הם ”‏כינסו את הסנהדרין”‏

הכהן הגדול ומנהיגי היהודים היו אובדי עצות.‏ מה יעשו כדי לדכא את ההתרגשות סביב ישוע המשיח?‏ אומנם עלה בידם להביא להוצאתו להורג,‏ אבל עתה תלמידיו ממלאים את ירושלים בדיבורים על תחייתו.‏ כיצד ישתיקו אותם?‏ כדי לטכס עצה כינסו הכהן הגדול ועוזריו ”‏את הסנהדרין”‏ — בית הדין העליון היהודי (‏מעשי השליחים ה׳:‏21‏)‏.‏

הסמכות העליונה בישראל במאה הראשונה הייתה בידיו של המושל הרומי פונטיוס פילטוס.‏ מה היו יחסי הגומלין בין הסנהדרין לפילטוס?‏ מה היו סמכויותיה היחסיות?‏ מה היה הרכבה,‏ וכיצד פעלה?‏

התפתחות הסנהדרין

ביוונית המקורית המילה המתורגמת ל”‏סנהדרין”‏ משמעה ”‏ישיבה יחד”‏,‏ מונח כללי לתיאור אסיפה או מועצה.‏ על־​פי המסורת היהודית הייתה הכוונה בדרך כלל לגוף שיפוטי דתי או לבית משפט.‏

מחברי התלמוד — שנערך במאות שלאחר חורבן ירושלים ב־70 לספירה — הציגו את הסנהדרין כמוסד קדום.‏ לדידם,‏ הייתה הסנהדרין מאז ומעולם אסופת חכמים שהתכנסו והתדיינו בענייני ההלכה היהודית.‏ עוד גרסו כי ראשיתה בימי משה,‏ אשר אסף 70 זקנים שיסייעו לו להנהיג את עם ישראל (‏במדבר י״א:‏16,‏ 17‏)‏.‏ ההיסטוריונים דוחים את הרעיון הזה.‏ לדבריהם,‏ לא התקיים לפני שלטון הפרסים בישראל מוסד הדומה לסנהדרין של המאה הראשונה.‏ עוד טוענים ההיסטוריונים שהתפיסה התלמודית הרואה בגוף זה מדרשה,‏ מתאימה לאסיפות הרבניות מן המאות השנייה והשלישית לספירה יותר מאשר לסנהדרין במאה הראשונה.‏ אם כן,‏ מתי נוסדה הסנהדרין?‏

המקרא מספר כי גולי בבל ששבו ליהודה ב־​537 לפה״ס היו מאורגנים מבחינה לאומית.‏ עזרא ונחמיה מזכירים שרים,‏ זקנים,‏ אצילים וסגנים — אולי מדובר כאן בניצני הסנהדרין העתידה לקום (‏עזרא י׳:‏8;‏ נחמיה ה׳:‏7‏)‏.‏

פרק הזמן שעבר בין השלמת התנ״ך ועד לחיבורו של ספר הבשורה על־​פי מתי היה תקופה סוערת עבור היהודים.‏ ב־​332 לפה״ס,‏ נפלה יהודה בידי אלכסנדר הגדול.‏ לאחר מותו חלשו על יהודה שתי הממלכות היווניות שבתחומי שלטונו — תחילה בית תלמי ואחר כך בית סלווקוס.‏ את האזכור הראשון לסנאט יהודי אנו מוצאים בתעודות ממלכת הסלווקים שעלו לשלטון ב־​198 לפה״ס.‏ נראה שסמכותה של מועצה זו הייתה מוגבלת,‏ אך יחד עם זאת בזכותה קיבלו היהודים את הרושם שהם נהנים משלטון עצמי.‏

ב־​167 לפה״ס ניסה המלך הסלווקי אנטיוכוס ה־4 (‏אֶפִּיפַנֶס)‏ לכפות את התרבות היוונית על היהודים.‏ כדי לחלל את בית המקדש שבירושלים הקריב חזיר על המזבח לכבוד האל זאוס.‏ הדבר הצית מרד שבמהלכו התנערו המכבים משלטון הסלווקים וייסדו את שושלת החשמונאים.‏a במקביל,‏ הסופרים והפרושים — מנהיגי ההמונים שתמכו במרד — צברו השפעה בעניינים מנהליים על גבה של סיעת הכוהנים.‏

הסנהדרין כפי שהיא מצטיירת בכתבי־​הקודש המשיחיים התחילה לקרום עור וגידים.‏ לימים תהפוך למועצה מנהלית לאומית ולגוף השיפוטי העליון לפרשנות התורה.‏

מאזן הכוחות

במאה הראשונה שלטה רומא ביהודה.‏ ובכל זאת,‏ נהנו היהודים מחופש יחסי.‏ המדיניות של רומא הייתה להעניק לנתיניה אוטונומיה.‏ לפיכך,‏ הפקידים הרומים לא הטרידו עצמם בעניינים שטופלו בבתי משפט מקומיים,‏ ונמנעו מלעורר מחלוקות על רקע של הבדלי תרבות.‏ מטרתם הייתה לשמור על השקט בקרב תושבי הפרובינציות ולזכות בנאמנותם.‏ לשם כך הרשו להם לחיות על־​פי מנהגיהם,‏ ובעיקרו של דבר לקיים שלטון עצמי.‏ מלבד גביית מיסים ומינוי והדחה של כוהנים גדולים — ששימשו כנשיאי הסנהדרין — התערבו הרומאים בענייני היהודים אך ורק כאשר ריבונותם והאינטרסים שלהם חייבו זאת.‏ כפי שעולה ממשפטו של ישוע,‏ נראה שרומא שמרה גם על זכותה להטיל עונש מוות (‏יוחנן י״ח:‏31‏)‏.‏

הסנהדרין,‏ אם כן,‏ ניהלה את רוב ענייניהם הפנימיים של היהודים.‏ היו לה משרתים,‏ כלומר שוטרים,‏ לביצוע מעצרים (‏יוחנן ז׳:‏32‏)‏.‏ בתי דין מקומיים פסקו בעבירות קלות ובמשפטים אזרחיים ללא התערבות הרומאים.‏ כאשר בתי הדין הקטנים יותר לא הצליחו להגיע להכרעה במקרה מסוים הם העבירו אותו לסנהדרין,‏ שפסיקותיה היו סופיות.‏

כדי להצדיק את הזכויות שקיבלה,‏ היה על הסנהדרין לשמור על החוק והסדר ולכבד את השלטון הרומי.‏ אבל אם התעורר חשדם של הרומאים שבוצעו נגדם עבירות פוליטיות,‏ הם התערבו ופעלו כראות עיניהם.‏ דוגמה לכך היא מעצרו של השליח פאולוס (‏מעשי השליחים כ״א:‏​31–40‏)‏.‏

הרכב בית הדין

הסנהדרין מנתה 71 חברים — הכהן הגדול ועוד 70 מנכבדי העם.‏ בימי רומא היא הייתה מורכבת מכוהנים (‏בעיקר צדוקים אריסטוקרטיים)‏,‏ מבני אצולה שאינם מן הכהונה ומסופרים מלומדים מסיעת הפרושים.‏ הכוהנים בני מעמד האצולה נהנו מתמיכת שועי העם,‏ ולפיכך נתנו את הטון.‏b בעוד שהצדוקים נודעו כשמרנים,‏ נחשבו הפרושים לליברליים והיו ברובם אנשים פשוטים בעלי השפעה עצומה בקרב העם.‏ ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מספר שהצדוקים נשמעו מאונס לדרישות הפרושים.‏ פאולוס ניצל את היריבוּת והמחלוקות שהתגלעו בין שני המחנות הללו על רקע עיקרי אמונה בעת שהגן על עצמו לפני הסנהדרין (‏מעשי השליחים כ״ג:‏​6–9‏)‏.‏

על סמך צביונה האריסטוקרטי של הסנהדרין סביר להניח שהחברוּת בה הייתה לצמיתות,‏ והחברים הקיימים בחרו בדיינים חדשים למילוי המושבים שהתפנו.‏ לפי המשנה,‏ על החברים החדשים להיות ”‏כוהנים,‏ ולויים,‏ וישראל המשיאין לכהונה”‏,‏ כלומר,‏ יהודים שעלה בידם להציג רשימות יוחסין המוכיחות את טוהר ייחוסם המשפחתי.‏ מכיוון שבית הדין העליון פיקח על המערכת המשפטית הארצית,‏ הדעת נותנת שאנשים שעשו לעצמם שם טוב בבתי הדין הקטנים יותר,‏ קודמו וקיבלו מושב בסנהדרין.‏

תחום שיפוט וסמכויות

הסנהדרין זכתה לכבוד רב מצד היהודים,‏ והשופטים בבתי הדין הקטנים יותר היו מחויבים לקבל את פסיקותיה,‏ שאם לא כן היו צפויים לעונש מוות.‏ בית הדין עסק בעיקר בהסמכת כוהנים ובעניינים הקשורים לירושלים,‏ לבית־​המקדש ולנוהלי הפולחן במקדש.‏ לאמיתו של דבר,‏ סמכות השיפוט האזרחית של הסנהדרין הוגבלה ליהודה בלבד.‏ אבל מאחר שהיא נחשבה לסמכות העליונה בפרשנות התורה,‏ הייתה לסנהדרין השפעה מוסרית גם על הקהילות היהודיות שבתפוצות.‏ לדוגמה,‏ הכהן הגדול והמועצה שבראשותו הורו לראשי בתי הכנסת שבדמשק לשתף עימם פעולה במעצרם של תלמידי ישוע (‏מעשי השליחים ט׳:‏1,‏ 2;‏ כ״ב:‏4,‏ 5;‏ כ״ו:‏12‏)‏.‏ בדומה לכך,‏ יש להניח כי יהודים שעלו לירושלים לרגל החגים לקחו איתם חזרה לביתם פסקי הלכה חדשים שהוציאה הסנהדרין.‏

בהתאם למשנה,‏ רק לסנהדרין הייתה הסמכות להכריע בנושאים בעלי חשיבות לאומית,‏ להעניש דיינים שהמרו את פיה ולשפוט נביאי שקר.‏ היא שפטה את ישוע וסטפנוס באשמת גידוף,‏ את פטרוס ויוחנן באשמת חתירה תחת האומה ואת פאולוס באשמת חילול המקדש (‏מרקוס י״ד:‏64;‏ מעשי השליחים ד׳:‏​15–17;‏ ו׳:‏11;‏ כ״ג:‏1;‏ כ״ד:‏6‏)‏.‏

משפטו של ישוע ושל תלמידיו

הסנהדרין התכנסה בלשכתה יום יום מקורבן תמיד של שחר ועד קורבן תמיד של בין הערביים,‏ אבל לא בשבתות וחגים.‏ דיונים משפטיים נערכו אך ורק בשעות היום.‏ לא היו מכריזים על עונשי מוות אלא למחרת יום המשפט,‏ ולכן מקרים כגון אלה לא נידונו בערבי שבת או בערבי חג.‏ עדים הוזהרו נחרצות משפיכת דם נקי.‏ מכאן שמשפטו והרשעתו של ישוע באישון לילה בבית קַיָפָא בערב חג היו בלתי חוקיים בעליל.‏ חמור יותר הוא שהדיינים חיפשו עדי שקר ושכנעו את פילטוס להורות על הוצאתו להורג של ישוע (‏מתי כ״ו:‏​57–59;‏ יוחנן י״א:‏​47–53;‏ י״ט:‏31‏)‏.‏

לפי התלמוד,‏ בדיני נפשות עשו הדיינים כל מאמץ להימנע מהטלת עונש מוות ודנו בראיות בדקדקנות יתרה.‏ ואולם סטפנוס,‏ בדומה לישוע,‏ לא זכה למשפט כזה.‏ דברי ההגנה שנשא לפני הסנהדרין הובילו לסקילתו בידי אספסוף.‏ אלמלא התערבו הרומאים,‏ גם השליח פאולוס היה מן הסתם מוצא את מותו בנסיבות דומות.‏ למעשה,‏ חלק מדייני הסנהדרין זממו להורגו (‏מעשי השליחים ו׳:‏12;‏ ז׳:‏58;‏ כ״ג:‏​6–15‏)‏.‏

לפחות קומץ מחברי הסנהדרין היו אנשי עקרונות.‏ נכבד צעיר אחד שדיבר עם ישוע היה ככל הנראה חבר סנהדרין.‏ אף־​על־​פי שעושרו עמד לו למכשול,‏ לבטח ניחן האיש בתכונות טובות,‏ שאם לא כן ישוע לא היה מזמין אותו ללכת אחריו (‏מתי י״ט:‏​16–22;‏ לוקס י״ח:‏18,‏ 22‏)‏.‏

נקדימון ”‏ממנהיגי היהודים”‏ חשש כנראה מפני מה שעמיתיו הדיינים יחשבו עליו,‏ ועל כן ביקר את ישוע בחסות החשיכה.‏ ואולם,‏ נקדימון הגן על ישוע בפני הסנהדרין ושאל:‏ ”‏האם תשפוט תורתנו את האדם בלא שתשמע אותו תחילה ותדע מה שעשה?‏”‏ מאוחר יותר סיפק נקדימון ”‏תערובת מור ואֲהָלוֹת”‏ כדי להכין את גופת ישוע לקבורה (‏יוחנן ג׳:‏1,‏ 2;‏ ז׳:‏51,‏ 52;‏ י״ט:‏39‏)‏.‏

יוסף איש רמתיים,‏ חבר סנהדרין נוסף,‏ ביקש באומץ מפילטוס את גופת ישוע והניח אותה בקברו החדש.‏ יוסף ’‏חיכה למלכות אלוהים’‏,‏ אבל מפחד היהודים נמנע מלהזדהות כאחד מתלמידי ישוע.‏ לזכותו של יוסף ייאמר שלא הצביע בעד המזימה שרקמה הסנהדרין להרוג את ישוע (‏מרקוס ט״ו:‏​43–46;‏ מתי כ״ז:‏​57–60;‏ לוקס כ״ג:‏​50–53;‏ יוחנן י״ט:‏38‏)‏.‏

חבר הסנהדרין גמליאל יעץ בתבונה לעמיתיו הדיינים להניח לתלמידי ישוע.‏ ”‏פן תימצאו נלחמים באלוהים!‏”‏,‏ אמר (‏מעשי השליחים ה׳:‏​34–39‏)‏.‏ מה מנע מבית הדין העליון להכיר בכך שאלוהים תמך בישוע ובתלמידיו?‏ במקום להכיר בניסים שחולל ישוע חשבו חברי הסנהדרין:‏ ”‏מה נעשה?‏ הרי האיש הזה עושה אותות רבים!‏ אם נניח לו כך,‏ הכול יאמינו בו והרומאים יבואו ויחריבו את מקומנו ואת אומתנו”‏ (‏יוחנן י״א:‏47,‏ 48‏)‏.‏ בית הדין היהודי עיוות צדק מתוך תאוות שררה.‏ בדומה לכך,‏ במקום לשמוח שתלמידי ישוע ריפאו אנשים,‏ מנהיגי הדת ”‏נתמלאו קנאה”‏ (‏מעשי השליחים ה׳:‏17‏)‏.‏ כשופטים,‏ הם היו אמורים להיות יראי אלוהים ורודפי צדק,‏ אבל רובם היו מושחתים ולא־​ישרים (‏שמות י״ח:‏21;‏ דברים ט״ז:‏​18–20‏)‏.‏

משפט אלוהי

בני ישראל הפרו את תורת אלוהים ודחו את המשיח,‏ ובסופו של דבר דחה אותם יהוה מעליו כעמו הנבחר.‏ בשנת 70 לספירה,‏ החריבו הרומאים את ירושלים על מקדשה והביאו לסופו של הסדר היהודי דאז,‏ ולימים לסופה של הסנהדרין עצמה.‏

ישוע המשיח,‏ השופט שמינה יהוה,‏ הוא שיחליט מי מחברי הסנהדרין בני המאה הראשונה ראויים לקום לתחייה ומי מהם חטאו נגד רוח־​הקודש (‏מרקוס ג׳:‏29;‏ יוחנן ה׳:‏22‏)‏.‏ אנו משוכנעים שביום המשפט יפעל ישוע בצדק מושלם (‏ישעיהו י״א:‏​3–5‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏