”לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם”
”ליהוה המלחמה”
שני צבאות יריבים ניצבים זה מול זה משני עברי העמק. אנשי ישראל אחוזי בעתה. כבר 40 יום שהם סופגים עלבונות מפי גוליית, גיבור הפלשתים (שמואל א׳. י״ז:1–4, 16).
גוליית שואג בקריאת תיגר לעבר בני ישראל: ”ברו לכם איש וירד אליי. אם יוכל להילחם איתי והִכּני, והיינו לכם לעבדים, ואם אני אוכל לו והכיתיו, והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו... אני חֵרפתי את מערכות ישראל היום הזה. תנו לי איש, ונלחמה יחד!” (שמואל א׳. י״ז:8–10).
בימי קדם מקובל היה שגיבורים ייצגו את צבאותיהם בדו־קרב. הניצחון נזקף לצד של המנצח. אבל איש זה הקורא תיגר על ישראל אינו לוחם מן השורה, אלא ענק אכזר ואימתני. הוא לועג לצבא עם יהוה ובכך חורץ במו פיו את גורלו שלו.
אין זה סכסוך צבאי רגיל, אלא עימות בין יהוה לבין אלילי הפלישתים. במקום שינהיג את עמו באומץ נגד אויבי אלוהים, שאול מלך ישראל משותק מאימה (שמואל א׳. י״ז:11).
בחור צעיר בוטח ביהוה
בעת מכרעת זו, בחור צעיר שכבר נמשח למלך העתידי על ישראל, פוקד את אחיו המשרתים בצבא שאול. שמו דוד. לשמע דברי גוליית, הוא שואל: ”מי הפלישתי הערל הזה כי חרף מערכות אלוהים חיים?” (שמואל א׳. י״ז:26) בעיני דוד, גוליית מייצג הן את הפלישתים והן את אליליהם. בכעס מוצדק דוד מבקש להגן בראש מורם על שם יהוה ועל ישראל ולהילחם בענק עובד האלילים. אך המלך שאול אומר: ”לא תוכל ללכת אל הפלישתי הזה להילחם עימו, כי נער אתה” (שמואל א׳. י״ז:33).
עד כמה שונה גישתו של שאול מזו של דוד! שאול רואה לנגד עיניו נער רועים הרוצה להילחם בענק קשוח. דוד, לעומת זאת, רואה אדם המתריס נגד אדני יהוה. אומץ לבו של דוד נובע משכנוע עמוק שאלוהים לא יפטור מעונש את מי שלועג לשמו ולעמו. בעוד גוליית מתרברב בכוחו, דוד שם את מבטחו ביהוה ובוחן את המצב מנקודת מבטו של אלוהים.
”אנוכי בא אליך בשם יהוה”
אמונתו של דוד איתנה כסלע. הוא זוכר שאלוהים עזר לו להציל את השה מפי הדוב והארי. נער רועים זה סמוך ובטוח שיהוה יעזור לו מול אותו יריב פלישתי אימתני (שמואל א׳. י״ז:34–37). דוד יוצא לקראת גוליית כשהוא מצויד בקלע וחמישה חלוקי אבנים.
דוד הצעיר נענה לאתגר שעל פניו נראה בלתי אפשרי, משום שנשען על זרוע יהוה. בעוז רוח הוא אומר לפלישתי: ”אתה בא אליי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם יהוה צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יסגֶרך יהוה בידי... וידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל. וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע יהוה, כי ליהוה המלחמה” (שמואל א׳. י״ז:45–47).
מה התוצאה? הכתוב מוסר: ”ויחזק דוד מן הפלישתי בקלע ובאבן, ויך את הפלישתי וימיתהו. וחרב אין ביד דוד” (שמואל א׳. י״ז:50). חרב לא הייתה בידו, אבל יהוה אלוהים תמך בו בעוזו.a
בעימות זה הוכח שהאמון שנתן דוד ביהוה היה מוצדק. כשעלינו לבחור בין חרדת אדם לבין ביטחון בכוח הישועה של יהוה, הבחירה ברורה: ”לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם” (מעשי השליחים ה׳:29). בנוסף, כשאנו בוחנים מצבים קשים מנקודת מבטו של יהוה אלוהים, נוכל לראות אפילו בעיות גדולות בפרספקטיבה נכונה.
[הערת שוליים]
a ראה לוח השנה של עדי־יהוה לשנת 2006, מאי/יוני
[תיבה/תמונה בעמוד 9]
מה היו ממדיו של גוליית?
בשמואל א׳. י״ז:4–7 נמסר שגובהו של גוליית היה יותר משש אמות וזרת כלומר כשלושה מטרים. רמז למידותיו ולכוחו היה שריונו עשוי הנחושת ששקל 57 קילוגרמים! ידית חניתו הייתה כמוט עץ, ולהב החנית שקלה יותר מ־7 קילוגרמים. סביר להניח שנשקו של גוליית היה כבד יותר ממשקלו של דוד עצמו!