נושא השער | מהי השקפת אלוהים על מלחמות?
השקפת אלוהים על מלחמות בימי קדם
העם היה תחת דיכוי. הם שוב ושוב התפללו לעזרה, אך הם לא זכו להקלה מיידית. היו אלה בני ישראל, עמו הנבחר של אלוהים בימי קדם. הגורם המדכא היה האומה המצרית האדירה (שמות א׳:13, 14). במשך שנים ייחלו בני ישראל ליום שבו ישים אלוהים קץ לדיכוי המצרי. בסופו של דבר התערב אלוהים במועד שקבע (שמות ג׳:7–10). במקרא מסופר שאלוהים נלחם ישירות במצרים. הוא הנחית עליהם סדרה של מכות קשות, ולאחר מכן הטביע בים סוף את מלך מצרים וצבאו (תהלים קל״ו:15). יהוה אלוהים הוכיח שהוא ”איש מלחמה” הפועל למען עמו (שמות ט״ו:3, 4).
העובדה שאלוהים עצמו נלחם במצרים מעידה על כך שהוא אינו מתנגד לכל המלחמות. במספר מקרים הוא ציווה על עם ישראל לצאת למלחמות. לדוגמה, הוא הורה להם להילחם בכנענים, אשר היו ידועים ברשעותם המחרידה (דברים ט׳:5; כ׳:17, 18). הוא אמר לדוד המלך להילחם בפלשתים הרודניים. אלוהים אפילו סיפק לדוד אסטרטגיה קרבית שהבטיחה את ניצחונו (שמואל ב׳. ה׳:17–25).
מהפרשות המקראיות הללו עולה שכאשר בני ישראל היו נתונים בסכנה בשל גורמי רשע ודיכוי, אלוהים אפשר להם להילחם כדי להגן על עצמם וכדי לשמר את עבודת האל האמיתית. אך תן דעתך לשלוש נקודות מפתח באשר למלחמות שהתקיימו במצוות אלוהים.
אלוהים הוא זה שקבע מי יצא להילחם. במקרה אחד אמר אלוהים לבני ישראל: ”לא לכם להילחם בזאת”. מדוע? אלוהים התכוון להילחם למענם (דברי הימים ב׳. כ׳:17; ל״ב:7, 8). הוא עשה כן פעמים רבות, בדומה לאירוע המוזכר בתחילת המאמר. במקרים אחרים ציווה אלוהים על עם ישראל הקדום להילחם במלחמות שזכו לתמיכתו, כלומר מלחמות שמטרתן הייתה לכבוש את הארץ המובטחת ולהגן עליה (דברים ז׳:1, 2; יהושע י׳:40).
אלוהים הוא זה שקבע מתי לצאת למלחמה. משרתי אלוהים היו צריכים לחכות בסבלנות למועד שקבע אלוהים כדי להילחם בדיכוי וברשע שסבבו אותם. עד לאותו מועד אסור היה להם לצאת להילחם על דעת עצמם. כשהם פתחו במלחמה מיוזמתם, הם עוררו את מורת רוחו של אלוהים. למעשה, המקרא מראה שבמקרים רבים שבהם יצאו בני ישראל למלחמה בעזות מצח ללא הסכמת אלוהים, התוצאות היו הרות אסון.a
אף שאלוהים נלחם בכנענים, הוא חס על חייהם של כמה מהם, כגון רחב ובני משפחתה
אלוהים אינו חפץ במותם של בני אדם, לרבות הרשעים. יהוה אלוהים הוא מקור החיים ובורא האדם (תהלים ל״ו:10). לכן הוא אינו חפץ במותם של אנשים. אך למרבה הצער ישנם אנשים אשר ברוב רשעותם מנסים לדכא אחרים ואפילו להביא למותם (תהלים ל״ז:12, 14). כדי לשים קץ למעשי רשע כאלה, לעיתים הורה אלוהים למשרתיו להילחם נגד עושי הרע. עם זאת, לאורך כל אותן שנים שבהן אפשר אלוהים לבני ישראל לצאת למלחמות, הוא היה ”רחום” ו”ארך אפיים” כלפי מדכאיהם (תהלים פ״ו:15). למשל, הוא ציווה שלפני שבני ישראל מתקיפים עיר מסוימת, עליהם ’לקרוא אליה לשלום’ כדי לתת ליושביה הזדמנות לשנות את דרכיהם ולמנוע את המלחמה (דברים כ׳:10–13). כך הראה אלוהים שהוא אינו חפץ ”במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה” (יחזקאל ל״ג:11, 14–16).b
מן האמור לעיל אנו רואים שבימי קדם ראה אלוהים במלחמות דרך כשרה להביא קץ לגורמי רשע ודיכוי. אך היה זה אלוהים — ולא האדם — שהחליט בצדק מתי לצאת למלחמה ומי יצא להילחם. האם אלוהים היה להוט לצאת למלחמות מתוך תאוות שפיכות דמים? ההיפך הוא הנכון. אלוהים שונא אלימות (תהלים י״א:5). האם השקפת אלוהים על מלחמות השתנתה כשבנו, ישוע המשיח, החל את שירותו במאה הראשונה?
a לדוגמה, במקרה אחד נחלו בני ישראל תבוסה כשיצאו להילחם נגד העמלקים והכנענים לאחר שאלוהים ציווה עליהם לא לעשות זאת (במדבר י״ד:41–45). שנים רבות לאחר מכן יצא המלך הנאמן יאשיהו לקרב ללא הסכמתו של אלוהים, והחלטה פזיזה זו עלתה לו בחייו (דברי הימים ב׳. ל״ה:20–24).
b בני ישראל לא ניסו להשכין שלום עם הכנענים לפני שפתחו במלחמה נגדם. מדוע? מכיוון שכבר ניתנו לכנענים 400 שנה לשנות את דרכיהם המרושעות. כשבני ישראל יצאו להילחם נגדם, הכנענים כקבוצה היו רשעים חסרי תקנה (בראשית ט״ו:13–16). מכאן שהם היו ראויים להשמדה מוחלטת. אולם יחידים מקרב הכנענים ששינו את דרכם נותרו בחיים (יהושע ו׳:25; ט׳:3–27).