”מה נאכל?”
מזון ושתייה היו נושא שחזר ועלה במהלך שירותו של ישוע. הנס הראשון שחולל היה הפיכת מים ליין, ובשני מקרים האכיל המוני אנשים בעזרת כמה כיכרות לחם ודגים (מתי ט״ז:7–10; יוחנן ב׳:3–11). ישוע היה ידוע במנהגו לאכול הן עם העניים והן בחברת העשירים. היו בין אויביו שאף טענו כנגדו שהוא היה זולל וסובא (מתי י״א:18, 19). מובן שבהאשמה זו לא היה ממש. עם זאת, ישוע היה מודע לכך שאכילה ושתייה הן עניין חשוב לאנשים, והוא נעזר בנושאים אלה כדי להמחיש לקחים רוחניים עמוקים בצורה מרשימה (לוקס כ״ב:14–20; יוחנן ו׳:35–40).
אילו מאכלים ומשקאות היו נפוצים בתקופתו של ישוע? כיצד הופקו מוצרי מזון שונים? כמה מאמץ היה כרוך בהכנת האוכל? התשובות יעזרו לך להבין טוב יותר כמה מן המאורעות וצורות הביטוי המוזכרים בספרי הבשורה.
”את לחם חוקנו תן לנו היום”
כשישוע לימד את תלמידיו איך להתפלל, הוא ציין שראוי לבקש מאלוהים את צורכי המחיה — את ”לחם חוקנו” — מדי יום (מתי ו׳:11). הלחם היה מרכיב חשוב מאוד במזונם של האנשים באותם ימים, וכראיה לכך גם בעברית וגם ביוונית כשאמרו ”לאכול לחם” הכוונה הייתה לאכילת סעודה. דגנים ששימשו להכנת לחם, כגון חיטה ושעורה, ודגנים אחרים כמו שיבולת שועל, כוסמת ודוחן, היו חלק מהותי מן התפריט של היהודים בני המאה הראשונה. להערכת חוקרים, תצרוכת הדגנים השנתית לאדם באותה תקופה הייתה 200 קילוגרם וסיפקה כמחצית מכמות הקלוריות הדרושה לו.
הלחם הוצע למכירה בשווקים, אך רוב המשפחות נהגו לאפות אותו בעצמן — מלאכה שהייתה כרוכה בלא מעט מאמץ. הספר לחם, יין, חומות ומגילות (Bread, Wine, Walls and Scrolls) מסביר: ”הואיל וקמח היה מתקלקל מהר, עקרת הבית הייתה טוחנת את הדגן מדי יום”. כמה זמן ארך התהליך? ”בשעה אחת של עבודה קשה במטחנת ריחיים ידנית”, מציין מחבר הספר, ”הופקו רק 8.0 קילוגרמים קמח מקילוגרם אחד של חיטה. הצריכה היומית של חיטה לאדם הייתה בערך חצי קילוגרם, ומכאן שכדי לספק את התצרוכת היומית של משפחה בת חמש או שש נפשות, עקרת הבית הייתה צריכה לטחון במשך שלוש שעות”.
נחשוב לדוגמה על מרים, אימו של ישוע. בין יתר מלאכות הבית, היה עליה לספק די לחם כדי להאכיל בעל, חמישה בנים ולפחות שתי בנות (מתי י״ג:55, 56). אין ספק שמרים, בדומה לנשים יהודיות רבות באותם ימים, עבדה קשה כדי להכין את ’לחם חוקם’ היומי של בני ביתה.
”בואו איכלו ארוחת הבוקר”
אחרי שהוקם ישוע לתחייה הוא נראה אל כמה מתלמידיו השכם בבוקר. התלמידים עמלו כל הלילה בדיג אך לא לכדו מאומה. ”בואו איכלו ארוחת הבוקר”, קרא ישוע לתלמידיו היגעים, והגיש להם דגים טריים ולחם (יוחנן כ״א:9–13, גינ׳). זה אומנם האזכור היחיד של ארוחת בוקר בספרי הבשורה, אך באותם ימים היה נהוג להתחיל את היום בארוחה של לחם, אגוזים וצימוקים או זיתים.
ומה לגבי ארוחת הצהריים? מה היו אוכלים פשוטי העם? בספר החיים בישראל המקראית (Life in Biblical Israel) נאמר: ”ארוחת הצהריים הייתה ארוחה קלה שכללה לחם, דגנים, זיתים ותאנים”. ייתכן שהתלמידים הביאו איתם פריטי מזון אלה כאשר שבו מסיכר ומצאו את ישוע משוחח עם אישה שומרונית ליד הבאר. השעה הייתה ”השישית בערך”, שעת צהריים, והתלמידים ”הלכו העירה לקנות אוכל” (יוחנן ד׳:5–8).
בערב התכנסו בני המשפחה לסעודה העיקרית. בספר עוני וגמילות חסדים בארץ ישראל הרומית, שלוש המאות הראשונות לספירה (.Poverty and Charity in Roman Palestine, First Three Centuries C.E) מתוארת סעודה כזו: ”הרוב נהגו לאכול לחם או דייסות משעורה, ממגוון דגנים וקטניות או במקרים מעטים מחיטה. התוספת הרגילה הייתה מלח ושמן או זיתים, לפעמים גם רוטב בעל טעם חזק, דבש או מיצי פירות מתוקים”. ייתכן שהתפריט כלל גם חלב, גבינה, ירקות ופירות טריים או יבשים. באותה תקופה היה ניתן להשיג בערך 30 סוגי ירקות — בצל, שום, צנון, גזר כרוב ועוד — ובאזור גידלו למעלה מ־25 סוגי פירות, כגון (1) תאנים, (2) תמרים (3) ורימונים.
האם אתה יכול לראות בעיני רוחך כמה מן המרכיבים הללו ערוכים על השולחן כאשר הסב ישוע לארוחת ערב עם אלעזר ואחיותיו מרתא ומרים? כעת דמיין את הארומה שמילאה את החדר כאשר משחה מרים את רגלי ישוע ב”נרד זך” — וריח המאכלים התמזג עם ניחוח שמן הבושם היקר (יוחנן י״ב:1–3).
”כשאתה עורך משתה”
במקרה אחר, כאשר סעד ישוע ”בביתו של אחד מראשי הפרושים”, הוא הסביר לנוכחים לקח חשוב. ישוע אמר: ”כשאתה עורך משתה הזמן את העניים, את בעלי המום, את הפיסחים והעיוורים. ואשריך שאין להם לגמול לך, כי בתחיית הצדיקים ישולם לך” (לוקס י״ד:1–14). אם נצא לרגע מנקודת הנחה שהפרוש פעל כעצתו של ישוע, אילו מאכלים היה מגיש במשתה שכזה?
איש עשיר יכול היה להגיש לחם מיוחד בצורות וגדלים שונים, מועשר ביין, דבש, חלב ותבלינים. סביר להניח שגם חמאה וגבינה קשה היו מונחות על השולחן. אין ספק שגם זיתים טריים, זיתים כבושים או שמן זית היו חלק מהתפריט. לפי הספר מזון בימי קדם (Food in Antiquity) ”התצרוכת השנתית של שמן זית לאדם הייתה עשרים קילוגרם, וזאת מלבד השמן שנועד למטרות טיפוח יופי ותאורה”.
אם אותו פרוש התגורר בקרבת הים, הוא ואורחיו היו אוכלים דגים טריים. אלה שגרו בפנים הארץ בדרך כלל אכלו דגים כבושים או מלוחים. המארח אולי הגיש גם בשר — פינוק נדיר בשביל אורח עני. מחזה שכיח יותר היה מאכל ביצים מסוים (לוקס י״א:12). למרכיבים הללו הוסיפו לעיתים עשבי תיבול ותבלינים כגון מנתה, שבת (שמיר), כמון וחרדל לשיפור הטעם (מתי י״ג:31; כ״ג:23; לוקס י״א:42). לאחר מכן יכלו האורחים ליהנות מקינוח עשוי מחיטה קלויה מעורבבת עם שקדים, דבש ותבלינים.
למסובים במשתה ודאי הוגשו ענבים טריים, צימוקים או יין. ברחבי ארץ ישראל נתגלו אלפי גיתות כעדות לפופולאריות המשקה. באתר אחד בגבעון גילו ארכיאולוגים 63 מרתפי יין חצובים בסלע שיכלו להכיל 000,100 ליטר יין.
”אל תדאגו”
כשאתה קורא בספרי הבשורה, שים לב לפעמים הרבות שבהן הזכיר ישוע מזון ושתייה במשליו ולאופן שבו לימד לקחים חשובים בעת סעודה. אין ספק שישוע ותלמידיו נהנו לאכול ולשתות, בייחוד בחברת ידידים טובים. אך חייהם לא סבבו סביב אכילה ושתייה.
ישוע עזר לתלמידיו לשמור על גישה מאוזנת לגבי מזון ושתייה כשאמר להם: ”אל תדאגו לאמור: מה נאכל? מה נשתה? ומה נלבש? הן את כל אלה מבקשים הגויים, והרי אביכם שבשמיים יודע שצריכים אתם לכל אלה” (מתי ו׳:31, 32). התלמידים הפנימו את עצתו ואלוהים דאג לצורכיהם (קורינתים ב׳. ט׳:8). אם כן, גם אם התפריט שלך שונה מזה של האנשים שחיו במאה הראשונה, תוכל להיות בטוח שאלוהים ידאג לצרכיך אם תיתן עדיפות ראשונה לענייניו (מתי ו׳:33, 34).