גם סורג ובריח לא יפרידו אותי מיהוה

חזרנו לאוקראינה ב־1966.‏ אחד הזכרונות המוקדמים שלי הוא מגיל 4,‏ כשביקרתי את סבא שלי בכלא.‏ אימי ואני עלינו על רכבת בעיר קריבי ריה באוקראינה ונסענו נסיעה ארוכה עד למושבת העונשין במורדוביה שבמרכז רוסיה.‏ יכולנו להיות עם סבא רק שעתיים ובנוכחות סוהרים,‏ אשר באופן מפתיע הרשו לי לשבת על ברכיו.‏

מוכיח את נאמנותי ליהוה בבית־הספר

כילד שגדל באוקראינה,‏ נאמנותי ליהוה עמדה למבחן לא מעט פעמים.‏ לדוגמה,‏ ילדים בגיל בית־ספר נדרשו לענוד על בגדיהם תג בצורת כוכב מחומש ובו תמונה של לנין בצעירותו.‏a אחרי מספר שנים,‏ הילדים נדרשו להגיע לבית־הספר כשלצווארם עניבת צופים אדומה שסימלה את תמיכתם בדעותיו של לנין.‏ סירבתי לשים את הסמלים האלה,‏ כי ידעתי שיהוה ראוי למסירותי הבלעדית.‏

הוריי הנחילו לי בסבלנות את עקרונותיו של יהוה,‏ עזרו לי לאמץ את האמת לליבי ולימדו אותי לפתח כושר חשיבה.‏ כך יכולתי להחליט בעצמי כיצד להגיב במצבים שקשורים לנושאים מאתגרים שונים,‏ כמו ניטרליות פוליטית.‏ הם גם עודדו אותי להיות תלמיד חרוץ ולהשקיע בלימודים,‏ במטרה להאיר את שמו של יהוה באור חיובי.‏

יום אחד הגיע לבית־הספר עיתונאי מטעם Nauka i religiia (‏מדע ודת)‏,‏ כתב עת לאומי שהפיץ תעמולה אתיאיסטית.‏ הוא בא להרצות לפני התלמידים במטרה להפריך ולערער את האמונה באלוהים,‏ ואני שהושבתי בשורה הקדמית נאלצתי להקשיב לו מקרוב.‏

בתום ההרצאה הובילו אותי מוריי אל אחורי הבמה כדי שהעיתונאי ידבר איתי.‏ הוא שאל לאיזו דת אני משתייך,‏ והשבתי ללא היסוס:‏ ”‏אני אחד מעדי־יהוה”‏.‏ לא היה לו מה לומר,‏ והוא רק הודה לי על שהקשבתי להרצאה בתשומת לב.‏ זה הרתיח את המורים שלי!‏

מוכיחים את נאמנותנו ליהוה כמשפחה

משפחתי כולה נשענה תמיד על יהוה.‏ אבי שירת כמשגיח נפה במרכז אוקראינה וביקר קהילות וקבוצות.‏ יהוה גם עזר לנו להדפיס ספרות מקראית בבית ולהפיץ אותה.‏

יומיים לפני לידת אחי הקטן פבליק — בפברואר 1978 — חזרתי הביתה אחר הצוהריים מבית־הספר וגיליתי שהבית כולו הפוך ושכל חפצינו מפוזרים.‏ המשטרה ערכה חיפוש בביתנו והחרימה את כל הספרות שלנו.‏

למוחרת בבית־הספר הצחיק אותי לראות איך המורים נעצו מבטים בי ובאחי מיקאילו.‏ הסתבר שהם חשבו שאנחנו ילדים של מרגלים אמריקאים.‏ בהמשך,‏ רבים מהמורים עמדו על טעותם,‏ וכמה מחברינו לספסל הלימודים אפילו הפכו לעדי־יהוה!‏

בשנת 1981 שוב פשטו הרשויות על ביתנו.‏ אף שעדיין לא הייתי בן 18,‏ זומנתי יחד עם אבי וסבי למשרד התובע.‏ החוקר הראשי ניסה להפחיד אותי,‏ ואיים עליי בעונש מאסר.‏ במקביל,‏ אדם בלבוש אזרחי הבטיח לי עתיד מזהיר אם אשתף איתם פעולה.‏ למעשה,‏ הם ניסו לתמרן אותי בשיטת המקל והגזר.‏ במאמץ לשכנע אותי,‏ הם דיברו על עונשי המאסר שריצו בעבר אבי,‏ סבי ודודיי.‏ מה שהם לא הבינו,‏ זה שהתזכורות הללו רק שיכנעו אותי עוד יותר שיהוה יעזור גם לי להחזיק מעמד בכלא (‏פיליפים ד׳:‏13‏)‏.‏

מוכיח את נאמנותי ליהוה בבית הכלא

יום אחד בלבד לאחר שמלאו לי 18 קיבלתי צו גיוס לצבא.‏ משום שסירבתי להתגייס,‏ נשלחתי למעצר קדם משפטי.‏ הייתי כלוא בתא ענק עם 85 גברים נוספים.‏ נאלצנו לישון בתורות על 34 מיטות,‏ והורשנו להתקלח רק פעם בשבוע.‏

כשהוכנסתי לתא,‏ הדלת נטרקה מאחוריי בחוזקה וכל העיניים בתא היו מופנות אליי.‏ כמה מהאסירים רצו לדעת על מה אני יושב.‏ נלחצתי מהסיטואציה,‏ אבל נזכרתי בסיפורו של דניאל בגוב האריות,‏ ואיך שהוא יצא משם ללא כל פגע.‏ ידעתי שגם אני יכול לסמוך לגמרי על יהוה ולהישאר רגוע (‏ישעיהו ל׳:‏15;‏ דניאל ו׳:‏21,‏ 22‏)‏.‏

לאחר ארוחת הערב,‏ אחד האסירים התחיל להמטיר עליי שאלות בקשר לאמונה שלי.‏ אט אט השתררה דממה בתא כולו,‏ וכל יתר האסירים החלו להקשיב לשיחה שלנו.‏ דיברתי על האמונה שלי במשך ארבע או חמש שעות.‏ הייתי אסיר תודה ליהוה על שעזר לי לעשות את זה!‏

לפני המשפט שלי התחננתי ליהוה שייתן לי חוכמה ואומץ להגן על העקרונות שאני דבק בהם.‏ התביעה הייתה בנויה כל כולה על הנחת היסוד שאמונה באלוהים היא בסך הכול תירוץ כדי להתחמק משירות צבאי.‏ ניסיתי לשכנע את בית המשפט שאם אשרת בצבא,‏ אנהג בניגוד לרצונו של הבורא — הישות החזקה ביותר ביקום.‏ כך או כך,‏ ב־1982 הורשעתי ונידונתי לשנתיים מאסר במושבת עונשין.‏

לשמחתי,‏ היו איתי בכלא עוד חמישה עדי־יהוה.‏ למרות שלא יכולנו לדבר הרבה — לעיתים רק כמה דקות — בכל הזדמנות שוחחנו על פסוק מהמקרא.‏ לאף אחד מאיתנו לא היה ספר מקרא,‏ אבל המשפחות והחברים שלנו שלחו לנו מכתבים,‏ ובדרך כללו שם פסוקים — לפעמים אפילו מצאנו פסוקים בספרות חילונית!‏

מוכיח את נאמנותי ליהוה בזמן מצב חירום רפואי

בשנת 1983,‏ כשעוד הייתי בכלא ועבדתי בבית מלאכה,‏ מנוף הפיל בטעות ערימה של יריעות מתכת במשקל של כשני טון.‏ הערימה פגעה בי מאחור,‏ הטיחה אותי ברצפה ומחצה את רגלי השמאלית.‏

מייד התפללתי ליהוה שייתן לי כוח לעמוד בכאבי התופת הנוראיים.‏ אחות בית הכלא אמרה לי לקלל בקול רם כדי להקל על הכאב,‏ אבל במקום זאת העדפתי לשיר שירי מלכות.‏

הובהלתי בדחיפות לבית החולים באמצעות משאית,‏ סירת מנוע ואמבולנס.‏ הנסיעה כולה ארכה שש שעות,‏ ובמהלכה איבדתי כמות דם עצומה.‏ הייתי בטוח שאצטרך לעבור ניתוח,‏ והתפללתי ליהוה שיעניק לרופאים חוכמה ושיכבדו את עמדתי המבוססת על המקרא בנושא עירויי הדם.‏ הסברתי לרופא את אמונתי,‏ אבל הוא מיאן לשמוע.‏ התחננתי בפניו שישקול את בקשתי,‏ ואמרתי לו שאני מוכן לקחת אחריות על כל מה שיקרה בעקבות כל טיפול ללא דם.‏ לשמחתי הרבה,‏ הוא לבסוף התרצה והסכים לנתח אותי ללא דם.‏ אולם,‏ הרופאים נאלצו לכרות לי חלק מהרגל.‏

לאחר הניתוח הייתי מאוד חלש,‏ ובמשך שבועות מספר הייתי בין חיים למוות.‏ ערב אחד הודיעה לי האחות שכדי להתחזק ולהתאושש אקבל מזון מיוחד ומזין יותר ממה שמספקים בכלא,‏ והוא יישמר עבורי במקרר בקרבת מקום.‏ הייתי אמור לקבל מדי יום כף דבש,‏ ביצה טרייה וחמאה.‏ הוריי,‏ ששמעו על התאונה ומצבי הרפואי,‏ שלחו לי את המצרכים הללו,‏ אך הקצין הממונה הסכים שאקבל אותם רק פעם אחת.‏

עם זאת,‏ ראיתי במו עיניי ש”‏לא קצרה יד יהוה”‏ (‏ישעיהו נ״ט:‏1‏)‏.‏ אחרי שהאחיות החליפו לי את תחבושותיי,‏ הן היו חולקות איתי את האוכל שהביאו לעצמן.‏ הן גם היו מחדשות את מלאי המזון המיוחד במקרר.‏ זה הזכיר לי את הסיפור המקראי על האלמנה מצרפת,‏ שבו כד השמן שלה לא אזל (‏מלכים א׳.‏ י״ז:‏14–16‏)‏.‏

לאט לאט התחלתי להתאושש.‏ התעודדתי ומצאתי נחמה רבה מכל 107 המכתבים שקיבלתי מהמשפחה והחברים,‏ והשבתי לכולם.‏ אפילו קיבלתי חבילה מאחים ממושבת עונשין אחרת!‏

אחרי חודשיים ארוכים,‏ יכולתי סוף סוף להתקלח!‏ והתחלתי לחלום על כך שאני חוזר לכלא שהייתי בו,‏ ולאחים שם.‏

בזמן שאחד הרופאים הכין את מסמכי השחרור שלי מבית החולים,‏ הוא קרא לי למשרדו ושאל אותי הרבה שאלות על אמונתי.‏ בתום השיחה הוא איחל לי להמשיך להחזיק מעמד ועודד אותי לא לוותר על האמונה שלי.‏ הופתעתי מאוד לשמוע את המילים האלו מאדם שלבש מדי צבא!‏

באפריל 1984 הוזמנתי לוועדת שחרור,‏ ושאלו אותי אם אהיה מוכן להתגייס לצבא.‏ השבתי שמכיוון שאני עומד על רגל אחת ונעזר בקביים,‏ השאלה כלל לא רלוונטית.‏ אז הם שאלו שאלה אחרת:‏ ”‏מה היית עושה אם היו לך שני רגליים?‏”‏ אמרתי להם שלא אתגייס,‏ ושאני נחוש להישאר נאמן לאלוהים.‏ בעקבות זאת,‏ הם אמרו לי שהם ידאגו לכך שארצה את גזר הדין שלי במלואו.‏ למרות כל זאת,‏ שוחררתי מהכלא חודשיים ו־12 ימים מוקדם יותר.‏

מוכיח את נאמנותי ליהוה לאחר שחרורי מהכלא

שנה לאחר שחרורי קיבלתי תותבת לרגל.‏ מאז ועד היום,‏ כל בוקר לוקח לי כשעה לשים אותה על הגדם.‏ בחורף,‏ קשה במיוחד לשים את התותבת,‏ והגדם מתקשה להתחמם בגלל זרימת דם הלקויה באותו אזור.‏ הפעם האחרונה שבה רצתי הייתה כשהייתי בן 19,‏ ואני חולם על היום שבו אוכל לרוץ שוב בעולם החדש (‏ישעיהו ל״ה:‏6‏)‏.‏

התקשיתי מאוד למצוא עבודה,‏ בגלל שאף אחד לא רצה להעסיק אדם נכה.‏ אבל למרות התותבת שלי,‏ מעולם לא עבדתי בעבודה יושבנית.‏ הועסקתי בתור מכונאי ותיקנתי כל מיני סוגים של כלי רכב לתקופה מסוימת.‏ מאוחר יותר עבדתי בעבודות בנייה.‏

בשנת 1986 התחתנתי עם אחות מקסימה ששמה סבטלנה.‏ כמוני,‏ היא דור שלישי למשפחה של עדי־יהוה.‏ סבטלנה לא פעם אמרה שהיא כל כך שמחה שבתחילת תקופת החיזורים שלנו שנינו החלטנו שיהוה תמיד יקבל עדיפות בנישואינו.‏

הילדים שלנו,‏ ולודיה ואולגה,‏ למדו כישורי בניה תוך כדי שהם עזרו לי לתקן את הבית הישן שגרנו בו.‏ כשהם גדלו הם אהבו לעזור בפרוייקטים שונים של בניית אולמי מלכות,‏ והתחילו לשרת כחלוצים רגילים.‏ ולודיה משרת כיום כזקן קהילה,‏ ואולגה מתנדבת כמשרתת בנייה.‏

אשתי סבטלנה תמיד תמכה בי,‏ ובזכות כך יכולתי למלא את תפקידי האחריות שלי בקהילה.‏ בשנות ה־90 בקהילות רבות באוקראינה היו מעל 200 מבשרים בכל קהילה ורק זקן קהילה אחד או שניים.‏ פעם בחודש הייתי נוסע לסוף שבוע כדי להעביר ספרות לקהילות שבמרכז אוקראינה.‏

מוכיח את נאמנותי ליהוה כיום

בשנת 2022 סבטלנה ואני החלטנו לעזוב את ביתנו בקריבי ריה,‏ אוקראינה,‏ ועכשיו אנחנו משרתים בקהילה באוסטריה.‏

כבר מגיל קטן למדתי מדוגמתם של קרוביי המאמינים,‏ שהיו שמחים ומסופקים למרות הקשיים שחוו.‏ המקרא עוזר לנו להכיר מקרוב את אבינו השמימי ולרקום איתו קשר קרוב והדוק (‏יעקב ד׳:‏8‏)‏.‏ הקשר הזה הוא מה שנותן משמעות לחיינו.‏ אני אסיר תודה מקרב לב על כך שלמרות כל הקשיים שחוויתי,‏ יכולתי לתת ליהוה את הכבוד שהוא כל כך ראוי לו.‏