קוראים שואלים
מדוע יש להשתמש בשם אלוהים אם הגייתו אינה ידועה בוודאות?
כיום איש אינו יודע כיצד בדיוק נהגה שם אלוהים בעברית העתיקה. אך ראוי לציין ששמו הפרטי של אלוהים מופיע קרוב ל־000,7 פעם במקרא. בתקופת חייו עלי אדמות הודיע ישוע את שם אלוהים, והורה לתלמידיו להתפלל לקידוש שם זה (מתי ו׳:9; יוחנן י״ז:6). מכאן עולה בבירור שהשימוש בשם אלוהים הוא בעל חשיבות עליונה באמונה המשיחית. אם כן, מדוע ההגייה המקורית של שם אלוהים אינה ידועה כיום בוודאות? יש לכך שתי סיבות עיקריות.
ראשית, לפני כאלפיים שנה התפתחה בקרב היהודים אמונה תפלה האוסרת לבטא את שם אלוהים. כאשר הקורא היה נתקל בשם המפורש בתנ״ך, הוא הגה במקומו ”אדני”. לאחר שבמשך דורות רבים לא ביטאו את שם אלוהים, נשתכחה לבסוף הגייתו.
שנית, העברית העתיקה נכתבה ללא תנועות, ובעת הקריאה היה על הקורא להוסיף מזכרונו את צלילי התנועות החסרות. לימים התפתחה מערכת הניקוד. מטרתה הייתה לשמר את ההגייה הנכונה של המילים לבל תישכח לחלוטין. על כן, כל מילה בתנ״ך נוקדה. מה לגבי השם המפורש? במקרים מסוימים הוא נוקד ”יְהֹוָה” לפי ניקוד המילה ”אֲדֹנָי”, וזאת על מנת להזכיר לקורא שיש לבטא מילה זו תחת השם המפורש. במקרים אחרים הוא לא נוקד כלל.
אולם יש חוקרים המעדיפים את ההגייה ”יַהְוֶה”. האם הגייה זו קרובה יותר להגייה המקורית? אי אפשר לקבוע מסמרות בדבר. למעשה, חוקרים אחרים מציגים נימוקים השוללים הגייה זו. מעניין לציין שבשפות לועזיות שמות מקראיים נהגים אחרת לחלוטין מכפי שנהגו בעברית המקראית, אך איש כמעט אינו מוחה על כך. הסיבה לכך היא ששמות אלה הפכו לחלק מאותן שפות, והם מוכרים בהגייתם המודרנית. אותו הדבר נכון לגבי הגיית השם יהוה.
המשיחיים בני המאה הראשונה לספירה נקראו עם לשמו של אלוהים. הם בישרו על שם אלוהים לאחרים ועודדו אותם לקרוא בשם זה (מעשי השליחים ב׳:21; ט״ו:14; רומים י׳:13–15). אין ספק שחשוב לאלוהים שנשתמש בשמו, תהא אשר תהא שפתנו, שנבין את משמעות השם ושנחיה את חיינו בהתאם למה ששם זה מייצג.
[קטע מוגדל בעמוד 31]
ראוי לציין ששמו הפרטי של אלוהים מופיע קרוב ל־000,7 פעם במקרא