אפשרתי ליהוה לכוון את דרכי

מהעשן השחור אל השמש הבהירה

נולדתי ב־1935 בדרלסטון,‏ עיירה השוכנת באזור באנגליה שיש בו הרבה בתי יציקת מתכות ומפעלים אחרים שממלאים את האוויר בעשן שחור.‏ כשהייתי בערך בן ארבע ההורים שלי התחילו ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה.‏ בשנות העשרה המוקדמות השתכנעתי שזו האמת,‏ וב־1952,‏ כשהייתי בן 16,‏ נטבלתי.‏

בערך באותו זמן התחלתי לקבל הכשרה במפעל גדול שייצר כלי עבודה וחלקי מנוע של רכבים.‏ התחילו להכשיר אותי למזכיר החברה,‏ תפקיד שמאוד אהבתי.‏

עמדתי בפני החלטה חשובה כשמשגיח נודד ביקש ממני להדריך את שיעור הספר הקהילתי באמצע השבוע בקהילה שלי בווילנהול.‏ אבל הייתה לי דילמה.‏ באותו זמן נכחתי באסיפות של שתי קהילות.‏ במהלך השבוע נכחתי באסיפות של הקהילה שהייתה סמוכה למקום עבודתי בברומסגרוב,‏ כ־32 קילומטר מהבית.‏ ובסופי השבוע,‏ כשהייתי חוזר לבית הוריי,‏ נכחתי באסיפות הקהילה שבווילנהול.‏

רציתי לתמוך בארגון יהוה והסכמתי לבקשתו של המשגיח הנודד,‏ למרות שהייתי צריך לעזוב את העבודה שכל כך אהבתי.‏ אפשרתי ליהוה לכוון את דרכי במקרה הזה,‏ וזה פתח לי דלת לדרך חיים שמעולם לא התחרטתי עליה.‏

בקהילת ברומסגרוב פגשתי אחות יפהפייה ורוחנית בשם אן.‏ התחתנו ב־1957 ונהנינו יחד מהזכות הנפלאה לשרת כחלוצים רגילים וחלוצים מיוחדים.‏ הייתה לי גם הזכות לשרת יחד עם אן כמשגיח נודד ובבית־אל.‏ אן היא מקור לשמחה במשך כל חיי.‏

בשנת 1966 שמחנו מאוד ללמוד בכיתה ה־42 של גלעד.‏ נשלחנו למלאווי,‏ הידועה כלב החם של אפריקה בזכות תושביה האדיבים והלבביים.‏ באותה עת לא ידענו שלא נורשה להישאר שם הרבה זמן.‏

שירות רצוף אירועים דרמטיים במלאווי

הגענו למלאווי ב־1 בפברואר 1967.‏ אחרי קורס אינטנסיבי בן חודש ללימוד השפה התחלנו בשירות המחוזי.‏ נסענו בג׳יפ קייזר,‏ שהיו שחשבו שהוא יכול לנסוע בכל תנאי השטח,‏ אפילו לחצות נהרות.‏ אבל האמת היא שהצלחנו לחצות רק מים רדודים.‏ לעיתים ישנו בבקתות בוץ עם גג מסכך,‏ והיינו צריכים לשים ברזנט מתחת לגג במהלך העונה הגשומה.‏ זו הייתה קבלת הפנים לשירות שלנו כשליחים,‏ אבל כל כך אהבנו את המשימה שלנו!‏

באפריל הבנתי שעומדות להיות לנו בעיות במדינה.‏ שמעתי את נשיא מלאווי,‏ ד״ר הייסטינגס באנדה,‏ מדבר ברדיו.‏ הוא טען שעדי־יהוה לא משלמים מיסים ומתערבים בעניינים פוליטיים.‏ ההאשמות האלה,‏ כמובן,‏ היו כוזבות.‏ כולנו ידענו שהסוגיה האמיתית הייתה הניטרליות שלנו,‏ ובמיוחד סירובנו לקנות כרטיסי חברות במפלגה פוליטית.‏

בספטמבר קראנו בעיתון שהנשיא מאשים את האחים שהם יוצרים בעיות בכל מקום.‏ הוא הודיע בכנס פוליטי שהממשלה שלו תפעל במהירות כדי להוציא את עדי־יהוה אל מחוץ לחוק.‏ זה אכן קרה ב־20 באוקטובר 1967.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ שוטרים ופקידי הגירה הגיעו אל משרד הסניף כדי לסגור אותו ולגרש את השליחים מהמדינה.‏

אחרי שלושה ימים בכלא גורשנו למאוריציוס — מדינה בשליטת בריטניה.‏ אבל הרשויות במאוריציוס לא הרשו לנו להישאר שם כשליחים.‏ לכן נשלחנו לרודסיה (‏כעת זימבבווה)‏.‏ כשהגענו לשם נתקלנו בפקיד הגירה עוין שסירב לתת לנו להיכנס,‏ ואמר:‏ ”‏גירשו אתכם ממלאווי,‏ לא נתנו לכם להישאר במאוריציוס,‏ ועכשיו אתם כאן רק כי זה נוח”‏.‏ אן התחילה לבכות.‏ נראה היה שאף אחד לא רוצה אותנו!‏ באותו רגע רציתי לעזוב הכול ולחזור חזרה הביתה,‏ לאנגליה.‏ לבסוף רשויות ההגירה הרשו לנו להישאר ללילה במשרד הסניף,‏ בתנאי שנתייצב במרכז שלהן למוחרת.‏ היינו מותשים,‏ אבל המשכנו להשאיר את העניינים בידיים של יהוה.‏ אחר הצהריים למוחרת הופתענו לקבל אישור לשהות כתיירים בזימבבווה.‏ לעולם לא אשכח איך הרגשתי באותו יום!‏ הייתי משוכנע שיהוה מכוון את דרכינו.‏

משימה חדשה — משרתים את מלאווי מזימבבווה

בסניף בזימבבווה התמניתי לעבוד במחלקת שירות,‏ שהשגיחה על הפעילות במלאווי ובמוזמביק.‏ האחים במלאווי נרדפו באכזריות.‏ חלק מעבודתי הייתה לתרגם דיווחים שנשלחו ממשגיחי הנפה במלאווי.‏ ערב אחד עבדתי עד מאוחר כדי לסיים את אחד הדיווחים ופרצתי בבכי בגלל ההתעללות הקשה שממנה סבלו אחיי ואחיותיי.‏a עם זאת,‏ התרשמתי מאוד מנאמנותם,‏ אמונתם וכוח עמידתם (‏קור״ב ו׳:‏4,‏ 5‏)‏.‏

עשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי לספק מזון רוחני לאחים שנשארו במלאווי,‏ ולמי שברחו למוזמביק בשל האלימות.‏ צוות התרגום לצ׳יצ׳ווה,‏ השפה המדוברת ביותר במלאווי,‏ עבר לחווה גדולה של אח אחד בזימבבווה.‏ ברוב טובו הוא בנה בתי מגורים ומשרד עבורם.‏ שם הם המשיכו במלאכה החשובה שלהם — תרגום ספרות מקראית.‏

דאגנו שמדי שנה משגיחי הנפה ממלאווי ינכחו בכינוס המחוזי בצ׳יצ׳ווה בזימבבווה,‏ שם הם קיבלו את ראשי הפרקים של נאומי הכינוס.‏ כשהם חזרו למלאווי הם חלקו את המידע הזה עם האחים כמיטב יכולתם.‏ באחת השנים,‏ במהלך ביקורם בזימבבווה,‏ הצלחנו לקיים בית־ספר לשירות המלכות כדי לעודד את משגיחי הנפה האמיצים האלה.‏

בפברואר 1975 נסעתי לבקר אחים ממלאווי שברחו למחנות במוזמביק.‏ ראיתי שהאחים האלה מתקדמים עם שאר ארגון יהוה.‏ בין היתר,‏ הם יישמו את הסידור החדש של מועצות הזקנים.‏ זקני הקהילה החדשים ארגנו הרבה פעילויות רוחניות,‏ ביניהן נאומים פומביים,‏ דיונים בפסוק היומי ובשיעור המצפה ואפילו כינוסים.‏ הם ארגנו את המחנות בדיוק כמו כינוס,‏ עם מחלקות שדאגו לניקיון,‏ לחלוקת מזון ולשמירה על הביטחון.‏ האחים הנאמנים האלה הצליחו לעשות כל כך הרבה בברכת יהוה,‏ והביקור הזה עודד אותי מאוד.‏

בסוף שנות ה־70 הסניף בזמביה החל להשגיח על הפעילות במלאווי.‏ אבל המצב במלאווי עדיין היה קרוב לליבי,‏ וכמו רבים אחרים,‏ המשכתי להתפלל עבור האחים שם.‏ במקרים רבים,‏ כחבר בוועד הסניף של זימבבווה,‏ נפגשתי עם נציגים מהמשרדים הראשיים יחד עם אחים אחראיים ממלאווי,‏ דרום אפריקה וזמביה.‏ בכל פעם שאלנו את אותה שאלה:‏ ”‏מה עוד אנחנו יכולים לעשות עבור האחים במלאווי?‏”‏

עם הזמן הרדיפות התמעטו.‏ אחים שברחו מהמדינה התחילו לחזור למלאווי,‏ ואלה שנשארו שם זכו להקלה הדרגתית מהיחס האכזרי שהם סבלו ממנו.‏ במדינות שכנות,‏ עדי־יהוה זכו להכרה חוקית והמגבלות הוסרו.‏ בשנת 1991 גם מוזמביק הלכה בעקבותיהן.‏ אבל תהינו מתי עדי־יהוה יהיו חופשיים במלאווי.‏

חוזרים למלאווי

המצב הפוליטי במלאווי השתנה לבסוף,‏ וב־1993 הממשלה ביטלה את האיסורים על פעילותם של עדי־יהוה.‏ זמן קצר לאחר מכן דיברתי עם שליח אחד ששאל אותי:‏ ”‏האם תחזרו למלאווי?‏”‏ הייתי בן 59,‏ אז עניתי לו:‏ ”‏לא,‏ אני זקן מדי!‏”‏ אבל באותו יום קיבלנו פקס מהגוף המנהל והוזמנו לחזור לשרת שם.‏

אהבנו את המשימה שלנו בזימבבווה,‏ ולכן זו הייתה החלטה קשה עבורנו.‏ הכינו שורשים שם,‏ ויצרנו קשרי חברות נפלאים ואמיצים.‏ הגוף המנהל התחשב בנו ואפשר לנו לא לשנות את המשימה שלנו אם אנחנו לא מעוניינים בכך.‏ כך שיכולנו בקלות לבחור ללכת בדרכנו ולהישאר בזימבבווה.‏ אבל אני זוכר שחשבתי איך אברהם ושרה עזבו את ביתם הנוח בשנות זקנתם כדי לציית להכוונתו של יהוה (‏בר׳ י״ב:‏1–5‏)‏.‏

החלטנו לציית לארגון יהוה,‏ וחזרנו למלאווי ב־1 בפברואר 1995,‏ בדיוק 28 שנה אחרי שהגענו לשם לראשונה.‏ אני ועוד שני אחים התמנינו לשרת בוועד הסניף והתחלנו במהרה לחדש את הפעילויות של עדי־יהוה.‏

יהוה מצמיח

זו הייתה ברכה של ממש לראות איך יהוה גרם לפעילות להתקדם במהרה!‏ מספר המבשרים נסק מבערך 000,‏30 ב־1993 ללמעלה מ־000,‏42 ב־1998.‏b הגוף המנהל אישר תוכניות לבניית סניף חדש שיתאים לצרכים ההולכים וגוברים של השטח.‏ רכשנו מגרש של 120 דונם בלילונגאוו,‏ והתמניתי לשרת בוועדת הבנייה.‏

אח גאי פירס מהגוף המנהל הגיש את נאום חנוכת המבנים החדשים במאי 2001.‏ למעלה מאלפיים עדי־יהוה מקומיים נכחו באירוע,‏ ורובם היו טבולים יותר מ־40 שנה.‏ האחים והאחיות הנאמנים האלה החזיקו מעמד בקשיים אדירים במשך שנים שבהן הפעילות הייתה אסורה.‏ הם היו עניים מבחינה חומרית,‏ אבל עשירים מאוד מבחינה רוחנית.‏ וכעת הם שמחו לסייר בבית־אל החדש שלהם.‏ בכל מקום שבו הלכו בבית־אל הם שרו את שירי המלכות בסגנון אפריקאי,‏ מה שהפך את כל האירוע הזה לחוויה המרגשת ביותר שחוויתי בחיי.‏ זו הייתה עדות חיה לכך שיהוה מברך בשפע את מי שמחזיקים מעמד בנאמנות בניסיונות.‏

אחרי שהושלמה בניית הסניף,‏ שמחתי להגיש נאומי חנוכת אולמי מלכות.‏ הקהילות במלאווי הפיקו תועלת מהתוכנית המואצת לבניית אולמי מלכות בארצות דלות אמצעים.‏ קודם לכן,‏ היו קהילות שנפגשו במבנים פשוטים שעשויים מעצי אקליפטוס.‏ הן השתמשו בגגות מסכך ובספסלי ישיבה ארוכים מבוץ.‏ כעת האחים הנלהבים הכינו לבנים ושמו אותן בכבשנים שהם עשו בעצמם,‏ ובנו מקומות התכנסות חדשים ויפים.‏ אבל הם עדיין העדיפו ספסלים,‏ כי כמו שפתגם אחד אומר:‏ על הספסל יש תמיד מקום לאדם נוסף!‏

שמחתי גם לראות איך יהוה עוזר לאנשים לגדול מבחינה רוחנית.‏ התרשמתי במיוחד מהאחים האפריקאים הצעירים שהתנדבו בשמחה לשרת ורכשו ניסיון במהירות באמצעות השכלה שמקורה באלוהים והכשרה מעשית.‏ הם יכלו לקבל אחריות גדולה יותר בבית־אל ובקהילות.‏ הקהילות גם התחזקו עם משגיחי נפה מקומיים חדשים,‏ שרבים מהם היו נשואים.‏ הזוגות האלה בחרו לשרת את יהוה בצורה נרחבת יותר והחליטו לוותר בינתיים על הזכות להביא ילדים,‏ למרות לחצים תרבותיים,‏ ובמקרים מסוימים משפחתיים.‏

מרוצה מההחלטות שלי

אחרי 52 שנה באפריקה,‏ התחלתי לחוות בעיות בריאות.‏ הגוף המנהל אישר את המלצת ועד הסניף לשלוח אותנו חזרה לבריטניה.‏ היינו עצובים לעזוב משימה שאהבנו,‏ אבל משפחת בית־אל בבריטניה דואגת לנו היטב עכשיו כשאנחנו זקנים.‏

אני משוכנע שההחלטה לאפשר ליהוה לכוון את דרכי היא ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם.‏ אם הייתי נשען על ההבנה שלי,‏ מי יודע לאן הקריירה החילונית הייתה לוקחת אותי.‏ יהוה תמיד ידע מה אני צריך כדי ’‏ליישר את אורחותיי’‏ (‏מש׳ ג׳:‏5,‏ 6‏)‏.‏ כשהייתי בחור צעיר נהניתי ללמוד איך חברה גדולה עובדת.‏ אבל בארגון יהוה הכלל־עולמי זכיתי לקריירה רוחנית שהעניקה לי סיפוק רב.‏ עבורי,‏ שירות יהוה היה וממשיך להיות דרך חיים מאוד מתגמלת!‏