מנקודת המבט המקראית
שקר — האם הוא מוצדק לפעמים?
”מעט אי־דיוק חוסך לעתים טונות של הסברים”.
הערה זו מדגימה את דעתם של רבים לגבי שקרים. הם מנמקים זאת בכך שאין רע בשקר כל עוד אינו פוגע באיש. לדרך חשיבה זו יש אפילו שם אקדמי — אתיקת מצבים, שלפיה החוק היחיד שחל עליך הוא מה שנקרא חוק האהבה. ובמילים אחרות, מסבירה הסופרת דיאן קומפּ, ”אם המניע שלך טהור וכוונותיך טובות (אזי) לעובדה ששיקרת... אין כל חשיבות”.
נקודת מבט שכזו שכיחה בעולם בן זמננו. שערוריות סביב שקרים שסיפרו פוליטיקאים בעלי שם ומנהיגי עולם אחרים זעזעו את החברה. אנשים רבים שמושפעים מאווירה זו אינם חשים מחויבות לומר את האמת. בכמה מקומות בעולם השקר נהפך למדיניות הרשמית. ”משלמים לי לשקר. אני זוכה בתחרויות מכירות ומקבלת כל שנה ביקורות נלהבות כשאני משקרת... נראה שזהו לב לבה של תורת המכירה בקמעונאות בכל מקום בעולם”, מתלוננת מוכרת בחנות. רבים סבורים שאין כל רע בשקרים לבנים קטנים. האם טענה זו נכונה? היש נסיבות שבהן יש הצדקה למשיחי לשקר?
אמות המידה הנעלות של המקרא
המקרא מגנה בחריפות את כל סוגי השקר. ”תאבֵּד דוברי כזב”, מצהיר מחבר התהלים בנוגע לאלוהים (תהלים ה׳:7; ראה ההתגלות כ״ב:15). במשלי ו׳:19–16 המקרא מונה שבעה דברים שיהוה מתעב. ”לשון שקר” ו”עד שקר” ש”מפיח כזבים” בולטים ברשימה. וכי למה? משום שיהוה שונא את הנזק שגורמת שקריות. זו אחת הסיבות שישוע כינה את השטן שקרן ורוצח. שקריו דירדרו את האנושות לאומללות ולמוות (בראשית ג׳:5 ,4; יוחנן ח׳:44; רומים ה׳:12).
מה שאירע לחנניה ושפירה מדגיש באיזו חומרה מתייחס יהוה בחומרה לשקרים. זוג זה שיקר לשליחים במצח נחושה בניסיון ברור ליצור רושם שהם נדיבים יותר מכפי שהם באמת. הם עשו זאת ביודעין ובכוונה תחילה. לכן אמר השליח פטרוס: ”לא לבני אדם שיקרת כי אם לאלוהים!” לכן, יד אלוהים היתה בהם להורגם (מעשי השליחים ה׳:10–1).
כעבור שנים הורה השליח פאולוס למשיחיים: ”אל תשקרו איש לרעהו” (קולוסים ג׳:9). אזהרה זו נחוצה במיוחד בקהילה המשיחית. ישוע אמר שאהבה עקרונית תהא סימן ההיכר של תלמידיו האמיתיים (יוחנן י״ג:35 ,34). אהבה כזו שאין בה צביעות תוכל לגדול ולפרוח בסביבה המאופיינת ביושר ואמון מלאים. קשה לאהוב מישהו אם איננו יכולים לסמוך עליו שתמיד יאמר לנו את האמת.
כל השקרים ראויים לגינוי, אך יש שקרים חמורים יותר מאחרים. לדוגמה, יש מי שישקר ממבוכה או מפחד, ויש מי שינהג ברשעות ויעשה לו נוהג לשקר כשכוונתו להזיק ולפגוע בזולת. בשל המניע הזדוני שלו, שקרן מועד הופך לאיום על הזולת, ואם אינו מביע חרטה ינודה מהקהילה. לא כל השקרים נובעים מרשעות, ולכן יש להיזהר שלא לגנות שלא לצורך מישהו ששיקר בטרם מכירים היטב את הרקע למעשהו. יש להביא בחשבון מניעים ונסיבות מקילות (יעקב ב׳:13).
”ערומים כנחשים”
כמובן, להיות ישרים אין משמעו שאנו מחוייבים לנדב את כל המידע לכל דורש. ישוע הזהיר במתי ז׳:6: ”אל תיתנו את הקודש לכלבים ואל תשליכו פניניכם לפני החזירים, פן... יפנו ויטרפו אתכם”. למשל, לאנשים בעלי כוונות זדון אין כל זכות לדעת דברים מסוימים. המשיחיים יודעים שהם חיים בעולם עוין. מסיבה זו יעץ ישוע לתלמידיו להיות ”ערומים כנחשים”, ועם זאת להישאר ”תמימים כיונים” (מתי י׳:16; יוחנן ט״ו:19). ישוע לא תמיד חשף את כל האמת, במיוחד כאשר גילוי כל העובדות היה עלול לגרום נזק מיותר לו או לתלמידיו. אך אפילו בנסיבות אלה לא שיקר. הוא בחר שלא לומר מאומה או לשנות את נושא השיחה (מתי ט״ו:6–1; כ״א:27–23; יוחנן ז׳:10–3).
גברים ונשים נאמנים המוזכרים במקרא כמו אברהם, יצחק, רחב ודוד הפגינו גם הם פיקחות וזהירות כשבאו במגע עם מי שהיו עלולים להפוך לאויביהם (בראשית כ׳:13–11; כ״ו:9; יהושע ב׳:6–1; שמואל א׳. כ״א:15–11). המקרא מגדיר גברים ונשים אלה כעובדי אלוהים נאמנים, שהציות אפיין אותם. לכן הם ראויים לשמש מופת עבורנו (רומים ט״ו:4; עברים י״א:39–32 ,31 ,20 ,10–8).
ייתכן שבמקרים מסוימים השקר נראה כמוצא הקל. אלא שהמשיחיים בימינו ייטיבו לעשות אם ילכו בעקבות ישוע וינהגו לפי צו מצפונם המודרך לפי המקרא כשהם נתקלים במצבים קשים במיוחד (עברים ה׳:14).
המקרא קורא לנו להיות ישרים והגונים. השקר פסול, ועלינו לנהוג כעצת המקרא: ”דברו אמת איש לרעהו” (אפסים ד׳:25). בעשותנו כן נשמור על מצפון נקי, נוסיף לשלום ולאהבה השוררים בקהילה ונמשיך לכבד את ’אל האמת’ (תהלים ל״א:6; עברים י״ג:18).
[תמונה בעמוד 16]
חנניה ושפירה איבדו את חייהם בעטיו של שקר