שתיקה כהודאה
הספר בגידה — הכנסיות בגרמניה והשואה (Betrayal — German Churches and the Holocaust) דן בגילוי לב בתפקידה של הדת בנאציזם. ”התמיכה במשטר הנאצי רווחה בקרב הנוצרים”, טוען הספר, ”והרוב המכריע לא הביע כל התנגדות שהיא לרדיפת היהודים. שתיקה במקרה כזה זועקת לשמים”.
במה קסם הנאציזם לנוצרים? רבים, מסביר הספר, הוקסמו מ”שיטת החוק והסדר שהנהיג [היטלר] בחברה הגרמנית”. הספר מציין: ”הוא התנגד לפורנוגרפיה, לזנות, להפלות, להומוסקסואליות ול’גסות’ של האומנות המודרנית, והעניק מדליות ארד, כסף וזהב לנשים שילדו ארבעה, שישה ושמונה ילדים, ובזאת עודד אותן למלא את תפקידן המסורתי בבית. המשיכה לערכים מסורתיים, בליווי הלאומנות המיליטנטית שהציע היטלר בתגובה להשפלה הלאומית של חוזה ורסאי, הפכה בעיני נוצרים רבים בגרמניה, אם לא רובם, את הנציונל־סוציאליזם לאפשרות אטרקטיבית”.
קבוצה אחת פעלה בניגוד גמור. ”עדי־יהוה”, מציין הספר, ”לא היו מוכנים לתת יד לאלימות ולשימוש בכוח צבאי”. באופן בלתי נמנע הובילה עמדתה של קבוצה קטנה זו להתקפה אכזרית נגדה, ורבים מחבריה הושלכו למחנות ריכוז. למרות זאת, אחרים שהתיימרו להיות תלמידי המשיח, לא פצו פה. עוד אומר הספר: ”קתולים ופרוטסטנטים ככלל גילו עוינות יותר מאשר הזדהות כלפי עדי־יהוה, ותמכו בערכיו הנוקשים של היטלר יותר מאשר בערכיהם הפציפיסטיים של העדים”. אין ספק ששתיקתם תרמה ליחס האכזרי שסבלו העדים תחת המשטר הנאצי.
בשעה שמעורבות הכנסיות במשטר הנאצי עדיין מהווה נושא לוויכוחים סוערים, מציין הספר בגידה שעדי־יהוה הם ”קבוצה דתית שסירבה לתמוך במשטר ולשתף עימו פעולה”.