-
האם מותר לעשות מעשים טובים בשבת?ישוע – הדרך, האמת והחיים
-
-
פרק 29
האם מותר לעשות מעשים טובים בשבת?
ישוע מבשר ביהודה
ריפוי איש חולה ליד בריכה
ישוע כבר ביצע רבות במהלך שירותו הנרחב בגליל. אולם באמרו ”גם לערים אחרות עליי לבשר את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים”, ישוע מתכוון לא רק לערים באזור הגליל. לכן הוא הולך ’לבשר בבתי הכנסת שבאזור יהודה’ (לוקס ד׳:43, 44). הדבר הגיוני כיוון שזוהי עונת האביב ובקרוב ייערך בירושלים חג הפסח.
בהשוואה למה שנכתב על שירותו של ישוע בגליל, על פעילותו ביהודה לא נאמר הרבה בספרי הבשורה. אף שהאנשים ביהודה ככלל מגיבים באדישות, הדבר אינו גורם לישוע להפסיק לבשר ולעשות מעשים טובים בכל מקום שבו הוא נמצא.
לא חולף זמן רב וישוע עושה דרכו אל העיר הראשית של יהודה, ירושלים, כדי לחגוג את הפסח של שנת 31 לספירה. באזור סואן שליד שער הצאן ישנה בריכה גדולה, המכונה בית זיתא, וסביבה אכסדראות. חולים, עיוורים ופיסחים רבים מגיעים לבריכה זו. מדוע? כי האמונה הרווחת היא שאנשים יכולים להירפא אם ייכנסו לבריכה בעת תנועת המים.
זהו יום השבת וישוע רואה ליד הבריכה אדם שחולה כבר 38 שנה. ישוע שואל אותו: ”האם אתה רוצה להבריא?” האיש משיב לו: ”אדוני, אין מי שיכניס אותי אל הבריכה בעת תנועת המים; עד שאני בא, אחר יורד לפניי” (יוחנן ה׳:6, 7).
ישוע אומר דבר שוודאי מפתיע את האיש ואת כל מי ששומע זאת: ”קום, הרם את האלונקה שלך והתהלך” (יוחנן ה׳:8). האיש עושה כדבריו. הוא נרפא מייד, מרים את האלונקה שלו ומתחיל ללכת!
במקום לשמוח על הדבר הנפלא שזה עתה קרה, היהודים רואים את האדם ואומרים לו בנימה ביקורתית: ”שבת היום; אסור לך לשאת את האלונקה”. הוא משיב להם: ”זה שריפא אותי אמר לי, ’הרם את האלונקה שלך והתהלך’” (יוחנן ה׳:10, 11). אותם יהודים מותחים ביקורת על אדם המרפא בשבת.
”מי האיש שאמר לך, ’הרם אותה והתהלך’?” הם מבקשים לדעת. מדוע הם שואלים זאת את האיש? כי ישוע הלך משם ונבלע בתוך ההמון, והאיש שנרפא אינו יודע מה שמו (יוחנן ה׳:12, 13). אך האיש עתיד להיתקל שוב בישוע. מאוחר יותר הוא פוגש אותו בבית המקדש ומתוודע לזהותו של מי שריפא אותו ליד הבריכה.
האיש מוצא את היהודים ששאלו אותו מי ריפא אותו. הוא אומר להם שזה היה ישוע, ולכן הם הולכים אליו. האם הם עושים זאת כדי לברר מניין לו הכוח לבצע נפלאות כאלה? לא. מטרתם היא למצוא בישוע דופי על כך שהוא עושה מעשים טובים בשבת. והם אפילו מתחילים לרדוף אותו!
-
-
יחסיו של ישוע עם אביוישוע – הדרך, האמת והחיים
-
-
פרק 30
יחסיו של ישוע עם אביו
אלוהים הוא אביו של ישוע
ההבטחה שתהיה תחיית מתים
כאשר כמה יהודים מאשימים את ישוע על שחילל את השבת כשריפא איש אחד, הוא משיב להם: ”אבי עובד עד עתה וגם אני ממשיך לעבוד” (יוחנן ה׳:17).
כמובן, ישוע אינו עושה משהו שתורת אלוהים אוסרת לעשות בשבת. הוא מבשר ומרפא ובכך מחקה את פעליו הטובים של אלוהים. לפיכך ישוע ממשיך לעשות את הטוב בכל יום. אולם תשובתו למאשימיו מגבירה את כעסם, והם מחפשים דרך להרוג אותו. מדוע הם מגיבים כך?
בנוסף להשקפתם המוטעית שישוע מחלל את השבת כשהוא מרפא אנשים, הם כועסים מאוד על כך שהוא אומר שהוא בן אלוהים. מבחינתם ישוע מחלל את שם אלוהים בכך שהוא רואה את עצמו כבנו. לדעתם, באמרו שיהוה הוא אביו, ישוע למעשה משווה את עצמו לאלוהים. אך ישוע אינו פוחד מהם ומוסיף לדבר על היחסים המיוחדים שיש לו עם אלוהים. ”האב אוהב את הבן”, הוא אומר, ”ומראה לו את כל מה שהוא עושה” (יוחנן ה׳:20).
האב הוא מקור החיים, והוא הוכיח זאת בעבר כשהאציל מכוחו על משרתיו להקים מספר אנשים לתחייה. ישוע ממשיך: ”כשם שהאב מקים ומחיה את המתים, כן גם הבן מחיה את מי שהוא רוצה” (יוחנן ה׳:21). איזו אמירה רבת־משמעות המעניקה תקווה לעתיד! גם היום הבן מקים לתחייה את המתים מבחינה רוחנית. לכן ישוע אומר: ”השומע את דברי ומאמין בשולחי יש לו חיי עולם; הוא לא יורשע, אלא עובר הוא ממוות לחיים” (יוחנן ה׳:24).
אין עדות לכך שעד אותה עת הקים ישוע לתחייה אדם שהיה מת פשוטו כמשמעו, אך הוא אומר למאשימיו שתחיית מתים ממשית אכן תתרחש. ”קרבה השעה”, הוא אומר, ”שכל שוכני הקברים ישמעו את קולו ויצאו” (יוחנן ה׳:28, 29).
ישוע אומנם ממלא תפקיד מיוחד במינו, אך הוא מבהיר שהוא כפוף לאלוהים ומציין: ”אינני יכול לעשות דבר על דעת עצמי... חפץ אני לעשות לא את רצוני אלא את רצון שולחי” (יוחנן ה׳:30). אולם ישוע מתאר את תפקידו החיוני במטרת אלוהים, דבר שטרם עשה עד אותה עת בצורה פומבית שכזו. עם זאת, מאשימיו של ישוע קיבלו עדות נוספת מלבד עדותו של ישוע על דברים אלה. ”אתם שלחתם שליחים אל יוחנן [המטביל]”, מזכיר להם ישוע, ”והוא העיד עדות אמת” (יוחנן ה׳:33).
אין ספק שמאשימיו של ישוע שמעו ששנתיים קודם לכן סיפר יוחנן למנהיגי הדת היהודים על מי שיבוא אחריו — זה אשר ייקרא ”הנביא” ו”המשיח” (יוחנן א׳:20–25). ישוע מזכיר למאשימיו כי בעבר רחשו כבוד רב ליוחנן, שכעת שוהה במאסר, ומציין: ”לזמן קצר רציתם לעלוז מאוד באורו” (יוחנן ה׳:35). אך בידי ישוע עדות גדולה אף יותר מזו של יוחנן המטביל.
”המעשים שאני עושה [כולל נס הריפוי שזה עתה ביצע] — מעידים שהאב שלח אותי”. ומלבד זאת, מוסיף ישוע, ”האב אשר שלח אותי הוא עצמו העיד עליי” (יוחנן ה׳:36, 37). לדוגמה, אלוהים העיד על ישוע בעת טבילתו (מתי ג׳:17).
למען האמת, למאשימיו של ישוע אין שום הצדקה לדחות אותו. הכתובים, שלטענתם הם חוקרים, מעידים עליו. ”אילו האמנתם למשה הייתם מאמינים לי”, ישוע מסכם, ”כי הוא כתב עליי. אבל אם אינכם מאמינים לכתביו, איך תאמינו לדבריי?” (יוחנן ה׳:46, 47).
-
-
התלמידים קוטפים שיבולים בשבתישוע – הדרך, האמת והחיים
-
-
פרק 31
התלמידים קוטפים שיבולים בשבת
מתי י״ב:1–8 מרקוס ב׳:23–28 לוקס ו׳:1–5
התלמידים קוטפים שיבולים בשבת
ישוע הוא ”אדון השבת”
ישוע ותלמידיו עושים כעת את דרכם צפונה לאזור הגליל. זוהי עונת האביב והשדות מכוסים שיבולי חיטה. התלמידים רעבים ולכן מתחילים לקטוף שיבולים ולאכול. אך שבת היום והפרושים רואים את מעשיהם.
כזכור, לא מזמן רצו כמה יהודים בירושלים להרוג את ישוע בטענה שחילל את השבת. כעת הפרושים מעלים האשמה המתמקדת במעשיהם של התלמידים. ”הנה תלמידיך עושים את מה שאסור לעשות בשבת!” (מתי י״ב:2).
הפרושים טוענים שאם קוטפים ומוללים בידיים את השיבולים, הדבר שקול לקציר ולדיש (שמות ל״ד:21). הפרשנות המחמירה שלהם למה שנחשב לעבודה הופכת את השבת למעמסה, בעוד שבמקור הייתה השבת אמורה להיות יום משמח ובונה מבחינה רוחנית. ישוע מתקן את השקפתם המוטעית בעזרת דוגמאות המראות שיהוה אלוהים מעולם לא התכוון שמצוות שמירת השבת תובן בדרך זו.
אחת הדוגמאות שמזכיר ישוע היא של דוד ואנשיו. כאשר היו רעבים הם עצרו במשכן ואכלו את הלחם המוצג. לחם זה, שכבר הוסר מלפני יהוה והוחלף בלחם חדש, היה בדרך כלל שמור לכוהנים. בכל זאת, בהתחשב בנסיבות, דוד ואנשיו לא היו אשמים על כך שאכלו אותו (ויקרא כ״ד:5–9; שמואל א׳. כ״א:2–7).
בדוגמה השנייה שמזכיר ישוע הוא אומר: ”האם לא קראתם בתורה כי בשבתות עובדים הכוהנים בבית המקדש ואין בהם אשמה?” כוונתו של ישוע היא שגם בשבתות שוחטים הכוהנים בעלי חיים כדי להקריב אותם ומבצעים עבודות שונות במקדש. ”ואני אומר לכם”, מוסיף ישוע, ”שגדול מן המקדש נמצא כאן” (מתי י״ב:5, 6; במדבר כ״ח:9).
ישוע שוב מסתמך על כתבי־הקודש כדי להבהיר את הנקודה: ”אילו הבנתם מה משמע, ’ברחמים חפץ אני ולא בזבח’, לא הייתם מרשיעים את הנקיים מאשמה”. הוא מסכם ואומר: ”שכן בן האדם הוא אדון השבת”. ישוע מתייחס כאן לאלף שנות שלטון מלכותו, שבמהלכן ישרור שלום בכדור הארץ (מתי י״ב:7, 8; הושע ו׳:6).
האנושות סובלת כבר תקופה ארוכה מעבדות מפרכת בידי השטן, עבדות הגדושה באלימות ובמלחמות. מה שונים יהיו התנאים תחת שלטונו של המשיח, ב”שבת” הגדולה אשר תביא עמה את המנוחה שאנו כה כמהים אליה וזקוקים לה!
-
-
מה מותר לעשות בשבת?ישוע – הדרך, האמת והחיים
-
-
פרק 32
מה מותר לעשות בשבת?
מתי י״ב:9–14 מרקוס ג׳:1–6 לוקס ו׳:6–11
ישוע מרפא בשבת איש שידו משותקת
בשבת אחרת מבקר ישוע בבית כנסת, קרוב לוודאי באזור הגליל. שם נמצא איש שידו הימנית משותקת (לוקס ו׳:6). הסופרים והפרושים מסתכלים על ישוע בעין בוחנת. מדוע? כוונותיהם האמיתיות נחשפות כאשר הם שואלים את ישוע: ”האם מותר לרפא בשבת?” (מתי י״ב:10).
מנהיגי הדת היהודים מאמינים שמותר לרפא בשבת אך ורק במקרה של פיקוח נפש. לדוגמה, הם פסקו שאסור לקַבע עצם שבורה או לחבוש נקע בשבת משום שאין בכך סכנת חיים. ברור אפוא ששאלתם של הסופרים והפרושים אינה נובעת מדאגה כנה לסבלו של האיש המסכן. הם מנסים למצוא עילה כדי להאשים את ישוע.
אולם ישוע מודע לחשיבתם המעוותת. הוא מבין שהשקפתם בנוגע למה שאסור לעשות בשבת היא השקפה קיצונית ולא־מקראית (שמות כ׳:8–10). הוא כבר נתקל בעבר בביקורת לא־מוצדקת שכזו על מעשיו הטובים. ישוע מכין את הקרקע לעימות דרמטי כשהוא אומר לאיש בעל היד המשותקת: ”קום ובוא לאמצע” (מרקוס ג׳:3).
ישוע פונה לסופרים ולפרושים ואומר להם: ”מי מכם האיש שיש לו כבש אחד אשר ייפול לבור בשבת, והוא לא יאחז בו ויעלה אותו משם?” (מתי י״ב:11) כבש מהווה השקעה כספית, ולכן הם לא היו משאירים אותו בבור עד למחרת; הרי הוא עלול למות שם ולגרום להם לנזק כלכלי. מלבד זאת, בכתבי־הקודש כתוב: ”יודע צדיק נפש בהמתו”, כלומר, הוא דואג לה (משלי י״ב:10).
ישוע מציג הקבלה הגיונית וממשיך: ”עד כמה יקר האדם מן הכבש! על כן מותר לעשות מעשה טוב בשבת” (מתי י״ב:12). לפיכך ישוע לא יחלל את השבת אם ירפא את האיש. מנהיגי הדת אינם מצליחים לסתור טיעון רחמני והגיוני זה. הם פשוט שותקים.
ישוע מביט סביב בכעס ובעצב רב בשל חשיבתם המוטעית. לאחר מכן הוא אומר לאיש: ”הושט את ידך” (מתי י״ב:13). האיש מושיט את ידו המשותקת והיא שבה לאיתנה. לאיש יש סיבה לשמוח, אך כיצד הדבר משפיע על מי שמנסה להכשיל את ישוע?
במקום לשמוח שידו של האיש שבה לאיתנה, הפרושים יוצאים ומייד נועצים ”עם חסידי בית הורדוס איך להרגו [את ישוע]” (מרקוס ג׳:6). סיעה פוליטית זו כוללת, ככל הנראה, כמה מכת הצדוקים. בדרך כלל שוררת יריבות בין הצדוקים ובין הפרושים, אך כעת הם מאוחדים בהתנגדותם לישוע.
-