שאלות של קוראים

מתי נועדה הקריאה השמיימית להסתיים?‏

המקרא אינו מספק תשובה מדויקת בנידון.‏ היטב ידוע לנו שתלמידי ישוע נמשחו לרשת נחלה שמיימית החל משנת 33 לספירה (‏מעשי השליחים ב׳:‏​1–4‏)‏.‏ עוד ידוע כי לאחר מות השליחים,‏ ”‏החיטים”‏ — משיחיים משוחים אמיתיים,‏ ’‏גדלו יחד’‏ עם ”‏העשבים הרעים”‏ — משיחיים מדומים (‏מתי י״ג:‏​24–30‏)‏.‏ החל משלהי המאה ה־19,‏ שבו המשיחיים המשוחים לפעילות נמרצת.‏ ב־​1919 החל ”‏קציר הארץ”‏ שכלל את איסוף אחרוני המשוחים (‏ההתגלות י״ד:‏15,‏ 16‏)‏.‏

משלהי המאה ה־19 ועד 1931,‏ המטרה העיקרית של פעילות הבישור הייתה איסוף החברים הנותרים של גוף המשיח.‏ ב־​1931 אימצו תלמידי המקרא את השם המקראי עדי־​יהוה.‏ בהוצאת המצפה של ה־15 בנובמבר,‏ 1933 (‏אנג׳)‏ צוין ששם ייחודי זה היה ה”‏דינר”‏ במשלו של ישוע במתי כ׳:‏​1–16‏.‏ הדעה הייתה ש־12 השעות המוזכרות במשל מקבילות ל־12 השנים מ־​1919 ועד 1931.‏ לאחר מכן במשך שנים האמינו כי הקריאה למלכות שמיים הסתיימה ב־​1931,‏ ושאלה שנקראו להיות יורשים ושותפים למשיח ב־​1930 וב־​1931 היו ’‏אחרוני’‏ הקרואים (‏מתי כ׳:‏​6–8‏)‏.‏ אולם,‏ ב־​1966 הוצגה הבנה מתוקנת של המשל והתברר שאין שום קשר בין המשל לבין סיומה של הקריאה השמיימית.‏

ב־​1935 הובן ש’‏ההמון הרב’‏ המוזכר בההתגלות ז׳:‏​9–15 מורכב מ’‏הצאן האחרות’‏,‏ כלומר,‏ ממשיחיים בעלי תקווה ארצית שייאספו ב”‏אחרית הימים”‏ ויינצלו מהר מגידון כקבוצה (‏יוחנן י׳:‏16;‏ טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏1;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏ לאחר אותה שנה,‏ התמקדה מלאכת עשיית התלמידים באיסוף ההמון הרב.‏ אי לכך,‏ במיוחד לאחר שנת 1966 דגלו בדעה שהקריאה השמיימית הגיעה לסיומה ב־​1935.‏ ואכן,‏ מרבית הנטבלים לאחר שנה זו האמינו שיש להם תקווה ארצית.‏ אחרי כן,‏ כל מי שזכו לקריאה שמיימית נחשבו כמי שבאים במקום משיחיים משוחים שהפרו את נאמנותם.‏

אין ספק שאם משיחי משוח סוטה מהדרך ואינו מגלה חרטה,‏ יבחר יהוה במשיחי אחר למלא את מקומו (‏רומים י״א:‏​17–22‏)‏.‏ עם זאת,‏ סביר להניח שלא מדובר במספר רב של משיחיים משוחים שהפכו ללא־​נאמנים.‏ מאידך,‏ במשך השנים היו משיחיים שניתנה להם עדות הרוח,‏ כלומר,‏ שיש להם תקווה שמיימית,‏ וזאת למרות שנטבלו לאחר שנת 1935 (‏רומים ח׳:‏16,‏ 17‏)‏.‏ מכאן שלא ניתן לקבוע מתי בדיוק נועדה הקריאה השמיימית להסתיים.‏

כיצד יש להתייחס לאדם שמנוי וגמור עימו שמעתה הוא משוח והוא מתחיל ליטול מן הסמלים בערב הזיכרון?‏ אין למתוח עליו ביקורת.‏ זה בינו לבין יהוה (‏רומים י״ד:‏12‏)‏.‏ אולם,‏ משוחי רוח אמיתיים אינם דורשים תשומת לב מיוחדת ואינם סבורים שבהיותם משוחים יש להם ”‏תובנות”‏ ייחודיות שאין לחברי ההמון הרב,‏ גם למנוסים שבהם.‏ אין הם מאמינים שרוח הקודש שורה עליהם במידה רבה יותר בהשוואה לבני לווייתם מן הצאן האחרות.‏ אין הם מצפים ליחס מיוחד ואין הם טוענים שהנטילה מן הסמלים מעמידה אותם מעל המשגיחים הממונים בקהילה.‏ הם זוכרים בענווה שכמה גברים משוחים במאה הראשונה לספירה לא היו כשירים לשמש כזקני־​קהילה או כמשרתים עוזרים (‏טימותיאוס א׳.‏ ג׳:‏​1–10,‏ 12,‏ 13;‏ טיטוס א׳:‏​5–9;‏ יעקב ג׳:‏1‏)‏.‏ היו ביניהם חלשים מבחינה רוחנית (‏תסלוניקים א׳.‏ ה׳:‏14‏)‏.‏ ואחיות,‏ על אף היותן משוחות,‏ לא לימדו בקהילה (‏טימותיאוס א׳.‏ ב׳:‏11,‏ 12‏)‏.‏

לפיכך,‏ המשיחיים המשוחים יחד עם עמיתיהם,‏ אנשי הצאן האחרות,‏ עושים כל מאמץ להישאר איתנים מבחינה רוחנית,‏ לטפח את פרי הרוח ולקדם את השלום בקהילה.‏ כל המשיחיים,‏ בין אם הם משוחי רוח או מן הצאן האחרות,‏ עמלים בהטפת הבשורה הטובה ובמלאכת עשיית תלמידים בהדרכתו של הגוף המנהל.‏ משוחי הרוח עושים כן בשמחה כל עוד זהו רצון יהוה שהם יוסיפו לחיות על הארץ כמשרתיו.‏