אסון פוקד את איי שלמה
ביום שני, 2 באפריל 2007, זעזעה רעידת אדמה בעוצמה של 1.8 בסולם ריכטר כמה אזורים באיי שלמה — קבוצת איים טרופיים צפונית־מזרחית לאוסטרליה. תוך דקות ספורות ניחתו נחשולי מים ענקיים, שדווח כי חלקם הגיעו לגובה 10 מטרים, על איי שלמה המערביים. נהרגו 52 איש ו־000,6 נותרו ללא קורת גג.
עיר החוף גיזו, המונה כ־000,7 תושבים, הייתה מבין המקומות שספגו את המכה הקשה ביותר. העיר שוכנת על האי גיזו, מרחק 45 קילומטר בלבד ממוקד הרעש. חברי הקהילה הקטנה של עדי־יהוה בגיזו ציפו בכליון עיניים לקיים באותו ערב את טקס הזיכרון השנתי למות ישוע (קורינתים א׳. י״א:23–26). היום החל כרגיל בזריחה יפהפייה מעל הים השליו. לפתע ב־39:7 היכתה רעידת האדמה.
רעידת אדמה!
בזמן שפרצה רעידת האדמה היו זקן־הקהילה רון פרקינסון ודורותי אשתו עסוקים בהכנת ארוחת בוקר. ”ביתנו הישן התנדנד כמו עץ קוקוס, אך לא התמוטט”, אומר רון. ”הרעש היה מחריש אוזניים. ארונות, רהיטים, כלי חרס, פסנתר וחפצים אחרים התרסקו על הרצפה. בקושי רב הצלחנו לפלס את דרכנו החוצה. כפות רגליה היחפות של דורותי נפצעו משברי זכוכית”.
טוני וכריסטין שוֹ, המשרתים כשליחים באזור, מיהרו גם הם לצאת מביתם. ”האדמה רעדה בעוצמה כה עזה, שנפלתי על הקרקע ולא יכולתי לקום”, אומרת כריסטין. ”בעקבות גל ענק נעקרו בתים ממקומם, הם צפו על פני המים ונסחפו אל הים. אנשים בסירות קנו חיפשו נואשות ניצולים בין ההריסות. ואז התרחשה עוד רעידת אדמה עצומה, ולאחריה עוד אחת. במשך חמישה ימים הורגשו רעשי המשנה. זה היה מחריד!”
ואז — הצונמי
פטסון בָּאֶהַ היה בעת רעש האדמה על האי סֶפּוֹ הִיטֶה שבו שוכן ביתו. האי מרוחק כשישה קילומטרים מהעיר גיזו. מה עבר עליו ועל משפחתו בעת האסון?
פטסון משחזר את החוויה הקשה: ”רצתי לאורך החוף לעבר נעמי אשתי וארבעת ילדינו. הם הוטחו אל הקרקע, אבל לא נפגעו. הילדים רעדו וחלקם בכו, אך עד מהרה הצלחנו להרגיעם.
”שמתי לב שתנועת הים חריגה. היה ברור שצונמי מתקרב, וצפוי היה שהאי הקטן שלנו יישטף. נשקפה סכנה גם לאוולין אימי, שהתגוררה באי קטן הסמוך לשלנו. מייד הוריתי לכל המשפחה להיכנס לסירת הקנו הממונעת שלנו כדי להגיע לאימי ולחלצה.
”אחרי שעשינו מרחק קצר, עבר מתחתינו נחשול מים ענק. הים געש ורגש. מצאנו את אימי נסערת ומבולבלת, והיא פחדה להיכנס למים. נעמי וג׳רמי, בננו בן ה־15, קפצו למים הסוערים ועזרו לה לשחות אל הקנו. אחר כך שטנו במהירות מרבית אל עבר הים הפתוח.
”בשלב הזה הים כבר נסוג למרחק חסר תקדים, ושוניות האלמוגים שמסביב לאיים נחשפו. לפתע פתאום התקרב נחשול מים עצום ושטף את שני האיים. בית ההארחה שלנו, ששכן מול הים, נעקר מיסודותיו והתנפץ כליל. המים פרצו אל בית מגורינו, ורבים מהחפצים נהרסו. לאחר ששככו הגלים, חילצנו מההריסות ספרי מקרא ושירונים ועשינו דרכינו לעיר גיזו”.
לאורך קו החוף נראו מראות של מוות וחורבן. מערב האי גיזו ספג את המהלומה הקשה ביותר. לפחות 13 כפרים נמחו כליל על־ידי נחשול מים, שעל־פי דיווחים התרומם לגובה 5 מטרים.
בלילה ההוא התאספו 22 איש באולם המלכות של עדי־יהוה בגיזו על מנת לקיים את טקס הזיכרון למות ישוע. למרבה השמחה, אף אחד מהנוכחים לא נפגע קשה באסון. ”לא היה חשמל, והעששיות היו שבורות”, מספר רון שצוטט קודם לכן. ”מסיבה זו נאם אח שו לאור פנס. בחשיכה שרנו במלוא הגרון שירי הודיה ליהוה”.
פעולות סיוע
כאשר הגיע שמע האסון להוֹנייַרה, עיר הבירה הלאומית, פעל משרד הסניף המקומי של עדי־יהוה במלוא המרץ על מנת לשלוח ציוד חירום לנפגעי האסון. עד מהרה נוצר קשר טלפוני עם רוב עדי־יהוה באזורים מוכי האסון, והתברר ששלום להם. נשלחו שליחים אמינים לאי שוּאזל כדי לאתר עדת־יהוה שהתגוררה הרחק משאר אחיה לאמונה. היא נמצאה לבסוף בריאה ושלמה. נשלחו גם כספים לגיזו לרכישת ציוד חירום.
ביום חמישי הגיעו נציגי הסניף לגיזו בטיסה הזמינה הראשונה. ”הבאנו כמה ארגזים המכילים ציוד סיוע”, אומר קרייג טאקר, חבר בוועד הסניף. ”בגלל הגבלות משקל נשאר מאחור חלק ממטענם של נוסעים אחרים, אך לשמחתנו כל הארגזים שלנו הגיעו ללא פגע. הם היו בין משלוחי הסיוע הראשונים ששוגרו לאזור האסון. לאחר יומיים התקבל ציוד נוסף בסירה”.
במקביל לכך, טוני שו ופטסון בָּאֶהַ, בלוויית חברי קהילה אחרים מגיזו, שטו שעתיים בסירת קנו כדי להושיט עזרה לחברי קהילה מרוחקת באי רַנוֹנְגַה. מעוצמת הרעידות התרומם האי, שאורכו 32 קילומטר ורוחבו 8 קילומטרים, ביותר מ־2 מטרים מעל לפני הים. אין ספק שדחיקת המים הפתאומית מסביב לאי גרמה לצונמי שפגע באיים השכנים.
”חברי הקהילה כל כך שמחו לראות אותנו”, אומר טוני. ”הם היו בריאים ושלמים וגרו תחת כיפת השמיים מחשש שיתרחשו רעידות משנה. הסירה שלנו הייתה הראשונה שהביאה ציוד סיוע. לפני שעזבנו, התפללנו כולנו מעומק הלב והודינו ליהוה”.
פטסון מספר: ”לאחר כמה ימים חזרנו לרנונגה כדי להביא ציוד נוסף ולחפש משפחה של עדים שחיה בקצה מרוחק של האי. בסופו של דבר מצאנו את מתיו איטוּ ומשפחתו במחנה שהקימו ביער. משנוכחו לדעת שלא שכחנו אותם בכו מאושר. רעידת האדמה הרסה את ביתם ואת רוב המבנים שבכפרם. אולם היה חשוב להם במיוחד להשיג ספרי מקרא חדשים, כי הקודמים אבדו באסון”.
דברי שבח
אהבה משיחית זו לא נעלמה מעיני אחרים. ”עיתונאי אחד שמתח ביקורת על פעולות הסיוע בכללותן, הופתע והתרשם מכך שימים ספורים לאחר רעידת האדמה סיפקו עדי־יהוה לבני אמונתם מזון, יריעות ברזנט ופריטים חיוניים אחרים”, אומר קרייג טאקר. ”תושבי הכפרים באי רנונגה ציינו לשבח את המהירות שבה הגשנו סיוע והתלוננו על אוזלת ידה של כנסייתם”, מוסיף פטסון. אישה אחת אמרה: ”הארגון שלכם פעל כל כך מהר!”
עדי־יהוה הושיטו עזרה גם לאחרים. ”כאשר ביקרנו בבית חולים שדה בגיזו, ראינו זוג נשוי שפגשנו זמן קצר קודם לכן”, מספרת כריסטין שו. ”השניים סבלו מחבלות גופניות ולקו בחרדה. נכדתה של האישה נקרעה מזרועותיה בצונמי וטבעה. מייד חזרנו הביתה כדי להביא להם מזון ובגדים, והם מאוד העריכו זאת”.
נפגעי אסונות טבע זקוקים להרבה יותר מאשר סיוע חומרי. הם במיוחד זקוקים לנחמה שרק דבר־אלוהים, המקרא, יכול לספק. ”כמרים אמרו שאלוהים העניש את האנשים על חטאיהם”, אומר רון. ”אבל אנחנו הראינו להם מתוך המקרא שאלוהים לעולם אינו המקור לרשע. רבים הודו לנו על ששיתפנו אותם במסר המנחם שבמקרא” (קורינתים ב׳. א׳:3, 4; יעקב א׳:13).a
[הערת שוליים]
a ראה המאמר ”’למה?’ — המענה לשאלה הקשה מכול”, בהוצאת עורו! מנובמבר 2006 עמודים 3–9. לאחר האסון הופצו בגיזו מאות עותקים של הוצאה זו.
[תרשים/מפות בעמוד 13]
(לתרשים מעומד, ראה המהדורה המודפסת)
שוּאזל
האי גיזו
גיזו
רנונגה
הוֹנייַרה
אוסטרליה
[תמונה בעמוד 15]
משפחת בָּאֶהַ בסירת הקנו הממונעת שלהם
[תמונה בעמוד 15]
נזקי הצונמי בעיר גיזו
[תמונה בעמוד 15]
אולם מלכות זה היה המבנה היחיד שנותר על תילו בכפר לָלֶה שבאי רנונגה