חיפושם של המֶנוֹנִיטִים אחר האמת המקראית

בוקר אחד בנובמבר 2000,‏ הביטו מספר שליחים מטעם עדי־יהוה בבוליביה מבעד לחלון ביתם הקטן והבחינו במספר גברים ונשים בלבוש פשוט וצנוע,‏ עומדים חסרי מנוחה ליד השער.‏ כאשר פתחו השליחים את השער,‏ המילים הראשונות שיצאו מפי האורחים היו:‏ ”‏אנחנו רוצים למצוא את האמת מהמקרא”‏.‏ המבקרים היו מנוניטים.‏ הגברים היו לבושים בסרבלים והנשים לבשו סינרים כהים,‏ והם דיברו ביניהם בניב גרמני.‏ פחד ניבט מעיניהם.‏ הם בדקו סביבם שוב ושוב כדי לוודא שאיש לא עקב אחריהם.‏ עוד כשעלו במדרגות כדי להיכנס לבית,‏ אמר אחד הבחורים:‏ ”‏אני רוצה להכיר את האנשים שאומרים את שם אלוהים”‏.‏

השליחים הגישו כיבוד קל והאורחים נרגעו קצת.‏ הם הגיעו ממושבה חקלאית רחוקה ומבודדת.‏ במשך שש שנים קיבלו בדואר את כתב העת המצפה.‏ ”‏קראנו שיהיה גן עדן עלי אדמות.‏ זה נכון?‏”‏ שאלו.‏ העדים הראו להם את התשובה מתוך המקרא (‏ישעיהו י״א:‏9;‏ לוקס כ״ג:‏43;‏ פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏7,‏ 13;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏ ”‏אתם רואים?‏”‏ אמר אחד האיכרים לחבריו.‏ ”‏זה באמת נכון.‏ באמת יהיה גן עדן על הארץ”‏.‏ אחרים חזרו ואמרו:‏ ”‏נראה לנו שמצאנו את האמת”‏.‏

מי הם המנוניטים?‏ במה הם מאמינים?‏ כדי להשיב על שאלות אלו,‏ נצטרך לחזור אל המאה ה־16.‏

מי הם המנוניטים?‏

הגל הגואה של תרגום המקרא ללשונות העם באירופה והדפסתם במאה ה־16 הצית מחדש את שלהבת ההתעניינות בלימוד המקרא.‏ מרטין לותר ורפורמטורים אחרים דחו רבים מעיקרי האמונה של הכנסייה הקתולית.‏ עם זאת,‏ הכנסיות הפרוטסטנטיות החדשות לא נטשו מנהגים לא־מקראיים רבים.‏ למשל,‏ רובן ציפו שכל תינוק יוטבל לכנסייה.‏ אך כמה משוחרי האמת המקראית הגיעו להכרה שהצטרפות לקהילה המשיחית צריכה להיעשות אך ורק עקב החלטה מדעת עוד לפני הטבילה (‏מתי כ״ח:‏19,‏ 20‏)‏.‏ מטיפים נלהבים שדגלו בכך עברו בין העיירות והכפרים כשהם מלמדים את המקרא ומטבילים אנשים בוגרים,‏ ומשום כך נקראו אַנַבַּפְּטִיסְטים,‏ שפירושו ”‏מטבילים מחדש”‏.‏

בין האנבפטיסטים שחיפשו אחר האמת היה מֶנוֹ סימונס,‏ כומר קתולי מן הכפר ויטמארסום שבצפון הולנד.‏ בשנת 1536 ניתק את כל קשריו עם הכנסייה והפך לאדם נרדף.‏ בשנת 1542 הבטיח קרל ה־5,‏ קיסר האימפריה הרומית הקדושה,‏ פרס של 100 גילדר למי שיביא למעצרו של מנו.‏ למרות זאת,‏ הצליח מנו לקבץ סביבו מספר אנבפטיסטים ולייסד קהילות.‏ הוא וחסידיו קיבלו עד מהרה את הכינוי מנוניטים.‏

המנוניטים כיום

במשך הזמן היגרו מחמת הרדיפות אלפי מנוניטים ממערב אירופה לאמריקה הצפונית.‏ שם התאפשר להם להמשיך בחיפושם אחר האמת ובהפצת המסר שלהם לאנשים רבים.‏ אבל קנאותם של האבות המייסדים להבנה הולכת וגוברת של המקרא ולהכרזת הבשורה בציבור כבר דעכה ברובה.‏ רובם דבקו בעיקרי אמונה לא־מקראיים,‏ כגון השילוש,‏ הישארות הנפש ועינויים באש גיהינום (‏קהלת ט׳:‏5;‏ יחזקאל י״ח:‏4;‏ מרקוס י״ב:‏29‏)‏.‏ כיום,‏ המיסיונרים המנוניטים נוטים למקד את מאמציהם יותר במתן שירותים רפואיים וחברתיים מאשר בהטפת אמונתם.‏

לפי אומדנים,‏ יש כיום 000,‏300,‏1 מנוניטים הפזורים ב־65 ארצות.‏ אך המנוניטים של ימינו קובלים על חוסר האחדות ביניהם,‏ כפי שקונן מנו סימונס לפני מאות שנים.‏ במהלך מלחמת העולם הראשונה התעוררו בין המנוניטים חילוקי דעות רבים באשר לסכסוכים המדיניים של אותם ימים,‏ והדבר הוביל לפילוגים רציניים.‏ רבים מהם באמריקה הצפונית סירבו מטעמים מקראיים להתגייס לצבא.‏ עם זאת,‏ בספר מבוא לתולדות המנוניטים (‏An Introduction to Mennonite History)‏ נאמר:‏ ”‏מדיניות האי־התנגדות הייתה בשנת 1914 לא יותר מאשר זיכרון היסטורי עבור הכנסיות המנוניטיות במערב אירופה”‏.‏ כיום,‏ מספר קבוצות מנוניטיות כבר אימצו כמה מדרכי העולם המודרני במידה זו או אחרת.‏ אחרים,‏ לעומת זאת,‏ עדיין רוכסים את בגדיהם בעזרת קרסים ולולאות במקום בכפתורים ומאמינים שאסור לגברים לגלח את זקנם.‏

היו מספר קבוצות מנוניטיות שמתוך נחישותן להיבדל מהעולם המודרני עקרו לאזורים שבהם הממשל המקומי מתיר להן לנהל חיי קהילה באין מפריע.‏ בבוליביה,‏ למשל,‏ חיים כ־000,‏38 מנוניטים במספר מושבות מרוחקות,‏ כשלכל אחת מהן כללי התנהגות משלה.‏ מושבות מסוימות אוסרות נסיעה בכלי רכב ממונעים ומתירות לנסוע אך ורק באמצעות כרכרה רתומה לסוסים.‏ במושבות אחרות אסור להאזין לרדיו,‏ לצפות בטלוויזיה ולהקשיב למוסיקה.‏ ויש קהילות מסוימות שאפילו אוסרות על התושבים ללמוד את לשון המדינה בה הם יושבים.‏ ”‏המטיפים לא מרשים לנו ללמוד ספרדית,‏ רק כדי שיוכלו לשלוט בנו”‏,‏ ציין אחד התושבים.‏ רבים מרגישים ששולטים בהם ביד קשה וחיים בפחד מפני נידוי מהקהילה — מצב מטיל אימה בהתחשב בעובדה שאיש מהם לא התנסה בחיים הרגילים בחוץ.‏

כיצד נזרע זרע של אמת

היה זה על רקע נסיבות אלה שאיכר בשם יוהאן ראה בבית שכנו את כתב העת המצפה.‏ משפחתו של יוהאן היגרה מקנדה למקסיקו,‏ ומאוחר יותר עברה לבוליביה.‏ יוהאן מאז ומתמיד רצה עזרה בחיפושו אחר האמת המקראית.‏ הוא ביקש משכנו להשאיל לו את כתב העת.‏

כאשר הגיע מאוחר יותר העירה כדי למכור את התוצרת של החווה,‏ ניגש יוהאן לעדת־יהוה שהציעה את המצפה לעוברים ושבים בשוק.‏ היא הפנתה אותו לשליח דובר גרמנית,‏ ואחרי זמן קצר התחיל יוהאן לקבל באופן קבוע בדואר את המצפה בגרמנית.‏ הוא למד את החוברות ביסודיות,‏ וכל חוברת עברה ממשפחה למשפחה במושבה שלו עד שכבר התבלתה.‏ משפחות מסוימות התאספו מדי פעם כדי ללמוד את חוברת המצפה עד חצות ופתחו את כל ההפניות לפסוקים במאמרים.‏ יוהאן הגיע למסקנה שעדי־יהוה הם האנשים שעושים את רצון אלוהים באחדות בכל רחבי העולם.‏ לפני מותו אמר יוהאן לאשתו ולילדיו:‏ ”‏אתם חייבים לקרוא תמיד את המצפה.‏ זה יעזור לכם להבין את המקרא”‏.‏

כמה ממשפחתו של יוהאן החלו לדבר עם שכניהם על הדברים שלמדו מהמקרא.‏ ”‏כדור־הארץ לא יושמד.‏ אלוהים יהפוך אותו לגן עדן”‏,‏ אמרו.‏ ”‏ואלוהים לא מענה אנשים בגיהינום”‏.‏ השמועות על השיחות הללו התפשטו במהירות והגיעו לאוזני המטיפים בכנסייה,‏ אשר הבהירו למשפחתו של יוהאן שאם לא יחדלו ממעשיהם,‏ ינודו.‏ מאוחר יותר,‏ כאשר שוחחו בני המשפחה על הלחץ שהפעילו עליהם זקני העדה המנוניטית,‏ אמר בחור צעיר:‏ ”‏אני לא יודע למה אנחנו מתלוננים על זקני הכנסייה שלנו.‏ כולנו יודעים מהי דת האמת,‏ ואנחנו לא עושים כלום בנידון”‏.‏ דבריו של הבחור מצאו מסילות ללבו של אביו.‏ לא חלף זמן רב,‏ ועשרה מבני המשפחה יצאו בסתר לחפש אחר עדי־יהוה,‏ ובסופו של המסע הגיעו לביתם של השליחים,‏ כפי שסופר בתחילת המאמר.‏

ביום שלמחרת יצאו השליחים לבקר את חבריהם החדשים במושבה.‏ רכבם היה כלי התחבורה הממונע היחידי בדרך.‏ הם חלפו לאיטם על פני כרכרות והחליפו מבטים עם התושבים המסוקרנים.‏ עם הגיעם למושבה,‏ הסבו השליחים לשולחן עם עשרה מנוניטים בני שתי משפחות.‏

באותו יום,‏ הדיון בפרק הראשון בספר דעת המובילה לחיי־נצחa ארך ארבע שעות.‏ בכל סעיף פתחו האיכרים פסוקים נוספים ורצו לדעת אם הם מבינים אותם נכון.‏ אחרי כל שאלה מתוך ספר הלימוד השתרר שקט.‏ האיכרים התייעצו ביניהם בניב הגרמני שדיברו ואז מישהו ענה בספרדית בשם הקבוצה.‏ זה היה יום מיוחד במינו,‏ אך ענני הסערה של הרדיפות נראו באופק.‏ נסיונות קשים ציפו לאותם איכרים,‏ כשם שקרה למנו סימונס כאשר התחיל לפני כמעט חמש מאות שנה את חיפושו אחר האמת המקראית.‏

עומדים בקשיים למען האמת

כעבור ימים ספורים,‏ הגיעו זקני הכנסייה לבית משפחתו של יוהאן ובפיהם אולטימטום:‏ ”‏שמענו שעדי־יהוה ביקרו אצלכם.‏ אסור לכם לקבל אותם שוב,‏ ואם לא תתנו לנו לשרוף את הספרים שהם נתנו לכם,‏ ננדה אתכם”‏.‏ האיכרים קיבלו רק שיעור מקרא אחד מהעדים,‏ ולכן היה זה מבחן אמונה קשה ביותר עבורם.‏

‏”‏לא נוכל להיענות לבקשתכם”‏,‏ השיב אחד מראשי המשפחות.‏ ”‏האנשים האלה באו ללמד אותנו את המקרא”‏.‏ ומה הייתה תגובת הזקנים?‏ הם נידו אותם,‏ פשוט משום שלמדו את המקרא!‏ הייתה זו מהלומה קשה.‏ עגלת מפעל הגבינה של המושבה חלפה על פני ביתה של משפחה אחת מבלי לקנות את החלב שלהם,‏ ובכך שללה מהם את מקור הכנסתם היחיד.‏ אחד מראשי המשפחות פוטר מעבודתו.‏ אחר לא הורשה לקנות מצרכים מחנות המכולת המקומית,‏ ובתו בת העשר סולקה מבית־הספר.‏ שכנים הקיפו בית אחד ודרשו לקחת את אשתו של אחד הצעירים בטענה שהיא לא יכולה להמשיך להתגורר עם בעלה המנודה.‏ למרות הכול,‏ המשפחות שלמדו את המקרא לא ויתרו על חיפושן אחר האמת.‏

השליחים התמידו לנסוע מדי שבוע כל הדרך אל המושבה כדי לנהל את שיעורי המקרא.‏ עד כמה התחזקו המשפחות מן השיעורים הללו!‏ היו בני משפחה שנסעו מרחק שעתיים בכרכרה כדי לנכוח בשיעורים.‏ היה זה רגע מרגש כאשר המשפחות ביקשו בפעם הראשונה שאחד השליחים ייצג אותן בתפילה.‏ המנוניטים במושבות הללו אינם נוהגים להתפלל בקול רם,‏ כך שהם מעולם לא שמעו מישהו מתפלל בעדם.‏ לגברים היו דמעות בעיניים.‏ האם תוכל לתאר לעצמך כמה שהם הסתקרנו מהרשמקול שהביאו איתם השליחים?‏ במושבה שלהם אסור היה להקשיב למוסיקה.‏ הם כל כך נהנו מנעימות המלכות היפות,‏ שהם החליטו לשיר שירי מלכות בסיומו של כל שיעור!‏ ובכל זאת,‏ איך יצליחו לשרוד בנסיבות החדשות?‏

מוצאים אגודת אחים אוהבת

בעקבות הניתוק מהקהילה המקומית החלו המשפחות לייצר גבינה באופן עצמאי.‏ השליחים עזרו להם למצוא קונים.‏ עד־יהוה ותיק מאמריקה הצפונית שגדל במושבה מנוניטית בדרום אמריקה שמע על מצוקת המשפחות,‏ ורצה לעשות כל שביכולתו כדי להושיט יד.‏ בתוך שבוע טס לבוליביה כדי לבקרן.‏ הוא עודד אותן רבות מבחינה רוחנית ועזר למשפחות לקנות טנדר כדי שיוכלו להגיע לאסיפות באולם המלכות ולהביא את התוצרת שלהן לשוק.‏

‏”‏היה קשה אחרי שנידו אותנו מהקהילה.‏ היינו הולכים לאולם המלכות בפנים עצובות”‏,‏ מספרת אחת מבני המשפחה,‏ ”‏אבל חוזרים שמחים וטובי לב”‏.‏ העדים המקומיים נענו לאתגר וסיפקו תמיכה.‏ היו שלמדו גרמנית,‏ ומספר עדים דוברי גרמנית הגיעו מאירופה לבוליביה כדי לנהל את אסיפות הקהילה בשפה הגרמנית.‏ כעבור זמן קצר החלו 14 מבני המושבה המנוניטית לבשר את בשורת המלכות לזולת.‏

היה זה ב־12 באוקטובר 2001,‏ פחות משנה אחרי הביקור הראשון בבית השליחים,‏ ש־11 מן האנבפטיסטים לשעבר נטבלו שוב,‏ והפעם כסמל להקדשת חייהם ליהוה.‏ מאותה עת רבים נקטו צעד זה.‏ אחד מהם ציין מאוחר יותר:‏ ”‏מאז שלמדנו את האמת מהמקרא אנחנו מרגישים כאילו יצאנו מעבדות לחירות”‏.‏ אחר אמר:‏ ”‏הרבה מנוניטים מתלוננים שבקהילה שלהם אין אהבה.‏ אבל עדי־יהוה מתעניינים זה בזה.‏ אני מרגיש בטוח ביניהם”‏.‏ אם אתה מעוניין להבין טוב יותר את האמת המקראית,‏ גם לך צפויים קשיים.‏ אך אם תישען על עזרתו של יהוה ותגלה אמונה ואומץ כדוגמת אותן משפחות,‏ גם מאמציך ישאו פרי ותמצא שמחה ואושר.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

מגיבים בשמחה אחרי שמקבלים ספרות מקראית בגרמנית

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

המוסיקה הייתה אסורה עליהם בתכלית האיסור,‏ אך כעת הם שרים אחרי כל שיעור מקרא