סיפור חיים

יהוה עזר לי להתמודד עם קשיי החיים

סיפורו של דֶל ארווין

‏”‏מספיק לנו שמונה!‏ צרות באות ברביעיות”‏.‏ כותרת זו התנוססה בעיתון מקומי ובישרה על התווספותה של רביעית תינוקות למשפחתנו שמנתה כבר ארבע בנות.‏ בצעירותי לא הייתה לי שום כוונה להתחתן,‏ ובטח שלא להביא ילדים.‏ והנה הפכתי אב לשמונה!‏

נולדתי ב־​1934 בעיר מַרִיבָּה שבאוסטרליה והייתי הצעיר מבין שלושה ילדים.‏ משפחתנו עברה אחר כך לבְּרִיסְבֶּן,‏ שם אמי לימדה בסַנְדֵי סְקוּל (‏שיעורי דת)‏ בכנסייה המתודיסטית.‏

בתחילת 1938 דווח בעיתונים המקומיים שג׳וזף פ.‏ רתרפורד מהמרכז העולמי של עדי־​יהוה לא יורשה להיכנס לאוסטרליה.‏ אמי שאלה את האחות שבאה לביתנו,‏ ”‏למה הם עושים לו את זה?‏”‏ האחות השיבה:‏ ”‏הרי ישוע אמר שתלמידיו יירדפו”‏.‏ אמי הסכימה לקבל את הספרון ריפוי שהציג את ההבדלים הרבים בין דת אמת לדתות הכזבa‏.‏ היא התרשמה מהספרון ולקחה אותנו לאסיפה של עדי־​יהוה ביום ראשון שלאחר מכן.‏ בתחילה התנגד אבי נחרצות,‏ אך לפעמים הכין רשימת שאלות מקראיות ונתן אותה לאמי כדי שתמסור אותה לאחד האחים.‏ האח הכין תשובות מקראיות והעביר אותן לאבי דרך אמי.‏

באחד מימי ראשון הצטרף אלינו אבי לאסיפה כדי להשמיע את מחאותיו כנגד העדים.‏ אך לאחר שדיבר עם משגיח הנפה שביקר בקהילה באותו זמן,‏ נמלך בדעתו.‏ הוא אף הרשה שמדי שבוע ישמש ביתנו כמרכז ללימוד המקרא עבור המעוניינים שהתגוררו באזורנו.‏

בספטמבר 1938 נטבלו הוריי.‏ בדצמבר 1941 נטבלתי עם אחי ואחותי בכינוס שנערך בפארק הַרגריב שבסידני,‏ ניו סאות’‏ ווילס.‏ הייתי אז בן 7.‏ אחרי כן,‏ השתתפתי בקביעות בשירות השדה עם הוריי.‏ באותם ימים הצטיידו העדים בפונוגרפים ניידים בפעילות ההטפה מבית לבית,‏ והשמיעו הרצאות מקראיות מוקלטות לבעלי הבתים.‏

עד אחד שחרות בזכרוני הוא ברט הורטון.‏ הייתה לו מכונית שהותקנו בה מגבר ורמקול גדול על הגג.‏ זה היה מלהיב לבשר יחד עם ברט,‏ במיוחד עבור ילד בגילי.‏ למשל,‏ בזמן שהשמענו הרצאה מקראית מראש גבעה הבחנו פעמים רבות בניידת משטרה המתקרבת לעברנו.‏ ברט היה מכבה מייד את המערכת,‏ נוסע מספר קילומטרים לגבעה אחרת ומשמיע שם נאום מוקלט נוסף.‏ למדתי המון על ביטחון ביהוה ותעוזה מברט ומאחים אמיצים ונאמנים כמותו (‏מתי י׳:‏16‏)‏.‏

כשמלאו לי 12 שנה,‏ נהגתי באופן קבוע לבשר לבדי אחרי שעות הלימודים.‏ יום אחד פגשתי את משפחת אֶדְזהֵד.‏ עם הזמן,‏ ההורים,‏ שמונת ילדיהם ורבים מנכדיהם למדו את האמת.‏ אני מודה ליהוה שאיפשר לנער כמוני להציג את האמת המקראית בפני משפחה טובה זו (‏מתי כ״א:‏16‏)‏.‏

זכויות שירות ראשונות

בגיל 18 התמניתי לחלוץ (‏מבשר בשירות מורחב)‏ ונשלחתי למיטלנד שבניו סאות’‏ ווילס.‏ ב־​1956 הוזמנתי לשרת במשרד הסניף שבסידני,‏ אוסטרליה.‏ מתוך צוות שמנה 20 איש היו שליש מהם משוחים בעלי תקווה למלוך עם המשיח בשמיים.‏ איזו זכות הייתה זו לשרת לצידם!‏ (‏לוקס י״ב:‏32;‏ ההתגלות א׳:‏6;‏ ה׳:‏10‏)‏.‏

נחישותי להישאר רווק נמוגה כשפגשתי את ג׳ודי הלברג,‏ חלוצה מקסימה שהוזמנה לשרת במשרד הסניף באופן זמני כדי לעזור לי בביצוע פרויקט גדול.‏ ג׳ודי ואני התאהבנו וכעבור שנתיים התחתנו.‏ אחרי כן התחלנו בשירות הנפתי,‏ שבמסגרתו ביקרנו מדי שבוע באחת מקהילות עדי־​יהוה כדי לעודד את האחים.‏

ב־​1960 ילדה ג׳ודי את קים,‏ בתנו הבכורה.‏ היום אם מביאים ילד לעולם יש לעזוב את השירות הנפתי ולתקוע יתד במקום אחד.‏ אך להפתעתנו הרבה,‏ הוזמנו להמשיך לבקר את הקהילות.‏ לאחר תפילות רבות נעננו להזמנה ובמשך שבעה חודשים,‏ שירתנו קהילות מרוחקות בקווינסלנד ובטריטוריה הצפונית.‏ באותו זמן לא הייתה לנו מכונית וקים נסעה עימנו 000,‏13 קילומטרים באוטובוסים,‏ במטוסים וברכבות.‏

תמיד התארחנו אצל אחים ואחיות.‏ באותם ימים,‏ עקב האקלים הטרופי,‏ היו ברוב חדרי השינה וילונות במקום דלתות,‏ מה שרק הקשה עלינו עוד יותר כשקים בכתה בלילות.‏ בסופו של דבר התברר לנו שזה קשה מדי גם לטפל בתינוקת וגם לשרת בשירות הנפתי.‏ אז התיישבנו בבריסבן,‏ והתחלתי לעבוד בציור שלטים,‏ סוג של אומנות מסחרית.‏ שנתיים לאחר שנולדה קים,‏ הבאנו לעולם בת נוספת ששמה פְטִינָה.‏

התמודדות עם טרגדיה

ב־​1972,‏ כשהילדות היו בנות 12 ו־10,‏ מתה ג׳ודי ממחלת הודג׳קין (‏סוג של סרטן)‏.‏ היה זה בשבילנו אובדן קשה מנשוא.‏ למרות זאת,‏ לאורך מחלתה של ג׳ודי ולאחר מותה ניחם אותנו יהוה דרך דברו,‏ רוח קודשו ואגודת האחים.‏ שאבנו גם כוח מחוברת המצפה שקיבלנו מייד לאחר הטרגדיה.‏ באחד המאמרים הוסבר איך להתמודד עם נסיונות אישיים כולל שכול,‏ והמאמר הראה כיצד הנסיונות יכולים לסייע לנו לפתח תכונות אלוהיות כגון עמידה בסבל,‏ אמונה ונאמנותb (‏יעקב א׳:‏​2–4‏)‏.‏

לאחר מותה של ג׳ודי,‏ התהדקו מאוד היחסים ביני לבין בנותיי.‏ אבל אני חייב להודות שהיה קשה לתפקד גם כאבא וגם כאימא.‏ בכל אופן,‏ שתי בנותיי הנהדרות הקלו עליי עד מאוד.‏

נישואין מחדש והרחבת המשפחה

ברבות הימים,‏ נישאתי מחדש.‏ לאשתי החדשה מרי ולי היה הרבה מן המשותף.‏ גם בעלה נפטר ממחלת הודג׳קין,‏ וגם לה היו שתי בנות — קולין וג׳ניפר.‏ קולין הייתה צעירה מפטינה בכשלוש שנים.‏ כעת היו במשפחתנו ארבע בנות שגילן:‏ 14,‏ 12,‏ 9 ו־7.‏

החלטנו שבהתחלה כל אחד מאיתנו יחנך את ילדיו הביולוגים עד ששאר הילדים ירגישו בנוח לקבל הדרכה מההורה החורג.‏ ביחסינו האישיים כבעל ואישה,‏ היו לנו שני כללים חשובים.‏ ראשית,‏ מעולם לא השמענו את חילוקי הדעות שבינינו בנוכחות הילדים.‏ שנית,‏ לפי העיקרון המקראי שבאפסים ד׳:‏26‏,‏ שוחחנו עד ליישור ההדורים אפילו אם זה ארך שעות!‏

כל בני הבית הסתגלו למציאות החדשה בצורה טובה להפליא,‏ אך זכר האובדן שחווינו לא נשכח בן לילה.‏ לדוגמה,‏ אצל מרי הפכו לילות שני ל”‏לילות של בכי”‏.‏ לאחר השיעור המשפחתי,‏ כשהבנות פרשו למיטתן,‏ רגשותיה העצורים של מרי פרצו החוצה.‏

מרי רצתה שנביא ילד משותף לעולם.‏ למרבה הצער הייתה לה הפלה טבעית.‏ כשהרתה שוב חיכתה לנו הפתעה גדולה.‏ בבדיקת אולטרה־​סאונד התגלה שהיא נושאת ברחמה לא תינוק אחד אלא רביעייה!‏ הייתי המום.‏ הנה אני בן 47 ובקרוב אהיה אב לשמונה!‏ הרביעייה נולדה בניתוח קיסרי ב־14 בפברואר 1982 בשבוע ה־32 להיריונה.‏ הראשון קלינט,‏ 6.‏1 קילוגרמים;‏ השנייה סינדי,‏ 9.‏1 קילוגרמים;‏ השלישי ג׳רמי,‏ 4.‏1 קילוגרמים;‏ והרביעית דאנט,‏ 7.‏1 קילוגרמים.‏ כולם היו שונים זה מזה.‏

מייד לאחר הלידה ניגש אליי הרופא של מרי והתיישב לידי.‏

‏”‏אתה מודאג בקשר לטיפול בילדים?‏”‏ שאל.‏

‏”‏תראה”‏,‏ אמרתי,‏ ”‏המצב הזה חדש לי”‏.‏

הופתעתי והתעודדתי מאוד מהדברים שאמר לי בהמשך.‏

‏”‏הקהילה שלך לא תאכזב אותך”‏,‏ הוא אמר,‏ ”‏רק תתעטש ומייד יושיטו לך אלף ממחטות”‏.‏

בתוך חודשיים,‏ לא מעט תודות לרופא המיילד הנהדר הזה ולצוותו הרפואי,‏ שוחררו ארבעת התינוקות מבית־​החולים במצב בריאותי סביר.‏

לגדל שמונה ילדים

למען הסדר הטוב קבעתי עם מרי לוח זמנים יומי.‏ ארבע הבנות הבוגרות שימשו כמטפלות.‏ התברר גם שהרופא צדק,‏ רק ’‏התעטשתי’‏ והקהילה מייד נרתמה לעזרתנו.‏ ג׳ון מקארתור,‏ חבר משכבר הימים,‏ אירגן אחים בעלי מקצוע שירחיבו את ביתנו.‏ וכשהבאנו את התינוקות הביתה,‏ עמדו לרשותנו מספר אחיות שעזרו לנו לטפל בהם.‏ כל המעשים הטובים האלה היו ביטוי של אהבה משיחית בפעולה (‏יוחנן א׳‏ ג׳:‏18)‏.‏

במובן מסוים הייתה הרביעייה ”‏התינוקות של הקהילה”‏.‏ האחים והאחיות האוהבים שעזרו לנו נחשבים עד היום לבני משפחה בעיני הילדים.‏ מרי הוכיחה שהיא אישה ואם למופת המטפלת בילדיה ללא אנוכיות.‏ היא יישמה את העצות שלמדה מדבר־​אלוהים ומארגונו.‏ והרי אין עצות טובות מאלו!‏ (‏תהלים א׳:‏2,‏ 3;‏ מתי כ״ד:‏45‏)‏.‏

אסיפות הקהילה ופעילות הבישור נותרו חלק מרכזי מהשגרה השבועית שלנו,‏ למרות שלא היה קל להסתדר עם ארבעה תינוקות.‏ באותה תקופה התברכנו בתוכניות לשיעורי מקרא עם שני זוגות שהיו מגיעים אלינו הביתה.‏ זה אומנם הקל עלינו,‏ אבל לפעמים מרי הייתה כל כך עייפה שהיא נרדמה במהלך השיעור כשאחד התינוקות כרוך בזרועותיה.‏ שני הזוגות הפכו לבסוף לאחינו ואחיותינו לאמונה.‏

הכשרה רוחנית בגיל מוקדם

עוד לפני שהפעוטות למדו ללכת לקחנו אותם יחד איתנו ועם הבנות הגדולות לשירות.‏ אחרי שלמדו ללכת מרי לקחה איתה שניים ואני שניים,‏ וכך היה לנו קל יותר.‏ למעשה בזכותם פתחנו הרבה פעמים בשיחות עם בעלי בתים ידידותיים.‏ יום אחד פגשתי אדם שטען שאם נולדת ביום מסוים במזל אסטרולוגי כלשהו האישיות שלך כבר מוגדרת מראש.‏ לא התווכחתי איתו אך שאלתי אם אוכל לחזור מאוחר יותר באותו בוקר.‏ הוא הסכים וחזרתי עם הרביעייה.‏ לעיניו הנדהמות סידרתי אותם בשורה לפי סדר הלידה שלהם.‏ אז התנהלה בינינו שיחה ידידותית לא רק על השוני הפיזי,‏ אלא גם על הבדלי האישיות הגדולים שביניהם,‏ דבר שניפץ את התיאוריה שלו.‏ ”‏עשיתי צחוק מעצמי עם התיאוריה הזאת”‏,‏ אמר,‏ ”‏כנראה שאצטרך לעשות מחקר נוסף”‏.‏

כשהילדים לא התנהגו יפה הם לא אהבו ענישה קבוצתית,‏ ולכן הטלנו משמעת על כל אחד מהם בנפרד.‏ בכל אופן היה ברור להם שאותם כללים חלים על כולם.‏ כשנתקלו בסוגיות מצפוניות בבית־הספר צידדו בעקרונות המקרא ותמכו זה בזה,‏ כשסינדי משמשת להם כדוברת.‏ עד מהרה התברר שרביעייה היא כוח שקשה לעמוד בפניו!‏

התמודדנו עם הקשיים שכל הורה מתמודד איתם כדי לסייע לילדיו להישאר נאמנים ליהוה בגיל העשרה.‏ אנו חייבים להודות שהיה לנו קשה יותר אלמלא תמיכתה האוהבת של הקהילה ושפע המזון הרוחני שקיבלנו מארגון יהוה.‏ השתדלנו לקיים שיעורים משפחתיים קבועים ולשמור על אפיקי תקשורת פתוחים,‏ גם אם היה זה קשה לפעמים.‏ המאמצים השתלמו כיוון שכל שמונת ילדינו בחרו לשרת את יהוה.‏

להתמודד עם גיל מתקדם

במהלך השנים זכיתי לזכויות רוחניות רבות:‏ זקן־​קהילה,‏ משגיח עיר,‏ וממלא מקום משגיח הנפה.‏ שירתתי גם כחבר בוועדת הקישור עם בתי־​החולים שמטרתה לעזור לרופאים לשתף פעולה עם עדים חולים בסוגיית עירויי הדם.‏ במשך 34 שנים הייתה לי הזכות לחתן זוגות.‏ ניהלתי כ־​350 טקסי נישואין וביניהם טקסי הנישואין של שש בנותיי.‏

אני תמיד מודה ליהוה על התמיכה המסורה שקיבלתי מג׳ודי וממרי (‏משלי ל״א:‏10,‏ 30‏)‏.‏ הן תמכו בי כמשגיח בקהילה ובמקביל לכך שימשו דוגמה טובה בשירות השדה,‏ ועזרו לילדים לפתח תכונות רוחניות.‏

ב־​1996 אובחנה אצלי הפרעה מוחית שגרמה לרעידות בידיי ופגעה בשיווי המשקל שלי.‏ לא יכולתי לעבוד עוד בציור שלטים.‏ למרות זאת אני עדיין מוצא שמחה רבה בשירות יהוה,‏ אם כי נאלצתי להאט את הקצב.‏ הפן החיובי הוא שפיתחתי יותר אמפתיה כלפי קשישים.‏

במבט לאחור אני מודה ליהוה שתמיד עזר לי ולמשפחתי להתמודד עם הקשיים בשמחה (‏ישעיהו מ״א:‏10‏)‏.‏ מרי ואני יחד עם שמונת ילדינו אסירי תודה גם על משפחה רוחנית נפלאה ותומכת של אחים ואחיות.‏ כולם הוכיחו את אהבתם בדרכים רבות מספור (‏יוחנן י״ג:‏34,‏ 35‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

עם אמי,‏ אחי הגדול גארט ואחותי דון לקראת נסיעה לכינוס שהתקיים ב־1941 בסידני

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

עם ג׳ודי והתינוקת קים בשירות הנפתי בקווינסלנד

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

לאחר הולדת הרביעייה,‏ נרתמו לעזרתנו ארבע בנותינו הבוגרות והקהילה