אמונתו של נוח מרשיעה את העולם
השמעת על נוח, אדם ירא אלוהים שבנה תיבה כדי להציל חיים בזמן המבול העולמי? על אף שהסיפור עתיק, מיליוני אנשים מכירים אותו. אך מה שרבים לא ממש מבינים הוא שחייו של נוח משמעותיים לגבי כולנו.
מדוע שנתעניין ב־תיאור היסטורי בן אלפי שנים? האם יש קווי דמיון בין מצבו של נוח ובין נסיבות חיינו? אם כן, כיצד נוכל להפיק תועלת מדוגמתו?
העולם בימי נוח
לפי הכרונולוגיה ה־מקראית, נוח נולד ב־2970 לפה״ס — 126 שנה אחרי מותו של האדם הראשון. בימיו של נוח נמלאה הארץ חמס, כלומר אלימות, ורוב צאצאיו של אדם בחרו ללכת בדרכו המרדנית של אביהם. ”וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום” (בראשית ו׳:5, 11, 12).
אך המרד של בני האדם לא היה הגורם הבלעדי למורת רוחו של אלוהים. ספר בראשית מסביר: ”ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחָרו. ... הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן, אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם” (בראשית ו׳:2–4). אם נשווה פסוקים אלה לדבריו של השליח פטרוס נבין ש”בני האלוהים” היו מלאכים שסטו מדרך הישר. הנפילים היו בני־כלאיים שנולדו כתוצאה מיחסים אסורים בין נשים למלאכים מרדנים שלבשו גוף בשר ודם (פטרוס א׳. ג׳:19, 20).
המילה ”נפילים” משמעה ”מַפִּילים”, אנשים הגורמים לאחרים ליפול. הם היו בריונים עריצים, והחטא שביצעו אבותיהם שטופי הזימה מושווה לסטיות המיניות שרווחו בסדום ועמורה (יהודה 6, 7). יחדיו הם מילאו את הארץ ברשעות בלתי נסבלת.
”תמים היה בדורותיו”
הרשע כרסם כל חלקה טובה, ולכן אלוהים גמר אומר לשים קץ למין האנושי. אך הכתוב בהשראה מציין: ”ונוח מצא חן בעיני יהוה. ... נוח איש צדיק. תמים היה בדורותיו. את האלוהים התהלך נוח” (בראשית ו׳:8, 9). כיצד אפשר היה ’להתהלך את אלוהים’ בעולם מרושע הראוי להשמדה?
אין ספק שנוח למד רבות מאביו לֶמֶך, איש אמונה בן דורו של אדם. כאשר נתן למך לבנו את השם נוח (במשמעות של ”מנוחה” או ”נחמה”), הוא חזה: ”זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אֵרְרָה יהוה”. הנבואה התגשמה כאשר הסיר אלוהים את קִללתו מן האדמה (בראשית ה׳:29; ח׳:21).
אם ההורים יראים את אלוהים, אין זו ערובה לכך שהילדים יהיו רוחניים; כל אחד חייב לכונן יחסים אישיים עם יהוה. נוח ’התהלך את האלוהים’ בכך שניהל את חייו בהתאם לרצון יהוה. הדברים שלמד נוח על אלוהים דחקו בו לשרתו, ואמונתו לא נחלשה בהיוודע לו שאלוהים מתכוון ’לשחֵת כל בשר’ במבול (בראשית ו׳:13, 17).
נוח היה בטוח שאסון חסר תקדים זה יתרחש וציית למצוות אלוהים: ”עשה לך תיבת עצי גוֹפֶר. קִנִים תעשה את התיבה, וכפרתָ אותה מבית ומחוץ בַּכֹּפֶר” (בראשית ו׳:14). לא היה קל למלא אחר הוראותיו המפורטות של אלוהים לבניית התיבה. למרות זאת, נאמר: ”ויעש נוח ככל אשר ציווה אותו אלוהים, כן עשה” (בראשית ו׳:22). נוח עשה את הכול בעזרת אשתו, בניהם — שם, חם ויפת — ונשותיהם ויהוה בירך את אמונתם. איזו דוגמה נהדרת למשפחות בימינו!
מה היה כרוך בבניית התיבה? יהוה הורה לנוח לבנות כלי שיט עצום בן שלוש קומות עשוי עץ ואטים למים, שאורכו כ־133 מטר, רוחבו כ־22 מטר וגובהו כ־13 מטר (בראשית ו׳:15, 16). נראה שנפח התיבה מקביל לנפח של כמה אוניות מטען בנות זמננו.
איזה מפעל עצום! סביר להניח שהמלאכה כללה כריתת אלפי עצים, גרירתם לאתר הבנייה וניסורם לקרשים או לקורות. היה צריך להקים פיגומים, לייצר יתדות או פינים, להשיג זפת לאיטום, לארגן מיכלים וכלים וכן הלאה. ייתכן שהעבודה היתה כרוכה במשא ומתן עם סוחרים ובתשלום עבור סחורה ושירותים. קרוב לוודאי שנדרשה מיומנות בנגרות כדי לחבר היטב את הקרשים ולבנות מבנה חזק דיו. ורק חשוב על כך — נראה שהבנייה נמשכה כ־50 או 60 שנה!
לאחר מכן נוח היה צריך לדאוג לכמות מספקת של מזון ומספוא (בראשית ו׳:21). היה עליו לאסוף המוני בעלי חיים ולכוונם אל התיבה. נוח עשה ככל אשר ציווה אותו אלוהים והמלאכה הושלמה (בראשית ו׳:22). ברכת יהוה הבטיחה את השלמתו המוצלחת של הפרויקט.
’מטיף צדק’
בנוסף לבניית התיבה, השמיע נוח אזהרה ושירת את אלוהים בנאמנות כ’מטיף צדק’. אך האנשים ”לא ידעו [”לא שמו לב”, ע״ח] עד שבא המבול וסחף את הכל” (פטרוס ב׳. ב׳:5; מתי כ״ד:38, 39).
בהתחשב במצב הרוחני והמוסרי הירוד של העולם דאז, ניתן להסיק שמשפחתו של נוח נחשבה לבדיחה בעיני שכנים ספקנים והיתה מטרה ללעג והשפלות. האנשים ודאי חשבו שהם יצאו מדעתם. עם זאת, נוח הצליח לעודד את משפחתו ולתמוך בהם רוחנית, משום שהם מעולם לא חיקו את האלימות, האי־מוסריות והמרדנות של הרשעים בני דורם. בדבריו ובמעשיו אשר גילו את אמונתו, הרשיע נוח את העולם של ימיו (עברים י״א:7).
נושעים מן המבול
זמן קצר לפני שנפתחו ארובות השמים, אמר אלוהים לנוח להיכנס אל התיבה שהושלמה. כאשר משפחתו והחיות נכנסו פנימה, ’סגר יהוה בעדם’ והשאיר בחוץ את הלגלגנים למיניהם. כאשר מי המבול ניתכו ארצה, המלאכים המרדנים ודאי פשטו את גופם ונמלטו מהשמדה. אך מה לגבי האחרים? כל מי שהיו על פני האדמה מחוץ לתיבה, כולל הנפילים, גוועו! רק נוח ומשפחתו שרדו (בראשית ז׳:1–23).
נוח ובני ביתו גרו בתיבה שנה ירחית ועשרה ימים. הם היו עסוקים בהאכלת החיות, בסילוק הפסולת ועקבו אחר הזמן החולף. ספר בראשית מתארך במדויק את כל שלבי המבול, כמו יומן מסע, וכך מעיד על מהימנות הסיפור (בראשית ז׳:11, 17, 24; ח׳:3–14).
כשהיו בתיבה, אין ספק שנוח ומשפחתו שוחחו בצוותא על עניינים רוחניים ונתנו הודיה לאלוהים. היה זה באמצעות נוח ומשפחתו שנשתמרו תולדות העולם שלפני המבול. מסורות מהימנות שהועברו בעל־פה או תעודות היסטוריות שהיו ברשותם יכלו לשמש בסיס טוב לדיונים מועילים במשך ימי המבול.
מה שמחים היו בוודאי נוח ומשפחתו לדרוך שוב על הקרקע! הדבר הראשון שנוח עשה היה להקים מזבח, וככהן למשפחתו, להעלות קורבנות למי שהושיע אותם (בראשית ח׳:18–20).
”כימי נוח”
ישוע המשיח אמר: ”כימי נוח כן יהיה בואו של בן־האדם” (מתי כ״ד:37). גם המשיחיים בני זמננו משרתים כמטיפי צדק הקוראים לאנשים לשוב בתשובה (פטרוס ב׳. ג׳:5–9). לאור קווי דמיון אלה, אולי אנו תוהים אילו מחשבות חלפו בראשו של נוח לפני המבול. האם הוא חשב לעתים שהטפתו היא לשווא? האם הוא היה עייף לפעמים? המקרא לא מספר זאת. פשוט נאמר לנו שנוח ציית לאלוהים.
האם אתה שם לב עד כמה רלוונטיות עבורנו נסיבות חייו של נוח? הוא ציית ליהוה חרף התנגדות וקשיים ומשום כך יהוה ראה בו איש צדיק. בני משפחתו של נוח לא ידעו מתי בדיוק אלוהים יביא את המבול, אך הם ידעו שהוא יבוא. האמונה בדברו של אלוהים חיזקה את נוח לאורך שנות העמל וההטפה שאולי נראתה בזמנו כחסרת תועלת. אכן, נאמר לנו: ”מתוך אמונה בנה נוח תיבה להצלת ביתו, בהיותו ירא אחרי שהוזהר על דברים אשר עוד לא נראו, ובאמונתו הרשיע את העולם והיה ליורש הצדקה המיוסדת על אמונה” (עברים י״א:7).
כיצד טיפח נוח אמונה כזו? הוא ככל הנראה הקדיש זמן כדי להרהר בכל מה שידע על יהוה ואיפשר לידע זה להנחות את חייו. אין כל ספק שנוח נהג לפנות לאלוהים בתפילה. למעשה היו לו יחסים כה קרובים עם יהוה, עד כי ’התהלך את האלוהים’. כראש משפחה, שמח נוח להקדיש זמן ותשומת לב אוהבת לבני ביתו. היתה כרוכה בכך דאגה לצורכיהם הרוחניים של אשתו, שלושת בניו וכלותיו.
בדומה לנוח, משיחיים אמיתיים החיים כיום יודעים שיהוה יביא בקרוב קץ לסדר עולמי מרושע זה. איננו יודעים את היום והשעה, אך אנו מבינים שאם נחקה את אמונתו ואת צייתנותו של ”מטיף הצדק”, הדבר יוביל אותנו ל”ישועת הנפש” (עברים י׳:36–39).
[תיבה בעמוד 29]
האם זה באמת קרה?
אנתרופולוגים אספו לא פחות מ־270 אגדות על המבול כמעט מכל השבטים והעמים. ”אפשר להיתקל בסיפור המבול בכל חלקי העולם”, אומר החוקר קלאוס וסטרמן. ”בדומה לסיפור הבריאה, הוא חלק ממורשתנו התרבותית. זה ממש מדהים: בכל מקום בעולם אנו מוצאים תיאורים של מבול קדום אדיר”. מה ההסבר לכך? הפרשן אֶנריקוֹ גַלביאטי מציין: ”הישנות מסורת המבול בקרב עמים שונים ומרוחקים מעידה על האמת ההיסטורית שמהווה בסיס למסורות אלה”. אך למשיחיים יש דבר חשוב בהרבה מהערותיהם של למדנים — אישור מפי ישוע עצמו שהמבול הוא מאורע אמיתי בתולדות האדם (לוקס י״ז:26, 27).
[תיבה בעמוד 30]
הנפילים במיתולוגיה?
סיפורים על היחסים בין אלים ואנשים — וכמו כן על ה”גיבורים” ו”חצאי אלים” שנולדו כתוצאה מיחסים אלה — רווחו בתיאולוגיה היוונית, המצרית, האוגריתית, החוֹרית והמסופוטאמית. לאלים במיתולוגיה היוונית היה גוף אדם והם היו יפי תואר. הם אכלו, שתו, ישנו, קיימו יחסי מין, הסתכסכו, רבו, פיתו ואנסו. אף שהיו כביכול קדושים, הם לא נרתעו מרמאות ופשע. מסופר על גיבורים כמו אכילס שהיו חציים אלים וחציים בני אדם אשר ניחנו בכוחות־על, אך לא בחיי אלמוות. לפיכך הכתוב בספר בראשית בנוגע לנפילים שופך אור על המקור האפשרי ואולי הוודאי של אגדות אלה.