דואגים לקבוצה לשונית מיוחדת בקוריאה

קבוצה נלהבת אך שקטה למדי התאספה בקיץ 1997 לכינוס מחוזי של עדי־יהוה.‏ היה זה הכינוס הראשון מסוגו בקוריאה עבור חירשים ולקויי שמיעה.‏ השיא במספר הנוכחים היה 174,‏1 איש.‏ התוכנית כולה — שכללה נאומים,‏ ראיונות ודרמה — הוצגה בשפת הסימנים הקוריאנית והוקרנה על מסך ענק שניתן היה לראותו מכל חלקי אולם הכינוסים.‏ הכינוס היה נקודת שיא של שנות עמל רבות מצד מתנדבים רבים.‏

עוד יבוא היום בגן העדן הארצי שבו ”‏אוזני חירשים תיפתחנה”‏ (‏ישעיהו ל״ה:‏5‏)‏.‏ כדי לחיות בגן עדן זה,‏ הכול,‏ כולל החירשים,‏ צריכים להיכנס תחילה אל גן העדן הרוחני,‏ שהוא המצב הרוחני המבורך של משרתי אלוהים המאושרים.‏ עליהם להפוך למשרתי יהוה מוקדשים וטבולים,‏ לשמש כעדיו וללמוד את דרכיו (‏מיכה ד׳:‏​1–4‏)‏.‏

התחלה צנועה

אף־על־פי שבשנות ה־60 העדים בישרו פה ושם לחירשים,‏ רק בשנות ה־70 החלו כמה מהם לנכוח באסיפות של עדי־יהוה בסֶאוּל,‏ בירת קוריאה.‏ אח בקהילה שידע לכתוב מהר רשם על לוח את הנקודות העיקריות שנידונו בנאומים,‏ כולל הפסוקים.‏

אחד העדים בעיר טֵיג’‏וֹן,‏ שהיה לו בן חירש,‏ התחיל בשנת 1971 ללמד אותו ואת חבריו החירשים את בשורת המלכות.‏ לימים,‏ קבוצה זו הניבה מבשרים נלהבים המשרתים כיום כעמודי תווך בשטח של דוברי שפת הסימנים (‏זכריה ד׳:‏10‏)‏.‏

הצעירים מתנדבים בשמחה

על מנת שחירשים ילמדו על יהוה ועל ישוע ויתחילו להתהלך בדרך המובילה לחיים,‏ נדרשו יותר מאמצים מצד מתנדבים נוספים (‏יוחנן י״ז:‏3‏)‏.‏ עקב צורך זה,‏ לא מעט עדי־יהוה למדו את שפת הסימנים וזכו כתוצאה מכך לחוויות מבורכות.‏

נער בן 15,‏ פארק אין־סוּן,‏ הציב לעצמו מטרה ללמוד את שפת הסימנים.‏ לשם כך הוא עבר תקופת חניכות במפעל שבו הועסקו 20 חירשים.‏ במשך שמונה חודשים עבד במחיצתם כדי ללמוד את השפה ואת צורת החשיבה של החירשים.‏ כעבור שנה,‏ הפך לחלוץ רגיל,‏ דהיינו מבשר מלכות בשירות מלא,‏ ועזר לקבוצה של חירשים שהתעניינו באמת המקראית.‏ הקבוצה גדלה מהר מאוד וכעבור זמן קצר נכחו 35 איש באסיפות של יום ראשון (‏תהלים ק״י:‏3‏)‏.‏

לאחר מכן,‏ אורגנו בפעם הראשונה בעיר סאול אסיפות משיחיות על טהרת שפת הסימנים.‏ אח פארק אין־סון שירת כחלוץ מיוחד בקבוצה זו,‏ שרק הלכה וגדלה.‏ באותה עת הוא כבר שלט היטב בשפת הסימנים.‏ במשך מספר חודשים הוא ניהל 28 תוכניות ביתיות ללימוד המקרא עם חירשים,‏ אשר רבים מהם התקדמו והפכו לבסוף לעדי־יהוה.‏

כתוצאה מן הפעילות ההתנדבותית הנמרצת נוסדה באוקטובר 1976 קהילת שפת הסימנים הראשונה בסאול,‏ ובה 40 מבשרים ושני חלוצים רגילים.‏ הדבר תרם להרחבת הפעילות בערים אחרות בקוריאה.‏ חירשים רבים היו צמאים לבשורה הטובה והיה צריך לבקר גם אצלם.‏

הפעילות בקרב החירשים

אולי אתה שואל את עצמך כיצד אותרו החירשים.‏ ובכן,‏ לכמה מהם הגיעו בשיטה של חבר מביא חבר.‏ בנוסף לכך,‏ המבשרים ניגשו לבעלי חנויות אורז מקומיות והללו סיפקו להם שמות וכתובות של חירשים.‏ מידע מסוג זה הגיע לידי העדים גם דרך משרדי ממשלה מסוימים.‏ הפעילות הנמרצת בשטח שבו התגוררו חירשים היתה כל כך מוצלחת,‏ עד כי במשך הזמן נוסדו ארבע קהילות שפת סימנים.‏ צעירים משיחיים רבים נקראו ללמוד את שפת הסימנים.‏

חלוצים מיוחדים שלמדו את שפת הסימנים נשלחו מטעם משרד הסניף של עדי־יהוה לעבוד ביחד עם אותן קהילות.‏ לאחרונה הצטרפו לקהילות גם כמה בוגרים מבית־הספר להכשרת משרתים והם תורמים לחיזוקן.‏

פעילות מיוחדת זו כרוכה בקשיים מסוימים.‏ השירות בקהילות אלה מצריך מאמצים להבין את התרבות של החירשים.‏ הם מאוד ישירים בצורת החשיבה שלהם ובהתנהגותם.‏ דבר זה לפעמים מפתיע אחרים ועלול לגרום לאי־הבנות.‏ יתרה מזאת,‏ כאשר העדים מנהלים שיעורי מקרא עם חירשים,‏ עליהם לעזור להם לשלוט טוב יותר בשפת הסימנים וגם לעודד אותם לקרוא וללמוד באופן אישי בצורה יסודית יותר.‏

בחיי היומיום נתקלים החירשים בקשיים שברוב המקרים כלל אינם מוכרים לאחרים.‏ התקשורת עם משרדי הממשלה ושירותי הבריאות,‏ וגם סידורים פשוטים הכרוכים בקנייה ומכירה מציבים בדרך כלל קושי רציני עבורם.‏ אך הואיל ועדים מקהילות שכנות שמחים להושיט עזרה,‏ החירשים בקהילה המשיחית נהנים מאחוות אחים אמיתית (‏יוחנן י״ג:‏​34,‏ 35‏)‏.‏

בשורה לא־רשמית מניבה פרי

בפּוּסַן,‏ עיר הנמל הראשית בדרום המדינה,‏ פגש אח אחד שני חירשים שרשמו על פיסת נייר:‏ ”‏אנחנו אוהבים את גן עדן.‏ אנחנו רוצים להכיר פסוקים על חיי נצח”‏.‏ האח רשם את כתובתם וקבע איתם פגישה.‏ כשהגיע,‏ מצא חדר מלא חירשים וכולם ציפו לשמוע את בשורת המלכות.‏ חוויה זו הניעה אותו להתחיל ללמוד את שפת הסימנים.‏ כעבור תקופה קצרה יחסית נוסדה בפּוּסַן קהילת שפת סימנים.‏

אח אחד מאותה קהילה ראה שני חירשים משוחחים ביניהם בשפת הסימנים והחליט לגשת אליהם.‏ כשסיפרו לו שהם בדיוק נכחו באסיפה דתית,‏ הוא הזמין אותם לבוא לאולם המלכות בשעה שתיים בצהריים של אותו היום.‏ הם הגיעו ונוסדה עימם תוכנית ללימוד המקרא.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ שניהם נכחו בכינוס המחוזי וגם הביאו איתם עוד 20 חברים חירשים.‏ כמה מתוך אותה קבוצת חירשים הקדישו את חייהם ליהוה.‏ שניים נעשו לזקני־קהילה ואחד הפך למשרת עוזר בקהילות שפת הסימנים.‏

הנחישות משתלמת

הואיל וישנם חירשים המתגוררים די רחוק מן הקהילות של דוברי שפת הסימנים,‏ דרושים מאמצים ניכרים ונחישות רבה כדי לספק להם הזנה רוחנית קבועה מתוך המקרא.‏ למשל,‏ גבר בן 31,‏ שהתפרנס מדיג באחד האיים,‏ שמע על המסר המקראי מאחיו הצעיר שעדי־יהוה בישרו לו.‏ הדייג רצה להשביע את רעבונו הרוחני,‏ ולכן הפליג 16 קילומטר בסירה אל העיר טוניאן,‏ בחופה הדרומי של קוריאה.‏ הוא קבע להיפגש שם עם חלוץ מיוחד מקהילת שפת הסימנים שבעיר מַסַן.‏ החלוץ המיוחד נסע 65 קילומטר מדי יום שני רק כדי לנהל שיעור מקרא עם אותו דייג חירש.‏

כדי לנכוח באסיפה של יום ראשון בעיר מסן,‏ התלמיד החירש הצטרך לשוט 16 קילומטר בסירה ואז לנסוע עוד 65 קילומטר באוטובוס.‏ נחישותו השתלמה.‏ בתוך חודשים ספורים הוא שיפר את שליטתו בשפת הסימנים,‏ למד יותר אותיות באלפבית הקוריאני,‏ והחשוב מכול,‏ הוא למד על הדרך היחידה לטפח קשר עם יהוה.‏ מתוך מודעות לחשיבות של האסיפות ושל הקביעות בפעילות ההטפה,‏ הוא עבר לגור בשטח של קהילת שפת הסימנים.‏ האם היה לו קל?‏ לא.‏ הוא נאלץ לוותר על עבודתו כדייג,‏ אשר בזכותה הרוויח לפחות 800,‏3 דולר בחודש.‏ למרות זאת,‏ מאמציו הצמיחו לו ברכות.‏ אחרי שהתקדם באמונה,‏ הוא נטבל וכיום הוא משרת את יהוה בשמחה ביחד עם משפחתו.‏

תרגום עבור החירשים

בשורת המלכות מועברת בדרך כלל מפה לאוזן.‏ עם זאת,‏ על מנת להסביר את המסר שבדבר־אלוהים בצורה יותר מדויקת,‏ חיוני שהכתוב במקרא יוצג במתכונת קבועה יותר.‏ מסיבה זו,‏ במאה הראשונה לספירה נכתבו ספרים ואיגרות בידי גברים בוגרים ומנוסים (‏מעשי השליחים ט״ו:‏​22–31;‏ אפסים ג׳:‏4;‏ קולוסים א׳:‏2;‏ ד׳:‏16‏)‏.‏ כיום אנו מקבלים שפע של מזון רוחני באמצעות ספרים ופרסומים מקראיים אחרים.‏ פרסומים אלה תורגמו למאות שפות,‏ כולל שפות סימנים.‏ במשרד הסניף בקוריאה קיימת מחלקת שפת סימנים האחראית לתרגום ספרות זו לשפת הסימנים הקוריאנית.‏ מחלקת הווידיאו מפיקה את קלטות הווידיאו בשפת הסימנים.‏ בצורה זו דואגים לצרכים הרוחניים של המבשרים החירשים ושל המעוניינים בקהילות שברחבי קוריאה.‏

אף־על־פי שרבים רכשו מיומנות רבה בשפת הסימנים וגם סייעו בהכנת קלטות הווידיאו השונות,‏ המתורגמנים הטובים ביותר הם בדרך כלל ילדים להורים חירשים.‏ הם למדו את שפת הסימנים מינקות.‏ לכן הם לא רק מסמנים את השפה בדייקנות,‏ אלא גם מוסיפים לה משמעות עמוקה ודגש באמצעות תנועות גוף והבעות פנים,‏ וכך הדברים גם מובנים וגם נוגעים ללב.‏

כפי שכבר הוזכר,‏ כיום נערכים בקוריאה באופן קבוע כינוסים בשפת סימנים,‏ והם מצריכים עבודה רבה,‏ הוצאה ניכרת ומאמצים חרוצים.‏ עם זאת,‏ הנוכחים מעריכים מאוד את הסידור הזה.‏ אחרי שמסתיימים הכינוסים,‏ רבים נשארים כדי ליהנות מהתרועעות בונה ולשוחח על המזון הרוחני המשובח שהוגש להם.‏ כן,‏ השירות בקבוצה מיוחדת זו כרוך בקשיים ייחודיים,‏ אך הברכות הרוחניות הופכות אותו לכדאי ביותר.‏

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

קלטות וידיאו בשפת סימנים שהופקו בקוריאה:‏ ”‏מה אלוהים דורש מאיתנו?‏”‏,‏ ”‏הוקרת מורשתנו הרוחנית”‏,‏ ”‏דוגמאות שנועדו להזהירנו”‏,‏ ו”‏כבד את סמכותו של יהוה”‏

‏[‏תמונות בעמוד 10]‏

למטה בכיוון השעון:‏ הכנת קלטות וידיאו בשפת סימנים בסניף בקוריאה;‏ מתן הדרכה למסמן במהלך הקלטות;‏ הכנת סימנים למונחים תיאוקרטיים;‏ צוות התרגום לשפת הסימנים