הסוף לאסונות קרוב
רעידות אדמה, מלחמות, רעב ומחלות הם מקצת הדברים שעל־פי נבואת ישוע יאפיינו את ”סיום הסדר העולמי”, התקופה שבה אנו חיים כעת (מתי כ״ד:3, 7, 8, ע״ח; לוקס כ״א:7, 10, 11). כמובן, אירועים אלה אינם מעשה ידי אלוהים. לא ישוע ולא אביו, יהוה אלוהים, אינם עומדים מאחוריהם.
אבל אלוהים כן יעמוד מאחורי הדברים שעליהם מבשרים אירועים אלו, כלומר, בואה של מלכות אלוהים — ממשלה שמימית בראשותו של ישוע המשיח — והשמדת כל המתנגדים לריבונות יהוה (דניאל ב׳:44; ז׳:13, 14). אחרי כן, יהפוך כדור־הארץ לחוף מבטחים שליו, שבו לא יהיה עוד חשש מפני אסונות טבע. ההבטחה הבאה מפי אלוהים תתגשם במלואה: ”ישב עמי בנווה שלום, ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות” (ישעיהו ל״ב:18).
הקשב לאלוהים וחייה!
כפי שהוסבר במאמר הקודם בסדרה זו, הקשבה לאזהרות יכולה להציל חיים. עיקרון זה תקף במידה רבה אף יותר לגבי אזהרות אלוהים המצויות במקרא. ”שומע לי ישכון בטח”, מבטיח אלוהים ”ושאנן מפחד רעה” (משלי א׳:33).
עדי־יהוה עושים כל מאמץ לשמוע בקול אלוהים על־ידי קריאה קבועה בדברו ויישום הכתוב בו. הנך מוזמן לנהוג כמותם. כל מי שמצייתים ליהוה אינם צריכים לחשוש מפני העתיד ומפני הרעה שתפקוד את הרשעים. תחת זאת הם יכולים לשאת עיניהם אל העתיד בציפייה לחיי נצח בגן עדן עלי אדמות, שם ’יתענגו על רוב שלום’ (תהלים ל״ז:10, 11).
[תיבה בעמוד 8]
נחמה לאבלים
האם אחד מיקיריך קיפד את חייו באסון טבע או בטרגדיה אחרת? לפני קרוב ל־000,2 שנה נפטר בטרם עת חברו הטוב של ישוע, אלעזר. עם היוודע לו הדבר, הלך ישוע לכפרו של אלעזר, בית עַנְיָה, והקים אותו מ’שנת’ המוות (יוחנן י״א:1–44).
את הנס חולל ישוע לא רק כדי לגלות אהבה לאלעזר ולמשפחתו, אלא גם כדי להוסיף משקל להבטחתו להקים את ”כל שוכני קבר” במלכותו (יוחנן ה׳:28, 29). אכן, בגן העדן הקרב ובא, יתקן ישוע את כל הנזקים שנוצרו בעקבות המרד בגן עדןa (יוחנן א׳. ג׳:8).
[הערת שוליים]
a לעצות מקראיות בשאלה איך להתמודד עם מותו של אדם יקר ולדיון מפורט יותר בנוגע לתקוות התחייה, ראה החוברת כאשר אחד מיקיריך נפטר... שיצאה לאור מטעם עדי־יהוה.
[תיבה/תמונה בעמוד 9]
רעידת אדמה ששינתה את מסלול חיי
בשנת 1971 הייתי אם צעירה ששאפה להפוך לזמרת סופרן באופרה. ב־1957 עברתי מעיר הולדתי וויניפג במחוז מניטובה שבקנדה כדי לגור בקרבת הוליווד שבקליפורניה, ארה״ב, בתקווה לעסוק במוזיקה שהייתה אהבתי הראשונה.
מדי קיץ, במשך תשע שנים, נהגה אמי שהייתה עדת־יהוה להגיע אליי לביקור מקנדה. את ביקוריה ניצלה כדי לשוחח איתי על המקרא, כי הייתה משוכנעת שהמקרא מכיל את העצות הטובות ביותר בנוגע לאושר ולחיי משפחה. אהבתי את אימי והקשבתי לה בכבוד. אולם בכל פעם שעזבה זרקתי את הספרות שהשאירה לי, מתוך תחושת ביטחון שחיי נעים במסלול הנכון.
לפתע פתאום, בבוקר יום שלישי בפברואר 1971, העירה אותי רעידת אדמה בעוצמה של 6.6 בסולם ריכטר. הרעש היה מחריש אוזניים והרעידות עזות. רצתי מבוהלת לבני, וכשמצאתי אותו שוכב ללא פגע בעריסה נרגעתי. כאשר הרעידות פסקו, מצאתי את תכולת הארונות פזורה על הרצפה עם שברי זכוכיות, והחצר כולה הייתה מוצפת במי הבריכה. אף שמשפחתי יצאה ללא פגע לא יכולתי לחזור לישון.
אימי נהגה לדבר עימי על תקופת ”אחרית הימים”, שאחד מסממניה הוא ”רעידות אדמה גדולות” (טימותיאוס ב׳. ג׳:1; לוקס כ״א:7–11). באותו קיץ חזרה אימי לביקור השנתי שלה אבל ללא כל ספרות מקראית. הרי במשך תשע שנים שוחחה עימי על אמונתה ללא כל תוצאות ולכן הניחה שאין לי כל עניין בכך. אך היא לא ידעה עד כמה טעתה! מהרגע שהגיעה לא הפסקתי להמטיר עליה שאלות. פתאום הפכו עבורי השירה והתהילה להרבה פחות חשובות.
באותו שבוע הצטרפתי לאימי לאסיפות באולם המלכות המקומי, ומאז כמעט לא החמצתי אף אסיפה. היא דאגה שאקבל שיעורי מקרא ביתיים. נטבלתי ב־1973, וכיום אני מקדישה בממוצע 70 שעות מדי חודש בהכרזת הבשורה על מלכות האלוהים (מתי כ״ד:14). רעידת האדמה לא מוטטה את אמונתי באלוהים, אלא דווקא עזרה לי לבנות אמונה. (סיפורה של קולין אספרסה).