סיפור חיים

מדוע אני נהנית לעשות תלמידים

סיפורה של פמלה מוֹזלי

בשנת 1941 הייתה אנגליה שקועה עד צוואר במלחמה.‏ באותה שנה לקחה אותי אימי לכינוס שערכו עדי־​יהוה בעיר לֶסְטֶר.‏ ג׳וזף רתרפורד נשא שם נאום מיוחד על ילדים.‏ אימי ואני נטבלנו בכינוס ושמתי לב שטבילתנו הסבה אושר רב למי שעזרו לנו להתקדם מבחינה רוחנית.‏ לא ידעתי אז איזו שמחה ניתן להפיק מעשיית תלמידים.‏

הצעדים הראשונים שלנו לקראת הטבילה החלו שנה קודם לכן.‏ אני עדיין זוכרת את היום הנורא ההוא בספטמבר 1939,‏ היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה.‏ בעיניים דומעות שאלה אימי שוב ושוב:‏ ”‏למה אין שלום בעולם?‏”‏ במלחמת העולם הראשונה שירתו הוריי בצבא וחזו מבשרם את זוועותיה.‏ אימי הפנתה את השאלה הזאת לכומר אנגליקני בבריסטול,‏ והוא פשוט ענה לה:‏ ”‏תמיד היו מלחמות ותמיד יהיו מלחמות”‏.‏

כעבור זמן מה,‏ ביקרה אצלנו אישה קשישה — היא הייתה עדת־​יהוה.‏ אימי שאלה גם אותה:‏ ”‏למה אין שלום בעולם?‏”‏ העדה הסבירה שהמלחמות הן חלק מהאות לכך שאנו חיים באחרית ימיו של עולם אלים זה (‏מתי כ״ד:‏​3–14‏)‏.‏ תוך זמן קצר,‏ התחילה בתה ללמד אותנו את המקרא.‏ שתיהן היו בין האנשים המאושרים שצפו בטבילתנו.‏ מדוע פעילות עשיית התלמידים מסבה שמחה כה רבה?‏ את התשובה לכך הבנתי מאוחר יותר.‏ הרשו לי לספר לכם מספר דברים שלמדתי במשך יותר מ־65 שנות פעילות בעשיית תלמידים.‏

חדוות ההוראה

בגיל 11 התחלתי להכריז את בשורת המלכות בבריסטול.‏ אח אחד נתן לי פונוגרף וכרטיס עדות ושלח אותי לשטח לבדי.‏ ”‏את תבקרי בכל הבתים בצד הזה של הרחוב”‏,‏ אמר.‏ וכך בישרתי לראשונה בחיי.‏ כמובן,‏ הייתי מתוחה מאוד.‏ השמעתי נאום מקראי מוקלט ואחר כך הראיתי לבעל־​הבית את כרטיס העדות,‏ שהזמין את הקורא לקבל ספרות מקראית.‏

בראשית שנות ה־50,‏ הושם דגש רב יותר על הצורך לקרוא מתוך המקרא בפעילות הבשורה מבית לבית.‏ מכיוון שהייתי ביישנית מטבעי,‏ היה לי קשה בהתחלה לשוחח עם זרים ולהסביר להם פסוקים מקראיים.‏ אבל בסופו של דבר רכשתי ביטחון,‏ ואז באמת התחלתי ליהנות מהשירות.‏ היו שראו בנו לא יותר ממוכרי ספרים,‏ אך כשקראנו והסברנו להם פסוקים מהמקרא הם זיהו אותנו כמורי דבר־​אלוהים.‏ כל כך נהניתי מפעילות זו שרציתי להרחיב את שירותי.‏ על כן בספטמבר 1955 התחלתי לשרת כחלוצה בשירות מורחב.‏

ההתמדה משתלמת

אחד מהדברים הראשונים שלמדתי היה שההתמדה משתלמת.‏ יום אחד השארתי את כתב העת המצפה לאישה בשם ויולט מוריס.‏ כשחזרתי לבקרה היא פתחה את הדלת לרווחה,‏ שילבה ידיים והקשיבה קשב רב בעודי מסבירה לה פסוקים מתוך המקרא.‏ בכל פעם שביקרתי נראה היה שהיא מגלה עניין אמיתי.‏ אבל כשהצעתי לה ללמוד את המקרא בקביעות,‏ אמרה:‏ ”‏לא,‏ אני לא יכולה.‏ אתפנה לזה אחרי שהילדים שלי יגדלו”‏.‏ מאוד התאכזבתי!‏ המקרא מציין ש”‏עת לבקש ועת לאבד”‏ (‏קהלת ג׳:‏6‏)‏.‏ החלטתי לא לאבד תקווה.‏

כעבור חודש,‏ חזרתי אל ויולט ושוחחתי איתה על פסוקים נוספים.‏ לא חלף זמן רב והיא קיבלה מדי שבוע שיעור מקרא על סף דלתה.‏ לבסוף אמרה:‏ ”‏לא עדיף שתיכנסי פנימה?‏”‏ לימים,‏ הפכה ויולט לאחות נפלאה לאמונה ולחברתי הטובה.‏ כן,‏ ויולט נטבלה כאחת מעדי־​יהוה.‏

ביום בהיר אחד גילתה ויולט לתדהמתה שבעלה מכר את ביתם ללא ידיעתה ועזב אותה.‏ למרבה השמחה,‏ באותו אחר הצהריים מצאה ויולט דירה אחרת בעזרתו של ידיד שהיה עד־​יהוה.‏ מתוך הכרת תודה ליהוה החליטה להתמסר למשך שארית חייה לשירות החלוצי.‏ כשראיתי כיצד רוח יהוה ממלאת אותה בקנאות לעבודת אלוהים האמיתית,‏ הבנתי מדוע פעילות עשיית התלמידים מסבה אושר בל יתואר.‏ החלטתי שזה מה שאעשה כל חיי!‏

בשנת 1957 נשלחתי עם מרי רובינסון לשרת כחלוצה ברותרגלן,‏ אזור תעשייה בעיר גְלַזְגוֹ שבסקוטלנד.‏ בישרנו בערפל,‏ ברוחות,‏ בגשם ובשלג — אך זה היה שווה כל מאמץ.‏ יום אחד פגשתי את ג׳סי.‏ אהבתי ללמד אותה את המקרא.‏ בעלה ווֹלִי היה קומוניסט ובהתחלה נהג להתחמק ממני.‏ אבל כאשר למד את המקרא והבין שרק מלכות אלוהים תכונן תנאים אידיאליים בין בני האדם,‏ לא ידע את נפשו מרוב שמחה.‏ ברבות הימים,‏ גם הם עשו תלמידים.‏

התגובה הראשונית לעתים מטעה

מאוחר יותר נשלחנו לעיר פֵּיזְלִי שבסקוטלנד.‏ יום אחד,‏ כשבישרתי מבית לבית טרקה בפניי גברת אחת את דלת ביתה,‏ אבל תוך זמן קצר חיפשה אותי כדי להתנצל.‏ כאשר חזרתי בשבוע שלאחר מכן אמרה:‏ ”‏הרגשתי שאני כאילו טורקת את הדלת בפניו של אלוהים.‏ הייתי מוכרחה לחפש אותך”‏.‏ שמה היה פרל.‏ היא סיפרה לי שהתפללה לאלוהים וביקשה ממנו ידידי אמת כי התאכזבה מאוד מחבריה וממשפחתה.‏ ”‏והנה הופעת בדלת ביתי.‏ עכשיו אני מבינה שאת החברה האמיתית שביקשתי”‏,‏ אמרה.‏

לא היה קל להיות חברה של פרל.‏ היא גרה על פסגת גבעה תלולה והייתי צריכה לטפס לשם ברגל.‏ בפעם הראשונה שלקחתי אותה לאסיפה כמעט נפלתי מהרוחות ומהגשמים.‏ המטרייה שלי נקרעה ונאלצתי לזרוק אותה.‏ שישה חודשים לאחר שטרקה בפניי את הדלת,‏ נטבלה פרל כסמל להקדשת חייה לאלוהים.‏

לא חלף זמן רב וגם בעלה החליט ללמוד את המקרא.‏ עד מהרה בישר עימי מבית לבית.‏ כרגיל,‏ היה זה יום גשום.‏ ”‏אל תדאגי”‏,‏ אמר לי,‏ ”‏אני עומד במזג אוויר כזה במשך שעות כדי לצפות במשחקי כדורגל,‏ ואני בהחלט יכול לעמוד בגשם למען יהוה”‏.‏ תמיד הערצתי את נחישותו של העם הסקוטי.‏

כמה נפלא היה לחזור לשם אחרי עשרות שנים ולראות שרוב האחים שקיבלו ממני שיעורי מקרא עדיין עומדים באמונתם!‏ זו השמחה הנובעת מעשיית תלמידים (‏תסלוניקים א׳.‏ ב׳:‏​17–20‏)‏.‏ בשנת 1966,‏ אחרי יותר משמונה שנות חלוציות בסקוטלנד,‏ הוזמנתי ללמוד בגלעד,‏ בית־​הספר למקרא ולהכשרת שליחים מיסודה של חברת המצפה.‏

הטפת הבשורה בארץ זרה

נשלחתי לבוליביה והגעתי לעיר הטרופית סנטה קרוז.‏ הייתה שם קהילה בת 50 מבשרים בערך.‏ העיר הזכירה לי את המערב הפרוע,‏ כפי שהוא מתואר בסרטי הוליווד.‏ במבט לאחור,‏ לא היו לי חוויות מסעירות בתור שליחה.‏ מעולם לא תקפו אותי תנינים,‏ לא כיתר אותי אספסוף זועם,‏ לא הלכתי לאיבוד במדבר וספינתי לא נטרפה בלב ים.‏ בכל זאת,‏ מבחינתי,‏ עשיית תלמידים היא חוויה הרבה יותר מסעירה ומרגשת.‏

אחת התלמידות הראשונות שלי בסנטה קרוז הייתה אנטוניה.‏ היה לי קשה ללמד את המקרא בספרדית.‏ פעם אחת אמר בנה הקטן של אנטוניה:‏ ”‏אמא,‏ היא עושה טעויות בכוונה בשביל להצחיק אותנו?‏”‏ בסופו של דבר,‏ הפכו אנטוניה ובתה יולנדה לתלמידות המשיח.‏ ליולנדה היה ידיד,‏ סטודנט למשפטים,‏ שגם התחיל ללמוד את המקרא ולנכוח באסיפות הקהילה.‏ כינוי החיבה שלו היה דיטו.‏ הוא לימד אותי דבר נוסף על הוראת האמת המקראית:‏ יש כאלה שצריכים לפעמים דחיפה קלה.‏

כאשר דיטו התחיל להחמיץ שיעורי מקרא,‏ אמרתי לו:‏ ”‏דיטו,‏ יהוה לא מכריח אותך לתמוך במלכותו.‏ עליך לעשות את זה מתוך בחירה”‏.‏ בתגובה אמר שהוא רוצה לשרת את אלוהים,‏ אז שאלתי אותו:‏ ”‏יש לך כאן תמונות של מהפכן.‏ אם מישהו יבוא לבקר אותך,‏ האם הוא יבין מזה שבחרת לתמוך במלכות אלוהים?‏”‏ זו הייתה הדחיפה הקלה שנדרשה לו.‏

שבועיים לאחר מכן פרצה מהפכה והתפתח קרב יריות בין הסטודנטים והמשטרה.‏ ”‏בוא נצא מכאן!‏”‏ צעק דיטו לחברו.‏ ”‏מה פתאום.‏ ליום הגדול הזה חיכינו”‏,‏ השיב לו החבר,‏ תפס רובה ורץ לעבר גג האוניברסיטה.‏ הוא היה אחד משמונת חבריו של דיטו שנהרגו באותה תקרית.‏ אתם בוודאי מתארים לעצמכם כמה שמחתי כשראיתי את דיטו,‏ שאלמלא החליט להיות משיחי עלול היה גם הוא להיות בין ההרוגים.‏

רוח יהוה בפעולה

יום אחד,‏ כשפסחתי על בית אחד במחשבה שכבר בישרנו שם,‏ יצאה בעלת הבית,‏ איגנסיה שמה,‏ וקראה לי.‏ היא הכירה את עדי־​יהוה,‏ אך בעלה אדלברטו שהיה קצין משטרה חסון,‏ התנגד נמרצות לאמונתה ומנע ממנה להתקדם מבחינה רוחנית.‏ איגנסיה הייתה מבולבלת בקשר לעיקרי אמונה בסיסיים רבים,‏ ולכן התחלתי ללמד אותה את המקרא.‏ אף־​על־​פי שאדלברטו היה נחוש בדעתו להפסיק את שיעורי המקרא שלנו,‏ הזדמן לי לשוחח איתו ארוכות על נושאים אחרים.‏ זה היה הצעד הראשון לידידות שנרקמה בינינו.‏

תארו לעצמכם עד כמה הייתי מאושרת כשראיתי כיצד איגנסיה הופכת להיות חברת קהילה אהובה,‏ הדואגת לרווחתם הרוחנית והפיזית של רבים הזקוקים לנחמה.‏ לימים,‏ הצטרפו בעלה ושלושה מילדיהם לעדי־​יהוה.‏ כאשר אדלברטו תפס סוף סוף את משמעות הבשורה הטובה,‏ הלך לתחנת המשטרה ודיבר בהתלהבות כזו עד כדי כך שהשוטרים שם רכשו 200 מנויים לכתבי העת המצפה ועורו!‏

יהוה הוא המצמיח

לאחר שש שנות שירותי בסנטה קרוז נשלחתי לעיר הבירה לַה פַּס,‏ ושירתתי שם במשך 25 שנה.‏ בתחילת שנות ה־70,‏ עבר משרד הסניף של עדי־​יהוה ללַה פַּס.‏ בימים ההם היו בו 12 חברים בלבד.‏ עם התרחבות פעילות הבישור,‏ היה צורך במבנים גדולים יותר,‏ ונבנה בניין סניף חדש בעיר סנטה קרוז המתפתחת במהירות הבזק.‏ ב־​1998 עבר הסניף למעונו החדש והוזמנתי לשרת שם.‏ כיום משרתים בסניף מעל ל־50 אחים.‏

הקהילה היחידה שהייתה בסנטה קרוז בשנת 1966 צמחה,‏ וכעת יש שם יותר מ־50 קהילות.‏ בכל בולביה היו בזמנו 640 עדים,‏ ונכון להיום יש בה קרוב ל־​000,‏18 עדים!‏

עד כמה אני שמחה ששירותי בבוליביה היה פורה.‏ עם זאת,‏ אני תמיד מתעודדת מנאמנותם של אחיי לאמונה באשר הם.‏ כולנו מתמלאים שמחה כשאנו רואים כיצד יהוה מברך את פעילות בשורת המלכות.‏ אין ספק שזו הנאה צרופה לעשות תלמידים (‏מתי כ״ח:‏19,‏ 20‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

משרתת כחלוצה בסקוטלנד

‏[‏תמונות בעמוד 15]‏

במשרד הסניף בבוליביה;‏ (‏בתמונה הקטנה)‏ בטקס הסיום של כיתה 42 של גלעד