעילות ההשגחה הנפתית והמחוזית ברחבי בריטניה.‏ גם אחותי הקטנה רובינה ובעלה פרנק ממשיכים לשרת את יהוה בנאמנות.‏

בתקופה שעבדתי כמנהל חשבונות בחברה לייצור בגדים,‏ קרא לי המנכ”‏ל למשרדו והציע לי קריירה מבטיחה בתור הקניין של החברה.‏ אולם,‏ במשך זמן מה שקלתי ללכת בעקבות אחי,‏ ולכן דחיתי בנימוס את ההצעה והסברתי את הסיבה לכך.‏ להפתעתי,‏ הוא שיבח אותי על רצוני לעסוק בפעילות משיחית מכובדת כזו.‏ וכך היה.‏ אחרי הכינוס המחוזי בנוֹרְתֶמְפְּטֶן בשנת 1944 הצטרפתי לשורות המבשרים בשירות המורחב.‏

המקום הראשון שאליו נשלחתי היה העיר אֶקְזֶטֶר במחוז דבון.‏ העיר החלה להתאושש מן ההפצצות שספגה בימי המלחמה.‏ גרתי ביחד עם שני חלוצים אחרים,‏ פרנק ורות מידלטון,‏ והם היו מאוד טובים אליי.‏ הייתי רק בן 18,‏ בלי הרבה ניסיון בכביסה ובישול,‏ אבל עם הזמן למדתי להסתדר.‏

השותף שלי לפעילות הבישור היה ויקטור גארד,‏ אירי בן 50 שהתחיל לבשר עוד בשנות העשרים של המאה ה־20.‏ הוא לימד אותי לנצל היטב את זמני,‏ לשקוד יותר על קריאת המקרא ולהכיר בערכם של תרגומי מקרא שונים.‏ דוגמתו של ויקטור הייתה בדיוק מה שהיה נחוץ לי באותן שנים חשובות שבהן עיצבתי את האישיות שלי.‏

שמירה על ניטראליות

המלחמה אומנם עמדה להסתיים,‏ אך הרשויות המשיכו לגייס בחורים צעירים לצבא.‏ עוד ב־1943 התייצבתי לפני בית־דין במיידנהד וביקשתי פטור מהשירות הצבאי מתוקף תפקידי כמטיף.‏ בקשתי נדחתה,‏ אבל החלטתי בכל זאת לעבור לאקזטר.‏ באקזטר זומנתי להתייצב בפני בית המשפט המקומי.‏ השופט גזר עליי שישה חודשי עבודת פרך בכלא ואף אמר לי שהיה פוסק מאסר ארוך יותר אלמלא מגבלות החוק.‏ אחרי שריציתי את ששת חודשי המאסר נאסרתי שוב לארבעה חודשים נוספים.‏

הואיל והייתי העד היחידי בכלא,‏ הסוהרים כינו אותי ”‏יהוה”‏.‏ בשעת המסדר הייתי מחויב להגיב כשקראו בשם זה,‏ וזו הייתה תחושה מוזרה למדי.‏ אבל איזו ברכה הייתה זו לשמוע את שם יהוה מוכרז יום אחרי יום!‏ כך נודע ליתר האסירים שאני נמצא בכלא בגלל העמדה המצפונית שלי כאחד מעדי־יהוה.‏ מאוחר יותר נשלח גם נורמן קסטרו לבית הכלא שבו שהיתי,‏ ואז היה שינוי בשם — כינו אותנו משה ואהרון.‏

הועברתי מאקזטר לבריסטול,‏ ולבסוף לכלא וינצ׳סטר.‏ התנאים היו לעתים קשים,‏ אבל למדנו לקבל את הדברים בהומור.‏ נורמן ואני שמחנו מאוד לקיים ביחד את ערב הזיכרון בווינצ׳סטר.‏ פרנסיס קוק ביקר אותנו בכלא ונשא במעמד זה נאום יפה.‏

שינויים בשנים שלאחר המלחמה

בכינוס שהתקיים בבריסטול ב־1946,‏ הכינוס שבו הוכרז על הוצאת הספר ‏”‏יהי האל נאמן”‏ (‏אנג׳)‏,‏ פגשתי את ג׳ויס מור,‏ עלמת חן שגם שירתה כחלוצה בדבון.‏ הידידות בינינו פרחה,‏ וחלפו להן ארבע שנים עד שנישאנו בעיירה טיברטון,‏ שבה התגוררתי מאז 1947.‏ גרנו בדירת חדר ושילמנו דמי שכירות זעומים,‏ משהו כמו דולר לשבוע.‏ זו הייתה תקופה נהדרת!‏

בשנה הראשונה לחיינו כזוג נשוי הדרמנו לבריקסם,‏ עיר נמל חביבה,‏ שבה פותחה לראשונה שיטת הדיג במכמורת.‏ מכל מקום,‏ זמן לא רב אחרי שהגענו לשם חליתי בפוליו במהלך נסיעה לכינוס בלונדון.‏ שקעתי בתרדמת.‏ כאמור,‏ כעבור תשעה חודשים שוחררתי מבית־החולים.‏ ידי הימנית ושתי רגליי נפגעו בצורה חמורה,‏ ועד היום לא החלמתי לחלוטין.‏ נאלצתי להיעזר במקל הליכה.‏ אשתי היקרה שמרה על גישה חיובית ותמיד עודדה אותי,‏ במיוחד מכיוון שהצליחה להמשיך בשירות המורחב.‏ אבל מה נעשה עכשיו?‏ עד מהרה למדתי שלא קצרה ידו של יהוה מהושיע.‏

שנה לאחר מכן נכחנו בכינוס שהתקיים בווימבלדון,‏ לונדון.‏ כבר לא נזקקתי למקל הליכה.‏ שם פגשנו את פרייס יוּז,‏ שהשגיח באותה עת על הפעילות בבריטניה.‏ הוא מייד בירך אותי לשלום ואמר:‏ ”‏תשמע,‏ אנחנו צריכים אותך בשירות הנפתי!‏”‏ לא יכולתי לקבל זריקת עידוד טובה מזו.‏ אבל האם מצבי הבריאותי היה מספיק טוב?‏ גם אשתי ג׳ויס לא הייתה בטוחה.‏ אבל אחרי הכשרה בת שבוע ותוך ביטחון מלא ביהוה היינו בדרכנו חזרה לדרום מערב אנגליה,‏ שם התחלתי לשרת כמשגיח נפה.‏ הייתי רק בן 25,‏ אבל אני מעריך עד היום את אדיבותם וסבלנותם של העדים שתמיד היו מוכנים לעזור לי.‏

אשתי ואני שמנו לב שהביקורים בקהילות קירבו אותנו לאחינו ולאחיותינו יותר מכל הפעילויות התיאוקרטיות האחרות שנטלנו בהן חלק.‏ לא הייתה לנו מכונית ונסענו ממקום למקום ברכבות או באוטובוסים.‏ היה לי קשה להסתגל למוגבלויות שכפתה עליי המחלה,‏ אבל למרות הכול יכולנו להמשיך וליהנות מזכויות השירות המיוחדות שלנו עד 1957.‏ שאבנו סיפוק גדול מחיינו,‏ אך בשנה זו ניצב לפנינו אתגר נוסף.‏

משרתים כשליחים

התרגשנו מאוד כשהוזמנו ללמוד בכיתה ה־30 של בית־ספר גלעד.‏ התמודדתי די טוב עם השיתוק,‏ ולכן ג׳ויס ואני יכולנו להיענות בשמחה להזמנה.‏ מנסיוננו ידענו שיהוה תמיד נותן את הכוחות הנחוצים אם משקיעים כל מאמץ לעשות את רצונו.‏ חמשת חודשי ההכשרה האינטנסיבית בבית־ספר גלעד למקרא,‏ ששכן בסַאוּת לַנְסִינְג שבמדינת ניו־יורק,‏ ארה״ב,‏ חלפו להם ביעף.‏ רוב התלמידים היו זוגות נשואים ששירתו בשירות הנפתי.‏ כאשר נשאלו התלמידים בכיתה מי מהם מוכנים לשרת כשליחים בארצות זרות,‏ היינו בין המתנדבים.‏ ולאן נשלחנו?‏ לאוגנדה,‏ במזרח אפריקה!‏

הפעילות של עדי־יהוה באוגנדה הייתה באותם ימים מחוץ לחוק,‏ ולכן הומלץ לי למצוא שם מקום מגורים קבוע ועבודה חילונית.‏ אחרי מסע ארוך ברכבת ובאונייה הגענו לקַמפַּלָה,‏ אוגנדה.‏ פקידי ההגירה לא קיבלו אותנו במאור פנים וקיבלנו אישור להישאר מספר חודשים בלבד.‏ לאחר מכן התבקשנו לעזוב את המדינה.‏ קיבלנו הוראה מן המשרדים הראשיים לנסוע לרודזיה הצפונית (‏כיום זמביה)‏.‏ כמה שמחנו לפגוש שם ארבעה מבוגרי המחזור שלנו מבית־ספר גלעד — את פרנק וקרי לואיס ואת הייז והארייט הוסקינס!‏ כעבור תקופה קצרה נשלחנו לרודזיה הדרומית (‏כיום זימבבווה)‏.‏

נסענו ברכבת ולפני שהגענו לעיר בּוּלאויוֹ ראינו לראשונה בחיינו את מפלי ויקטוריה המרשימים.‏ התארחנו זמן מה אצל בני משפחת מקלאקי שהיו בין העדים הראשונים שהתיישבו בזימבבווה.‏ היה לנו לכבוד להתוודע אליהם מקרוב במשך 16 השנים הבאות.‏

הסתגלות לשינויים

אחרי הכשרה בת שבועיים לשם היכרות עם שטח ההטפה האפריקני התמניתי לשרת כמשגיח המחוז.‏ כדי לבשר בערבה האפריקנית הצטרכנו לשאת איתנו מים,‏ מזון,‏ מצעים,‏ בגדים,‏ מקרנה וגנרטור,‏ מסך גדול ומצרכים בסיסיים אחרים.‏ את הכול דחסנו בתוך טנדר שמתאים לנסיעה בשטחים קשים.‏

עבדתי עם משגיחי הנפה האפריקנים,‏ וג׳ויס שמחה לעזור לנשיהם ולילדיהם שהצטרפו אלינו.‏ הצעידה בערבה האפריקנית יכולה להיות מעייפת מאוד במיוחד בצהרי היום.‏ אבל מהר מאוד התברר לי,‏ לשמחתי,‏ שהאקלים החם דווקא הקל עליי להתמודד עם נכותי.‏

רוב האוכלוסייה הייתה ענייה ורבים דבקו במסורת,‏ החזיקו באמונות טפלות ודגלו בריבוי נשים.‏ אך למרות זאת,‏ הם רחשו כבוד עמוק למקרא.‏ במספר מקומות התקיימו אסיפות הקהילה בצל עצים גדולים,‏ ובשעות הערב הואר המקום בעששיות.‏ תמיד נמלאנו יראת כבוד כאשר למדנו את דבר־אלוהים תחת שמים זרועי כוכבים,‏ תפארת מעשי ידי הבורא.‏

חוויה בלתי נשכחת נוספת הייתה הקרנת סרטי חברת המצפה בשמורות האפריקניות.‏ בשעת ההקרנה ציפינו לעתים לנוכחות של 000,‏1 איש ומעלה,‏ גם כשהקהילה המקומית מנתה 30 מבשרים בלבד!‏

באזורים הטרופיים די שכיח לחלות במחלות שונות,‏ אבל חיוני לשמור תמיד על גישה חיובית.‏ סבלתי מהתקפי מלריה ואשתי סבלה מבעיות שנגרמו על־ידי טפילי אמבה,‏ אבל הצלחנו להתמודד עם זה די טוב.‏

מאוחר יותר נשלחנו לשרת במשרד הסניף בעיר הבירה סוֹלְסְבֶּרִי (‏כיום הַרַרֶה)‏,‏ והייתה לנו הזכות לעבוד שם עם משרתי יהוה נאמנים כמו לסטר דייבי ובני הזוג ג׳ורג׳ ורובי בראדלי.‏ הממשלה מינתה אותי לשמש כרשם נישואין של עדי־יהוה,‏ מה שאיפשר לי לחתן זוגות אפריקנים רבים מקרב האחים ותוך כדי כך לתרום לחיזוק עבותות הנישואין בקהילה המשיחית.‏ כעבור מספר שנים נפלה בחלקי זכות שירות נוספת — לבקר בכל הקהילות שאינן דוברות שפות מקבוצת הבַּנטוּ.‏ בדרך זו במשך למעלה מעשר שנים התאפשר לג׳ויס ולי להכיר את אחינו,‏ ושמחנו לעקוב אחר התקדמותם הרוחנית.‏ במהלך אותה תקופה ביקרנו גם את האחים בבוצוואנה ובמוזמביק.‏

שוב עוברים

אחרי שנים מאושרות רבות שעברו עלינו באפריקה הדרומית נשלחנו ב־1975 לסיירה לאון שבמערב אפריקה.‏ התחלנו לשרת במשרד הסניף במטרה ליטול חלק בפעילות החדשה שעמדה לפנינו.‏ אך לא נשארנו שם זמן רב.‏ חליתי ונחלשתי מאוד כתוצאה מהתקף מלריה קשה במיוחד,‏ ובסופו של דבר נאלצתי לחזור ללונדון לטיפולים.‏ שם הומלץ לי לא לחזור לאפריקה.‏ הצטערנו מאוד לעזוב את אפריקה,‏ אבל האחים בבית־אל שבלונדון קיבלו אותנו בזרועות פתוחות.‏ גם אינספור האחים האפריקנים בקהילות הרבות הפזורות בלונדון עזרו לנו להרגיש כמו בבית.‏ אחרי שמצבי הבריאותי השתפר בהדרגה והסתגלנו לשגרה החדשה,‏ התמניתי להיות האחראי על אגף הרכש בבית־אל.‏ זו הייתה עבודה מרתקת במיוחד לאור ההתרחבות שהיינו עדים לה בשנים שלאחר מכן.‏

בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת לקתה אשתי היקרה במחלה שפגעה בעצבי התנועה שלה.‏ היא נפטרה ב־1994.‏ ג׳ויס הייתה לי לרעיה אוהבת ונאמנה ותמיד גילתה נכונות להסתגל לנסיבות המשתנות בחיינו.‏ כדי להתמודד עם אובדן שכזה למדתי עד כמה חשוב לשמור על השקפה רוחנית בריאה ולהמשיך להיות עם הפנים קדימה.‏ אני גם מתפלל ליהוה שיעזור לי לשמור על שגרה תיאוקרטית בריאה,‏ לרבות השתתפות בפעילות הבישור,‏ וזה עוזר לי להעסיק את מחשבותיי בדברים חיוביים (‏משלי ג׳:‏5,‏ 6‏)‏.‏

השירות בבית־אל הוא זכות מיוחדת ודרך חיים נפלאה.‏ אני עובד כאן לצד כל כך הרבה צעירים וצעירות ונהנה מחוויות נהדרות רבות.‏ אחת הברכות היא מספר המבקרים הגדול שמגיעים לבית־אל שבלונדון.‏ לפעמים אני פוגש חברים טובים משכבר הימים מהארצות שבהן שירתתי כשליח,‏ והזיכרונות הנעימים מציפים אותי.‏ כל זה עוזר לי למצות עד תום את ’‏החיים שבהווה’‏ ולשאת את עיניי בביטחון ל”‏חיים שלעתיד לבוא”‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ד׳:‏8‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

a יצא לאור ב־1928 מטעם עדי־יהוה,‏ אך אזל מן המלאי.‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם אמי ב־1946

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

ג׳ויס ואני ביום כלולותינו ב־1950

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

בכינוס בעיר בריסטול,‏ 1953

‏[‏תמונות בעמוד 27]‏

שירות בקבוצה מרוחקת (‏למעלה)‏ ובקהילה (‏ימין)‏ ברודזיה הדרומית (‏כיום זימבבווה)‏

    הפרסומים בעברית (‏1990–2024)‏
    יציאה
    כניסה
    • עברית
    • שתף
    • העדפות
    • Copyright © 2025 Watch Tower Bible and Tract Society of Pennsylvania
    • תנאי שימוש
    • מדיניות פרטיות
    • הגדרות פרטיות
    • JW.ORG
    • כניסה
    שתף