מכתב מאירלנד

גשם דקיק ובלתי פוסק השאיר טיפות מים על שמשת הרכב הקדמית וטשטש את מראה הנוף הכפרי מסביב.‏ לאחר נסיעה של 16 קילומטר,‏ הגעתי לראש הגבעה המשקיפה על וֶסְטְפורְט,‏ עיר חוף קטנה במערב אירלנד.‏ לבסוף,‏ פיזרה השמש את הערפל וחשפה עשרות איים קטנים הפזורים סביב המפרץ,‏ יפים כאבני ברקת על קטיפה כחולה.‏ מקצתם מאוכלסים,‏ וחלקם משמשים כשטחי מרעה לעדרי החוואים המקומיים המועברים לשם במעבורת.‏

בהמשך החוף,‏ לכיוון מערב,‏ נישא רכס גבעות.‏ הגבעות המכוסות בשרכים,‏ בכבול ובשיחי אברש,‏ נִדמו בשמש אחר הצהריים לנחושת ממורקת.‏ הר פטריק,‏ שפסגת החרוט שלו קרויה בפי המקומיים רִיק,‏ חולש על קו הרקיע.‏ ניווטתי את דרכי בין רחובותיה הצפופים והצרים של וסטפורט,‏ חלפתי על פני ה’‏ריק’‏ ומשם המשכתי לאזור שעדי־יהוה אינם פוקדים אותו תכופות.‏

האיש שאותו נסעתי לבקר לא ידע שאני מתכוון להגיע היום.‏ קיבלתי מכתב ובו נאמר כי הוא עבר לשם לאחרונה ושברצונו להמשיך את שיחותיו על המקרא עם עדי־יהוה.‏ תהיתי לעצמי:‏ ’‏בן כמה הוא?‏ האם הוא רווק או נשוי?‏ מה הם תחומי העניין שלו?‏’‏ הבטתי בתיקי ועשיתי שוב סקירה בראשי כדי לוודא שיש לי מקרא וספרות מקראית.‏ תהיתי מה אוכל לומר כדי לטפח את התעניינותו בבשורת המלכות.‏

כעת היה ה’‏ריק’‏ מאחוריי.‏ חומות אבנים,‏ שמרביתן נבנו בתקופת הרעב הגדול במאה ה־19,‏ תחמו את השדות הריקים שנפרשו עד לים ויצרו כמעין טלאים טלאים.‏ מעל לראשי דאה לו בקלילות שחף בודד.‏ בקו האופק הצטופפו יחדיו עצי עוזרד ושזיף,‏ כפופים כקשישים,‏ כשגבם אל הרוח.‏

באזור כפרי זה אין מספרי בתים או שמות רחובות.‏ כתובתו של האיש הכילה את שם הבית ואת שם המחוז המנהלי.‏a מטרתי הראשונה הייתה למצוא את האדם היחיד שוודאי יודע היכן כולם מתגוררים — הדוור.‏ כעבור שלושים דקות מצאתי את סניף הדואר,‏ חדר בבית טורי שהוסב למטרה זו.‏ על השלט בדלת היה כתוב ‏”‏סגור”‏.‏ מבלי לומר נואש הלכתי לברר בחנות מקומית,‏ והמוכר כיוון אותי לשכונה במחוז.‏

לאחר נסיעה של 8 קילומטרים נוספים,‏ מצאתי את ציון הדרך שחיפשתי — פנייה חדה ימינה ולידה שביל צר הפונה שמאלה.‏ נקשתי בדלת בית שניצב במקום.‏ את הדלת פתחה קשישה שסיפרה לי בגאווה שהיא מתגוררת כאן כל חייה,‏ אבל לאכזבתה הרבה נאלצה להודות שאינה יודעת היכן מתגורר האיש שאני מחפש.‏ היא אמרה שהיא תטלפן למישהו והזמינה אותי פנימה.‏

בזמן ששוחחה בטלפון לא הסירה ממני את מבטה.‏ היא ללא ספק תהתה מי אני ומה אני רוצה.‏ הבחנתי בפסלון קטן של מרים הבתולה ליד הדלת,‏ ועל הקיר הייתה תלויה תמונה גדולה של ישוע.‏ על שולחן המטבח הייתה מונחת מחרוזת תפילה.‏ כדי להסיר דאגה מלבה אמרתי לה פשוט:‏ ”‏יש לי מסר חשוב עבורו מכמה חברים”‏.‏

בעלה הצטרף אלינו והחל לספר לי על תולדות האזור.‏ בינתיים,‏ לא הצליחה הגברת להשיג מידע כלשהו בשיחת הטלפון הראשונה והתעקשה שאמתין בזמן שהיא תתקשר לאחרים.‏ נראה שאף אחד לא שמע על האיש או על הבית.‏ הבטתי בשעוני.‏ הערב עמד לרדת והבנתי שאצטרך לנסות בפעם אחרת.‏ הודיתי לשניהם על עזרתם,‏ חזרתי למכוניתי והתחלתי בנסיעה הארוכה חזרה הביתה.‏

חזרתי כעבור שבוע.‏ הפעם פגשתי את הדוור וקיבלתי הנחיות ברורות.‏ מקץ 15 דקות מצאתי את הצומת שתיאר.‏ פניתי שמאלה ונסעתי הלוך וחזור בסמטה,‏ בחיפוש אחר ציון הדרך הבא — גשר אבן ישן.‏ אך לא מצאתי אותו.‏ בסופו של דבר מצאתי את ציון הדרך האחרון,‏ ושם,‏ בראש הגבעה,‏ ניצב הבית שהשקעתי כל כך הרבה זמן ומאמצים בחיפושו.‏

עצרתי לרגע וחשבתי כיצד אבשר לו.‏ איש קשיש פתח את הדלת.‏ ”‏מצטער”‏,‏ הוא אמר,‏ ”‏אבל הבית שאתה מחפש נמצא שם”‏.‏ הוא הצביע על בית שהוסתר על־ידי עצים.‏ כולי ציפייה,‏ הלכתי לבית ונקשתי בדלת.‏ בזמן שחיכיתי התבוננתי באוקיינוס האטלנטי שנח לו במרחק של פחות מקילומטר.‏ הרוח גברה והגלים נצבעו לבן בהתנפצם אל החוף הבתולי הנמתח לאורך קילומטרים.‏ האזור היה שומם וגם איש לא היה בבית.‏

נסעתי לשם פעמיים נוספות ואז פגשתי בחור צעיר.‏ ”‏זה הבית הנכון”‏,‏ הוא אמר,‏ ”‏אבל הדייר הקודם,‏ האיש שאותו אתה מחפש,‏ עבר מכאן,‏ ואני לא יודע להיכן”‏.‏ הסברתי לו את סיבת בואי והתברר שהבחור הצעיר מעולם לא שוחח עם עדי־יהוה.‏ הוא סיפר לי שפעם נשדד ותהה מדוע אִפשר אלוהים לדבר כזה לקרות ומדוע הוא מניח לעוולות אחרות להתרחש.‏ הוא קיבל בשמחה את ההוצאות האחרונות של המצפה ועורו!‏ שעסקו בדיוק בנושא זה.‏

כתבי־הקודש מורים לנו להתמיד בחיפושנו אחר אנשים דמויי כבש.‏ למרבה הצער,‏ את האיש שחיפשתי לא הצלחתי למצוא.‏ למרות זאת אינני חש שמאמציי היו לשווא.‏ רבים באירלנד רוצים מאוד ללמוד על מלכות אלוהים,‏ ובברכת יהוה,‏ זרעי האמת הקטנים שנטמעו בבחור הצעיר אולי יצמיחו פרי ביום מן הימים.‏

‏[‏הערת שוליים]‏