אחיות אומללות ’אשר בנו את בית ישראל’
השחר קרב, ולאה ידעה שהאמת תצא לאור. היא שכבה בזרועות יעקב, והוא עמד לגלות שהאישה שלצידו איננה רחל, אחותה הצעירה. לבקשת אביה, שכבה לאה בלילה הקודם במיטת הכלולות שהוכנה עבור יעקב ורחל, כשפניה מכוסות כדי שלא יכירוה.
דמה בנפשך כיצד חש יעקב כשעלה הבוקר וזרק אור על האמת! הוא קצף על לבן, אבי לאה, ובא אליו בטענות. לאה הירהרה בוודאי באותה עת על חלקה בתחבולה הזאת, ועל ההשלכות שאולי יהיו לכך בטווח הארוך. סיפורן של רחל ולאה מהווה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה המקראית. הפרשה גם עוזרת לנו להבין מדוע מן התבונה לשמור על מונוגמיה ועל נאמנות בנישואין.
זר ליד הבאר
שבע שנים קודם לכן רצה רחל לספר לאביה שפגשה זר ליד הבאר, הטוען שהוא קרוב משפחה. הסתבר שהיה לא אחר מאשר יעקב, בן דודתה ומשרת יהוה. כעבור חודש, הציע יעקב ללבן לעבוד ברחל שבע שנים. נישואי קרובים היו מקובלים בקרב עמם, ומאחר שלבן התרשם מחריצותו של אחיינו הוא קיבל את הצעתו (בראשית כ״ט:1–19).
האהבה שרחש יעקב לרחל לא הייתה רגש חולף. הכתוב מוסר שתקופת האירוסין בת שבע השנים הייתה ”בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה” (בראשית כ״ט:20). יעקב אהב את רחל עד יום מותה, מה שמעיד כי ניחנה בתכונות נערצות רבות.
האם גם לאה קיוותה להינשא למשרת יהוה נאמן? המקרא אינו מפרט בעניין. עם זאת הוא כן מספר מה לבן חשב על כך. בתום תקופת האירוסין של רחל, ערך אביה משתה. אך במהלך הערב, הביא את לאה אל יעקב על מנת ש”יבוא אליה”, כלומר יקיים עימה יחסי אישות (בראשית כ״ט:23).
האם זממה לאה להוליך את יעקב שולל, או שפשוט הייתה מחויבת לציית לאביה? היכן הייתה רחל? האם ידעה על המתרחש? אם כן, כיצד הרגישה? האם לא הייתה לה שום ברירה אלא לקבל את מרות אביה? המקרא אינו מספק תשובות לשאלות הללו. יהיו אשר יהיו דעתן של רחל ולאה בנושא, המזימה הכעיסה את יעקב, ועם לבן הוא בחר להתעמת, לא עם בנותיו. ”הלוא ברחל עבדתי עימָּך ולמה רימיתָני?”, מחה. כיצד הגיב לבן? ”לא יעשה כן... לתת הצעירה לפני הבכירה. מלא שבוע זאת. וניתנה לך גם את זאת בעבודה אשר תעבוד עימדי עוד שבע שנים אחרות” (בראשית כ״ט:25–27). וכך קרה שיעקב מצא את עצמו בנישואים פוליגמיים, אשר עתידים היו להוליד קנאה מרה.
משפחה אומללה
יעקב אהב את רחל. בראותו שבהשוואה לרחל הייתה לאה ”שנואה”, פתח אלוהים את רחמה, בשעה שרחל נותרה עקרה. אבל נפשה של לאה חשקה ביותר מילד; לאה זעקה לחיבתו של יעקב. וכיוון שחיבתו הופנתה לרחל, הייתה לאה אומללה. למרות זאת, קיוותה שתזכה באהבתו של יעקב לאחר שילדה את בנו בכורו ראובן (”ראו, בן!”). לאה הסבירה: ”כי ראה יהוה בעוניי, כי עתה יאהבני אישי”. אבל משאלתה לא התגשמה, גם לא אחרי שילדה בן שני. היא קראה לו שמעון, ”כי שמע יהוה, כי שנואה אנוכי וייתן לי גם את זה” (בראשית כ״ט:30–33).
יהוה שמע, והדבר מצביע על כך שלאה שטחה בפניו את מצבה. ככל הנראה הייתה לאה אישה מאמינה. ואולם, ייסורי אהבתה לא פסקו גם אחרי שילדה בן שלישי, את לוי. משמעות שמו ”ידבוק” או ”יתלווה”. לאה מנמקת: ”עתה הפעם יִלָוֶה אישי אליי, כי ילדתי לו שלושה בנים”. ברם, גם הפעם לא נראה שיעקב הרגיש קרוב יותר אליה. ייתכן שלאה השלימה עם כך, משום ששם בנה הרביעי אינו רומז על משאלת לבה להיטיב את יחסיה עם יעקב. במקום זאת, השם יהודה מבטא את הכרת תודתה לאלוהים. הוראת השם יהודה היא ”להודות” או ”מושא הודיה”. לאה אמרה: ”הפעם אודה את יהוה” (בראשית כ״ט:34, 35).
אם לאה הייתה אומללה, מצבה של רחל לא היה טוב יותר. היא התחננה ליעקב: ”הָבָה לי בנים ואם אַיִן מתה אנוכי” (בראשית ל׳:1). אהבתו של יעקב הייתה שמורה לרחל, אך נפשה כלתה להיות אם. ללאה היו ילדים אך נפשה כלתה לאהבה. כל אחת חשקה במה שיש לאחותה, ואף לא אחת מהן הייתה מאושרת. שתיהן אהבו את יעקב והשתוקקו ללדת את ילדיו. האחת קינאה ברעותה. לאיזה מצב עגום נקלעה המשפחה!
האם יהיו לרחל ילדים?
עקרוּת נחשבה באותם ימים לבעיה מייסרת. אלוהים הבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב כי ה’זרע’ יבוא ממשפחתם ושבאמצעותו יתברכו כל משפחות האדמה (בראשית כ״ו:4; כ״ח:14). אך רחל הייתה חשוכת ילדים. יעקב ציין כי אלוהים לבדו הוא שיכול לתת לה בנים ולאפשר לה לתרום את חלקה בהגשמת הברכות הללו. למרות זאת, רחל גילתה קוצר רוח. ”הנה אמתי בלהה”, אמרה. ”בוא אליה, ותלד על ברכיי ואיבנה גם אנוכי ממנה” (בראשית ל׳:2, 3).
ייתכן שקשה לנו להבין את התנהלותה של רחל. ואולם מתוך הסכמי נישואין עתיקים שנתגלו ברחבי המזרח הקרוב, עולה כי היה זה נוהג מקובל שאישה עקרה נתנה לבעלה שפחה כדי שתוליד יורשa (בראשית ט״ז:1–3). במקרים מסוימים, נחשבו ילדיה של השפחה לילדיה של האישה החוקית.
כאשר ילדה בלהה בן, התמוגגה רחל מאושר ואמרה: ”דָנַנִי אלוהים וגם שמע בקולי וייתן לי בן”. היא קראה לו דן, כלומר ”שפט”. גם רחל שטחה את צרתה בפני אלוהים. וכאשר ילדה בלהה בן שני בשם נפתלי, שפירושו ”מאבקיי”, אמרה רחל: ”נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי, גם יכולתי [היינו, יצאתי כשידי על העליונה]!” השמות מצביעים על היריבוּת ששררה בין שתי האחיות (בראשית ל׳:5–8).
ייתכן שרחל חשבה שהיא פועלת בקנה אחד עם תפילותיה בעת שנתנה את בלהה ליעקב. אבל לא בדרך הזו בחר אלוהים לתת לה ילדים. טמון בסיפור מוסר השכל — אל לנו לגלות קוצר רוח כשאנו עותרים ליהוה. הוא יכול לענות לתפילות בדרכים מפתיעות ובזמן שהכי פחות ציפינו לו.
על מנת שידה לא תהיה על התחתונה, גם לאה נתנה ליעקב את שפחתה, את זילפה. תחילה ילדה זילפה את גד ואחר כך את אשר (בראשית ל׳:9–13).
מקרה שממחיש את היריבות ששררה בין רחל ללאה קשור לדודאים שמצא ראובן, בנה של לאה. פירותיו של צמח זה נחשבו בעבר לסגולה להגברת הפיריון. כאשר ביקשה רחל מאחותה מספר דודאים, הטיחה בה לאה במרירות: ”המעט קחתך את אישי, ולקחת גם את דודאי בני?” יש המקישים מדבריה, כי יעקב שהה במחיצת רחל לעתים תכופות יותר מאשר במחיצתה של לאה. אפשר שרחל ראתה כי יש מן הצדק בטענותיה, מפני שהשיבה לה: ”לכן ישכב עימך הלילה תחת דודאי בנך”. וכך היה. כאשר חזר יעקב לביתו באותו ערב, הודיעה לו לאה: ”אליי תבוא, כי שכור שכרתיך בדודאי בני” (בראשית ל׳:15, 16).
לאה ילדה בן חמישי ובן שישי, את יששכר ואת זבולון. לאחר הולדתו של זבולון אמרה: ”הפעם יזבלני אישי, כי ילדתי לו שישה בנים”b (בראשית ל׳:17–20).
הדודאים לא הועילו. והנה לאחר שש שנות נישואין, כאשר סוף סוף הצליחה רחל להתעבר וללדת את יוסף, היה זה בזכות יהוה ש’זכר’ אותה ונענה לתפילותיה. רק אז יכולה הייתה רחל לומר: ”אסף אלוהים את חרפתי!” (בראשית ל׳:22–24).
מוות ומורשת
רחל מתה בעת לידת בנה השני בנימין. יעקב אהב את רחל אהבת נפש, ושני בניה היו יקרים ללבו. גם כעבור שנים כשקרבה שעתו למות, כאב יעקב את מותה בטרם עת של רחל אהובתו (בראשית ל״ה:16–19; מ״ח:7). אין לנו פרטים באשר למותה של לאה, מלבד האיזכור שיעקב קבר אותה במערה שבה גם הוא ביקש להיקבר (בראשית מ״ט:29–32).
בערוב ימיו הודה יעקב שכל ימי חייו היו מלאי צער (בראשית מ״ז:9). אין ספק שהחיים לא האירו פנים גם לרחל ולאה. ניסיון חייהם מדגיש את ההשלכות המרות הנובעות מנישואים פוליגמיים, וממחיש מדוע קבע יהוה שעל האיש להיות בעל אישה אחת (מתי י״ט:4–8; טימותיאוס א׳. ג׳:2, 12). הקנאה מתפתחת כאשר ההתעניינות הרומנטית או המינית של הבעל אינה מוגבלת אך ורק לאשתו, ולהפך. זו אחת הסיבות לכך שאלוהים אוסר זנות וניאוף (קורינתים א׳. ו׳:18; עברים י״ג:4).
על כל פנים המשיך אלוהים — ועדיין ממשיך — להוציא לפועל את מטרתו, בהשתמשו בגברים ובנשים לא־מושלמים אך נאמנים. לשתי האחיות היו חולשות, כמו גם לנו. ואולם, דרכן התחיל יהוה למלא את הבטחתו לאברהם. לא בכדי נאמר שרחל ולאה ’בנו את בית ישראל’ (רות ד׳:11).
[הערות שוליים]
a דוגמה אחת לכך היא מסמך מן נוזי שבעירק, ובו נאמר: ”אישה בשם קילמנינו תיתן לאיש שנימה. ... אם לא תלד [ילדים] — תיקח קלמנינו אישה [שפחה] מארץ לולו, תשיא אותה לשנימה”.
b מכל יתר בנותיו של יעקב, רק שמה של דינה — אחת מילדיה של לאה — ידוע לנו (בראשית ל׳:21; מ״ו:7).
[תמונה בעמוד 9]
לאה ורחל: כל אחת חשקה במה שיש לאחותה, ואף לא אחת מהן הייתה מאושרת
[תמונה בעמוד 10]
עם ישראל התהווה מ־12 בניו של יעקב