‏”‏אף דרך לא קשה מדי ולא ארוכה מדי”‏

ב־26 במרס 1937 נכנס רכב מאובק לסידני,‏ אוסטרליה,‏ ובו שני נוסעים תשושים מתלאות המסע.‏ הם יצאו מהעיר שנה קודם לכן,‏ ונסעו למעלה מ־000,‏19 קילומטר ברחבי האזורים המרוחקים והצחיחים ביותר ביבשת.‏ הם לא היו מגלי ארצות וגם לא שוחרי הרפתקאות.‏ היו אלה ארתור ויליס וביל ניולנדס — שניים מהחלוצים הנלהבים שהיו נחושים להכריז את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים באאוטבק האוסטרלי רחב הידיים.‏

עד שנות ה־20 המאוחרות של המאה הקודמת נהגו קומץ תלמידי המקראa באוסטרליה לבשר בעיקר בערי החוף ובסביבתן.‏ אולם בפנים היבשת שוכן האאוטבק — אזור צחיח מיושב בדלילות ששטחו גדול ממחצית שטח ארצות הברית.‏ האחים זכרו היטב שעל תלמידי ישוע הוטלה המשימה להעיד עליו ”‏עד קצה העולם”‏,‏ לרבות האאוטבק האוסטרלי המרוחק (‏מה״ש א׳:‏8‏)‏.‏ אך כיצד הם ימלאו משימה כבירה זו?‏ חדורי אמונה שיהוה יברך את מאמציהם,‏ הם גמרו אומר למלא את המשימה כמיטב יכולתם.‏

החלוצים סוללים את הדרך

בשנת 1929 הרכיבו הקהילות בקווינסלנד ובמערב אוסטרליה כמה טנדרים וציידו אותם בכל הדרוש לכיסוי השטחים בפנים היבשת.‏ את הטנדרים איישו חלוצים נועזים שיכלו לעמוד בתנאי השטח הקשים ולתקן בעצמם את הרכבים במקרה הצורך.‏ החלוצים הגיעו למקומות רבים שתושביהם מעולם לא נחשפו לבשורה.‏

חלוצים שלא יכלו להרשות לעצמם להחזיק רכב יצאו אל האאוטבק באופניים.‏ לדוגמה,‏ בשנת 1932 יצא בנט בריקל בן ה־23 מרוֹקְהֶמְפְּטון,‏ קווינסלנד,‏ למסע בישור של חמישה חודשים ברחבי האזור הצפוני המרוחק של קווינסלנד.‏ הוא העמיס על אופניו שמיכות,‏ בגדים,‏ מזון וספרים רבים.‏ גם לאחר שצמיגי אופניו נשחקו,‏ הוא המשיך הלאה,‏ סמוך ובטוח שיהוה ידריך אותו.‏ ב־320 הקילומטרים האחרונים של מסעו הוא גרר את אופניו בידיו,‏ כשהוא חולף על פני אזורים שבהם מטיילים שקדמו לו מתו מצמא.‏ לאורך 30 השנים הבאות גמא אח בריקל מאות אלפי קילומטרים לאורכה ולרוחבה של אוסטרליה באופניים,‏ באופנוע או במכונית.‏ הוא היה הראשון שבישר לאבוריג׳ינים ותרם לייסוד קהילות חדשות.‏ בתוך כך הוא הפך לאישיות מוכרת ומכובדת באאוטבק.‏

מתגברים על מכשולים

צפיפות האוכלוסין באוסטרליה היא מהנמוכות בעולם,‏ בעיקר באאוטבק.‏ לכן נדרשה ממשרתי יהוה נחישות רבה כדי להגיע לאנשים המתגוררים באזורים הנידחים של היבשת.‏

סטיוארט קלטי וויליאם טורינגטון היו שני חלוצים בעלי נחישות כזו.‏ בשנת 1933 הם חצו את מדבר סימפסון,‏ מדבר דיונות רחב ממדים,‏ כדי לבשר בעיירת אליס ספרינגס השוכנת בלב היבשת.‏ כשהמכונית הקטנה שלהם שבקה חיים,‏ הם נאלצו לנטוש אותה.‏ למרות זאת אח קלטי,‏ שהייתה לו רגל עץ,‏ המשיך במסע הבישור — אך הפעם על גבי גמל!‏ מאמציהם נשאו פרי.‏ בוויליאם קריק,‏ תחנת רכבת מבודדת,‏ הם פגשו בעל מלון ששמו צ׳ארלס ברנהרט.‏ לימים הוא קיבל את האמת,‏ מכר את המלון ושירת כחלוץ בגפו במשך 15 שנה בכמה מהאזורים הצחיחים והנידחים ביותר באוסטרליה.‏

החלוצים הראשונים היו זקוקים לאומץ ולכוח עמידה כדי להתגבר על המכשולים הרבים שנקרו בדרכם.‏ בתחילת המאמר הזכרנו את ארתור ויליס וביל ניולנדס שיצאו למסע בישור באאוטבק האוסטרלי.‏ פעם אחת נדרשו להם שבועיים כדי לעבור בקושי רב מרחק של 32 קילומטר מפני שגשמי זלעפות הפכו את המדבר לים של בוץ.‏ לפעמים בשמש היוקדת,‏ כשזיעה נוטפת ממצחם,‏ הם נאלצו לדחוף בכל כוחם את רכבם מעל דיונות ענקיות.‏ כמו כן,‏ הם עברו דרך גאיות סלעיים ואפיקי נהר חוליים.‏ בכל פעם שרכבם התקלקל,‏ מה שקרה לעיתים קרובות,‏ היה עליהם לצעוד או לרכוב על אופניים במשך כמה ימים כדי להגיע לעיירה הקרובה ביותר ולהמתין שם במשך שבועות לחלקי החילוף.‏ חרף כל הקשיים תמיד הייתה להם גישה חיובית.‏ לימים חזר ארתור ויליס במילים משלו על הצהרה שהופיעה בכתב העת תור הזהב ואמר:‏ ”‏בעיני עדיו,‏ אף דרך לא קשה מדי ולא ארוכה מדי”‏.‏

צ׳ארלס האריס,‏ חלוץ ותיק,‏ סיפר שהבדידות והקשיים הגופניים באאוטבק דווקא קירבו אותו ליהוה.‏ הוא הוסיף:‏ ”‏הרבה יותר קל לעשות את מסע החיים עם מטען מזערי על הגב.‏ הואיל וישוע היה מוכן לישון תחת כיפת השמיים,‏ גם אנחנו צריכים לשמוח לנהוג כמוהו אם נידרש לכך במשימתנו”‏.‏ וכך עשו חלוצים רבים.‏ בזכות מאמציהם הבלתי נלאים הושמעה הבשורה הטובה בכל פינה ביבשת.‏ הודות לכך התאפשר לרבים מספור לנקוט עמדה לצד מלכות אלוהים.‏