זה עתה הדהים ישוע את הכוהנים הראשיים ואת זקני העם בבית המקדש,‏ אשר ערערו על הסמכות שבאמצעותה הוא פועל.‏ תשובתו משתיקה אותם.‏ לאחר מכן הוא מספר משל שחושף את טבעם האמיתי.‏

ישוע אומר:‏ ”‏לאיש אחד היו שני בנים.‏ ניגש אל הראשון ואמר לו,‏ ’‏בני,‏ לך לעבוד היום בכרם’‏.‏ השיב הבן ואמר,‏ ’‏לא אלך’‏,‏ אבל אחר כך התחרט והלך לכרם.‏ ניגש אל השני וביקש ממנו את אותו הדבר.‏ השיב הבן ואמר,‏ ’‏כן,‏ אדוני’‏,‏ אבל לא הלך.‏ מי משניהם עשה את רצון אביו?‏”‏ (‏מתי כ״א:‏28–31‏,‏ ע״ח,‏ מהדורת 2013)‏ התשובה ברורה — הבן הראשון הוא זה שבסופו של דבר עשה את רצון אביו.‏

לכן ישוע אומר למתנגדיו:‏ ”‏אמן אומר אני לכם:‏ המוכסים והזונות הולכים לפניכם למלכות אלוהים‏”‏.‏ המוכסים והזונות לא שירתו בתחילה את אלוהים.‏ אך בדומה לבן הראשון הם מאוחר יותר התחרטו וכעת הם עובדים אותו.‏ לעומתם,‏ מנהיגי הדת דומים לבן השני;‏ הם מתיימרים לשרת את אלוהים אך אינם עושים כן.‏ ישוע מציין:‏ ”‏יוחנן [‏המטביל]‏ בא והראה לכם את דרך הצדקה ולא האמנתם לו.‏ אולם המוכסים והזונות האמינו לו,‏ ואתם,‏ אף שראיתם זאת,‏ לא התחרטתם ולא האמנתם לו”‏ (‏מתי כ״א:‏31,‏ 32‏)‏.‏

מייד לאחר מכן מספר ישוע משל נוסף.‏ הפעם הוא מראה שמחדלם של מנהיגי הדת אינו מסתכם אך ורק בעובדה שהם אינם משרתים את אלוהים.‏ הם למעשה אנשים מרושעים.‏ ”‏איש אחד”‏,‏ מספר ישוע,‏ ”‏נטע כרם,‏ גידר אותו מסביב,‏ חצב בו בור לגת ובנה מגדל.‏ אחר כך החכיר אותו לְכורמים,‏ ונסע למקום רחוק.‏ בעת הבציר שלח את אחד מעבדיו אל הכורמים כדי לקבל מהם מפרי הכרם.‏ אך הם תפסו אותו,‏ היכו אותו ושלחו אותו בידיים ריקות.‏ שלח אליהם עבד נוסף,‏ והם פצעו אותו בראשו וביזו אותו.‏ אז שלח אחר,‏ והם הרגו אותו,‏ וגם רבים אחרים שלח אליהם — את חלקם היכו ואת חלקם הרגו”‏ (‏מרקוס י״ב:‏1–5‏)‏.‏

האם מאזיניו של ישוע יבינו את המשל?‏ ובכן,‏ ייתכן שהם זוכרים את דברי הגינוי שאמר ישעיהו:‏ ”‏כרם יהוה צבאות בית ישראל;‏ ואיש יהודה נְטַע שעשועיו.‏ וַיְקַו למשפט,‏ והנה מִשְׂפָּח [‏עוול]‏”‏ (‏ישעיהו ה׳:‏7‏)‏.‏ משלו של ישוע דומה.‏ בעל הכרם הוא יהוה,‏ והכרם הוא האומה היהודית,‏ המוקפת בגדר המגוננת של תורת אלוהים.‏ יהוה שלח נביאים כדי להדריך את עמו ולעזור להם להניב פרי טוב.‏

אולם ”‏הכורמים”‏ התעללו ב’‏עבדים’‏ שנשלחו אליהם והרגו אותם.‏ ישוע מסביר:‏ ’‏לבעל הכרם נותר אחד,‏ בנו אהובו.‏ שלח אותו אליהם אחרון בחשבו לעצמו,‏ ”‏את בני הם יכבדו”‏.‏ אלא שהכורמים אמרו איש אל רעהו,‏ ”‏זה היורש.‏ בואו נהרוג אותו והנחלה תהיה שלנו”‏.‏ הם תפסו אותו והרגו אותו’‏ (‏מרקוס י״ב:‏6–8‏)‏.‏

כעת שואל ישוע:‏ ”‏מה יעשה בעל הכרם?‏”‏ (‏מרקוס י״ב:‏9‏)‏ מנהיגי הדת משיבים:‏ ”‏בשל רשעתם יביא עליהם השמדה נוראית,‏ ואת הכרם יחכיר לכורמים אחרים אשר ייתנו לו את הפרי במועדו”‏ (‏מתי כ״א:‏41‏)‏.‏

שלא במתכוון,‏ הם חורצים בזאת את דינם שלהם,‏ שהרי הם נמנים עם ”‏הכורמים”‏ ב”‏כרם”‏ יהוה,‏ כלומר האומה היהודית.‏ הפרי שיהוה מצפה בצדק לקבל מן הכורמים הללו כולל אמונה בבנו,‏ המשיח.‏ ישוע מביט ישירות במנהיגי הדת ואומר:‏ ”‏האם מעולם לא קראתם את הכתוב:‏ ’‏האבן שמאסו הבונים הייתה לראש פינה.‏ מאת יהוה הייתה זאת,‏ ופלאית היא בעינינו’‏?‏”‏ (‏מרקוס י״ב:‏10,‏ 11‏)‏ אז מבהיר ישוע את הנקודה:‏ ”‏על כן אומר אני לכם:‏ מלכות אלוהים תילקח מכם ותינתן לעם המניב את פרייה”‏ (‏מתי כ״א:‏43‏)‏.‏

הסופרים והכוהנים הראשיים מבינים ש”‏עליהם סיפר [‏ישוע]‏ את המשל הזה”‏ (‏לוקס כ׳:‏19‏)‏.‏ כעת יותר מאי פעם הם רוצים להרוג אותו,‏ את ”‏היורש”‏ החוקי.‏ אך הם פוחדים מן ההמונים,‏ המחשיבים את ישוע לנביא,‏ ולכן הם אינם מנסים להרגו באותו הרגע.‏

בשעה ששירותו של ישוע מתקרב לסיומו,‏ הוא ממשיך לספר משלים החושפים את הסופרים ואת הכוהנים הראשיים,‏ ומשום כך הם רוצים להרוג אותו (‏לוקס כ׳:‏19‏)‏.‏ אבל ישוע לא סיים לחשוף אותם.‏ הוא מספר משל נוסף:‏

‏”‏דומה מלכות השמיים למלך שערך סעודת חתונה לבנו.‏ הוא שלח את עבדיו לקרוא למוזמנים לבוא אל סעודת החתונה,‏ אך הללו לא רצו לבוא”‏ (‏מתי כ״ב:‏2,‏ 3‏)‏.‏ ישוע מזכיר בתחילת משלו את ”‏מלכות השמיים”‏.‏ מן ההיגיון אפוא שה”‏מלך”‏ הוא יהוה אלוהים.‏ ומה לגבי בנו של המלך והמוזמנים לסעודת החתונה?‏ אין זה קשה להסיק שבן המלך הוא בנו של יהוה,‏ אשר נמצא שם ומספר את המשל,‏ ושהמוזמנים הם אלה שיהיו עם הבן במלכות השמיים.‏

מי הם המוזמנים הראשונים?‏ ובכן,‏ למי מבשרים ישוע והשליחים על המלכות?‏ הם מבשרים ליהודים (‏מתי י׳:‏6,‏ 7;‏ ט״ו:‏24‏)‏.‏ אומה זו קיבלה על עצמה את ברית התורה ב־1513 לפה״ס ובזאת קיבלה את ההזדמנות הראשונה להפוך ל”‏ממלכת כוהנים”‏ (‏שמות י״ט:‏5–8‏)‏.‏ אך מתי נקראו בני העם אל ”‏סעודת החתונה”‏?‏ ההיגיון אומר שההזמנה הושטה להם ב־29 לספירה כאשר התחיל ישוע להכריז על מלכות השמיים.‏

וכיצד הגיבו רוב בני ישראל להזמנה זו?‏ כפי שאמר ישוע,‏ הם ”‏לא רצו לבוא”‏.‏ רוב מנהיגי הדת ורוב בני העם לא קיבלו אותו כמשיח וכמלך שמינה אלוהים.‏

אולם ישוע מציין שהיהודים יקבלו הזדמנות נוספת:‏ ”‏אז שלח [‏המלך]‏ עבדים נוספים ואמר להם,‏ ’‏הגידו למוזמנים:‏ ”‏הנה ערכתי את סעודתי,‏ השוורים והבקר המפוטם כבר נשחטו,‏ והכול מוכן.‏ בואו לסעודת החתונה”‏’‏.‏ אך הם התעלמו והלכו להם — זה אל שדהו,‏ וזה אל עסקיו;‏ ואילו השאר תפסו את עבדיו,‏ השפילו אותם והרגו אותם”‏ (‏מתי כ״ב:‏4–6‏)‏.‏ הדבר מקביל למה שעתיד היה להתרחש אחרי היווסדות הקהילה המשיחית.‏ באותה עת עדיין הייתה ליהודים ההזדמנות להיות במלכות,‏ אך הרוב דחו את ההזמנה הזאת ואף התעללו ב’‏עבדי המלך’‏ (‏מעשי השליחים ד׳:‏13–18;‏ ז׳:‏54,‏ 58‏)‏.‏

מה היו השלכות הדבר עבור האומה?‏ ישוע ממשיך במשלו:‏ ”‏המלך נתמלא חמה ובתגובה שלח את צבאו והשמיד את הרוצחים הללו ושרף את עירם באש”‏ (‏מתי כ״ב:‏7‏)‏.‏ היהודים התנסו בכך בשנת 70 לספירה כאשר השמידו הרומאים את ”‏עירם”‏,‏ ירושלים.‏

האם סירובם להיענות לקריאת המלך משמעו שאיש מלבדם לא יוזמן לסעודה?‏ לא לפי המשל.‏ ישוע ממשיך ואומר:‏ ”‏אז אמר [‏המלך]‏ אל עבדיו,‏ ’‏סעודת החתונה כבר מוכנה,‏ אך המוזמנים לא היו ראויים.‏ לכן צאו אל הדרכים המוליכות אל מחוץ לעיר,‏ ואת כל מי שתמצאו הזמינו לַסעודה’‏.‏ יצאו העבדים אל הדרכים ואספו את כל מי שמצאו,‏ הן רעים והן טובים,‏ ואולם החתונה התמלא מסובים”‏ (‏מתי כ״ב:‏8–10‏)‏.‏

מעניין לציין שלימים התחיל השליח פטרוס לסייע לנוכרים — אנשים שלא היו יהודים מלידה ושלא התגיירו — להפוך למשיחיים אמיתיים.‏ בשנת 36 לספירה קיבלו שר הצבא הרומי קורנליוס ובני משפחתו את רוח אלוהים,‏ וכך הוענקה להם האפשרות להיכנס בעתיד אל מלכות השמיים שהזכיר ישוע (‏מעשי השליחים י׳:‏1,‏ 34–48‏)‏.‏

ישוע מראה שלא כל מי שמגיעים לסעודה יהיו בסופו של דבר ראויים בעיני ”‏המלך”‏.‏ הוא אומר:‏ ”‏כשנכנס המלך לבחון את האורחים ראה שם איש שאינו לבוש בבגד חתונה.‏ אמר אליו,‏ ’‏חבר,‏ איך נכנסת בלי בגד חתונה?‏’‏ והאיש לא השיב דבר.‏ אז אמר המלך למשרתיו,‏ ’‏קשרו את ידיו ורגליו והשליכו אותו החוצה אל החושך.‏ שם יבכה ויחרוק שיניים’‏.‏ הן רבים המוזמנים אך מעטים הנבחרים”‏ (‏מתי כ״ב:‏11–14‏)‏.‏

מנהיגי הדת השומעים את ישוע אולי אינם מבינים את המשמעות ואת ההשלכות של כל דבריו.‏ למרות זאת הם זועמים ונחושים יותר מתמיד להיפטר מן האיש שגורם להם מבוכה כה רבה.‏

אויביו הדתיים של ישוע זועמים.‏ זה עתה סיפר ישוע משלים החושפים את רשעותם.‏ הפרושים זוממים כעת להכשילו.‏ הם מנסים לגרום לו לומר משהו שהם יוכלו לנצל כדי להסגירו לידי הנציב הרומי,‏ והם משלמים לכמה מתלמידיהם לנסות להכשילו (‏לוקס ו׳:‏7‏)‏.‏

‏”‏מורנו”‏,‏ הם אומרים,‏ ”‏אנחנו יודעים שאתה מדבר ומלמד דברים נכונים ואינך נושא פנים,‏ אלא מלמד את דרך אלוהים על־פי האמת.‏ הגד לנו,‏ האם מותר לנו לתת מס לקיסר או לא?‏”‏ (‏לוקס כ׳:‏21,‏ 22‏)‏ חנופתם אינה מטעה את ישוע;‏ הוא יודע שמאחוריה מסתתרות צביעות וערמומיות.‏ אם יאמר,‏ ’‏לא,‏ אסור לשלם את המס הזה’‏,‏ הוא עלול להיות מואשם בהסתה למרד ברומא.‏ אך אם יאמר,‏ ’‏כן,‏ עליכם לשלם את המס’‏,‏ אזי ההמונים,‏ שממילא מואסים בשלטון הרומי,‏ יבינו לא־נכונה את דבריו ויפנו נגדו.‏ אם כן,‏ מהי תשובתו?‏

ישוע עונה להם ואומר:‏ ”‏צבועים,‏ מדוע אתם מנסים אותי?‏ הראו לי את מטבע המס”‏.‏ הם נותנים לו דינר,‏ והוא שואל אותם:‏ ”‏של מי הדמות הזאת והכתובת?‏”‏ הם משיבים:‏ ”‏של הקיסר”‏.‏ אז אומר להם ישוע ברוב תבונתו:‏ ”‏אם כן,‏ תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים”‏ (‏מתי כ״ב:‏18–21‏)‏.‏

האנשים נדהמים מדבריו של ישוע.‏ תשובתו המבריקה סוכרת את פיהם והם הולכים משם.‏ אך היום טרם הסתיים,‏ וגם לא תמו מאמציהם להכשילו.‏ אחרי כישלונם של הפרושים ניגשים אל ישוע מנהיגיה של קבוצה דתית נוספת.‏

הצדוקים,‏ הטוענים שאין תחיית מתים,‏ מעלים שאלה הנוגעת לתחייה ולנישואי ייבום.‏ הם שואלים:‏ ”‏מורנו,‏ משה אמר:‏ ’‏אם ימות איש מבלי שהוליד ילדים,‏ חייב אחיו לשאת את אשתו ולהקים זרע לאחיו’‏.‏ ובכן,‏ היו אתנו שבעה אחים.‏ הראשון התחתן ומת,‏ וכיוון שלא היו לו ילדים השאיר את אשתו לאחִיו.‏ כך קרה גם לשני ולשלישי,‏ עד לשביעי.‏ אחרי כולם מתה האישה.‏ אם כן,‏ למי מבין השבעה תהיה היא לאישה בתחיית המתים‏?‏ היא הרי הייתה נשואה לכולם”‏ (‏מתי כ״ב:‏24–28‏)‏.‏

ישוע מסתמך על כתביו של משה,‏ אשר הצדוקים מקבלים,‏ ומשיב:‏ ”‏אתם טועים,‏ כי אינכם מכירים את הכתובים וגם לא את כוחו של אלוהים.‏ הרי כאשר קמים המתים לתחייה,‏ גברים אינם מתחתנים ונשים אינן נישאות,‏ אלא הם כמלאכים בשמיים.‏ ואשר לכך שהמתים קמים,‏ האם לא קראתם את מה שכתב משה בסיפור הסנה,‏ שאלוהים אמר לו:‏ ’‏אנוכי אלוהי אברהם,‏ אלוהי יצחק ואלוהי יעקב’‏?‏ אין הוא אלוהי המתים כי אם אלוהי החיים‏.‏ אתם טועים מאוד”‏ (‏מרקוס י״ב:‏24–27;‏ שמות ג׳:‏1–6‏)‏.‏ ההמון נדהם מתשובתו.‏

ישוע השתיק הן את הפרושים והן את הצדוקים.‏ לכן כעת מתנגדים אלה חוברים יחד כדי להמשיך לנסותו.‏ אחד הסופרים שואל אותו:‏ ”‏מורנו,‏ מהי המצווה הגדולה ביותר בתורה?‏”‏ (‏מתי כ״ב:‏36‏)‏.‏

ישוע משיב:‏ ”‏הראשונה היא,‏ ’‏שמע,‏ ישראל,‏ יהוה אלוהינו יהוה אחד,‏ ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל כוחך’‏.‏ והשנייה היא,‏ ’‏ואהבת לרעך כמוך’‏.‏ אין מצווה גדולה מאלו”‏ (‏מרקוס י״ב:‏29–31‏)‏.‏

כשמעו את התשובה,‏ אומר הסופר:‏ ”‏יפה,‏ מורי,‏ אמת אמרת ש’‏אחד הוא ואין עוד מלבדו’‏,‏ ושלאהוב אותו בכל לבבך ובכל שכלך ובכל כוחך,‏ ולאהוב את רעך כמוך חשוב יותר מכל עולה וזבח”‏.‏ בראותו שהסופר השיב בחוכמה,‏ אומר לו ישוע:‏ ”‏אינך רחוק ממלכות אלוהים”‏ (‏מרקוס י״ב:‏32–34‏)‏.‏

במשך שלושה ימים (‏ט׳,‏ י׳ ו־י״א בניסן)‏ לימד ישוע בבית המקדש.‏ חלק מהאנשים,‏ כמו אותו סופר,‏ הקשיבו לו בהנאה.‏ אך לא ניתן לומר זאת על מנהיגי הדת,‏ אשר כעת ’‏אינם מעזים עוד לשאול אותו שאלות’‏.‏

מתנגדיו הדתיים של ישוע אינם מצליחים לערער את אמינותו או להכשילו ולהסגירו לידי הרומאים (‏לוקס כ׳:‏20‏)‏.‏ עכשיו,‏ בשעה שהוא עדיין בבית המקדש ב־י”‏א בניסן,‏ ישוע הוא זה שמציב בפניהם את השאלות,‏ והוא מגלה את זהותו האמיתית.‏ הוא שואל אותם מיוזמתו:‏ ”‏מה דעתכם על המשיח?‏ בן מי הוא?‏”‏ (‏מתי כ״ב:‏42‏)‏ העובדה שהמשיח אמור להיות מצאצאי דוד ידועה לכול,‏ וזו התשובה שהם נותנים (‏מתי ט׳:‏27;‏ י״ב:‏23;‏ יוחנן ז׳:‏42‏)‏.‏

ישוע שואל:‏ ”‏אם כן,‏ מדוע דוד קורא לו בהשראת הרוח ’‏אדונִי’‏ באמרו:‏ ’‏יהוה אמר לאדוני:‏ ”‏שב לימיני עד אשר אשים את אויביך תחת רגליך”‏’‏?‏ ובכן,‏ אם דוד קורא לו ’‏אדוני’‏,‏ איך הוא יכול להיות בנו?‏”‏ (‏מתי כ״ב:‏43–45‏)‏.‏

הפרושים שותקים,‏ שכן הם מחכים שצאצא בשר ודם של דוד יבוא וישחרר אותם מן השעבוד לרומא.‏ אך על סמך מה שכתב דוד בתהלים ק״י:‏1,‏ 2‏,‏ ישוע מוכיח שהמשיח יהיה יותר מאשר שליט אנושי.‏ הוא אדונו של דוד,‏ ולאחר שיֵשב לימין אלוהים הוא יפעיל את כוחו.‏ תשובתו של ישוע סוכרת את פי מתנגדיו.‏

התלמידים וגם רבים אחרים מאזינים לדברי ישוע.‏ כעת הוא פונה אליהם ומזהיר אותם מפני הסופרים והפרושים.‏ הללו ”‏הושיבו את עצמם על כיסא משה”‏ כדי ללמד את תורת אלוהים.‏ ישוע מורה למאזיניו:‏ ”‏כל מה שהם אומרים לכם עשו ושמרו,‏ אך כמעשיהם אל תעשו,‏ כי אומרים הם ואינם עושים”‏ (‏מתי כ״ג:‏2,‏ 3‏)‏.‏

אז נותן ישוע דוגמאות לצביעותם:‏ ”‏הם מרחיבים את תפיליהם”‏.‏ היו יהודים שהניחו על המצח או על הזרוע תיבות קטנות יחסית,‏ ששימשו כקמעות ושהכילו פרשיות קצרות מן התורה.‏ הפרושים מרחיבים את תפיליהם כדי להיראות קנאים יותר לתורה.‏ הם גם ”‏מאריכים את ציציותיהם”‏.‏ בני ישראל אומנם נצטוו לעשות ציציות לאורך שולי בגדיהם,‏ אך הפרושים מקפידים שציציותיהם יהיו ארוכות למדי (‏במדבר ט״ו:‏38–40‏)‏.‏ הם עושים את כל זה ”‏כדי להיראות לבני אדם”‏ (‏מתי כ״ג:‏5‏)‏.‏

אפילו תלמידיו של ישוע עלולים להיות מושפעים מן השאיפה להשיג מעמד בולט,‏ ולכן הוא אומר להם:‏ ”‏אל ייקרא לכם ’‏רבי’‏,‏ כי אחד הוא מורכם ואתם אחים כולכם.‏ ואל תקראו ’‏אב’‏ לאיש עלי אדמות,‏ כי אחד הוא אביכם,‏ האב שבשמיים.‏ גם אל תיקָראו ’‏מנהיגים’‏,‏ כי אחד הוא מנהיגכם — המשיח”‏.‏ אם כן,‏ איזו גישה צריכים התלמידים לאמץ לגבי עצמם וכיצד עליהם להתנהג?‏ ישוע אומר להם:‏ ”‏הגדול ביותר ביניכם צריך להיות לכם למשרת.‏ המרומם את עצמו יושפל והמשפיל את עצמו ירומם”‏ (‏מתי כ״ג:‏8–12‏)‏.‏

לאחר מכן מכריז ישוע סדרה של קריאות ”‏אוי”‏ כנגד הסופרים והפרושים הצבועים,‏ ואומר:‏ ”‏אוי לכם סופרים ופרושים צבועים!‏ כי סוגרים אתם את מלכות השמיים בפני בני אדם;‏ אתם אינכם נכנסים לתוכה,‏ וגם לבאים אליה אינכם מרשים להיכנס”‏ (‏מתי כ״ג:‏13‏)‏.‏

ישוע מגנה את הפרושים על כך שהם אינם מעריכים את הדברים החשובים יותר מבחינה רוחנית,‏ כפי שניכר מן ההבחנות השרירותיות שהם עושים.‏ לדוגמה,‏ הם אומרים:‏ ”‏הנשבע בהיכל אינו חייב לקיים את שבועתו,‏ אבל הנשבע בזהב ההיכל חייב לקיימה”‏.‏ הם מעידים בכך על עיוורונם המוסרי,‏ שכן הם שמים דגש רב יותר בזהב המקדש מאשר בערכו הרוחני של המקום המוקדש לעבודת יהוה.‏ והם ”‏מתעלמים מן הדברים החשובים יותר שבתורה — הצדק,‏ הרחמים והנאמנות”‏ (‏מתי כ״ג:‏16,‏ 23;‏ לוקס י״א:‏42‏)‏.‏

ישוע מכנה את הפרושים הללו ”‏מורי דרך עיוורים המסננים את היתוש ובולעים את הגמל!‏”‏ (‏מתי כ״ג:‏24‏)‏ הם מסננים את היתוש מן היין שלהם מכיוון שזהו חרק טמא.‏ אך התעלמותם מן הדברים החשובים יותר שבתורה משולה לבליעת גמל,‏ שגם הוא חיה טמאה,‏ אך גדולה בהרבה (‏ויקרא י״א:‏4,‏ 21–24‏)‏.‏