מליטון מסַרְדִיס — ממגיני האמת המקראית?
מדי שנה מקיימים המשיחיים האמיתיים את טקס סעודת האדון בתאריך המקביל ל־י”ד בניסן על־פי הלוח העברי. בזאת הם נשמעים לישוע אשר ציווה: ”זאת עשו לזיכרי”. ביום ההוא, ב־33 לספירה, עשה ישוע את הפסח ולאחר מכן כונן את טקס הזיכרון למותו כקורבן. עוד באותו יום מת ישוע (לוקס כ״ב:19, 20; קורינתים א׳. י״א:23–28).
במרוצת המאה השנייה לספירה קמו אנשים שהחלו לשנות את מועד הטקס ואת אופן עריכתו. תאריך מותו של ישוע נשמר באסיה הקטנה. אך כפי שנמסר בספר עיון אחד, ”ברומא ובאלכסנדריה נהוג היה לציין את התחייה שאירעה ביום ראשון שלאחר מותו” ומועד זה כונה הפסחא של התחייה. קבוצה שנקראה הקוורטודצימנים (חסידי היום הארבעה עשר) עמדה על כך שיש לציין את מותו של ישוע המשיח ב־י”ד בניסן, וזו הייתה עמדתו של מליטון מסרדיס. מי היה מליטון? כיצד הגן על אמת זו ועל אמיתות נוספות מן המקרא?
’מאור גדול’
אֶוּזֶבְּיוּס מקיסריה כותב בספרו דברי ימי הכנסייה, כי בשלהי המאה השנייה לספירה שיגר פּוֹלִיקְרַטֶס מאפסוס איגרת לרומא. באיגרת הביע את תמיכתו בעמדה לפיה יש לציין את ”יום הארבעה עשר בניסן, בהתאם לספרי הבשורה, ולא לסור ממנו ימין ושמאל, אלא לנהוג על־פי כללי האמונה ככתבם וכלשונם”. מתוך איגרת זו מתברר שמליטון, אשר כיהן כהגמון סרדיס שבלידיה, היה מתומכי ה־י”ד בניסן והאמין שזהו התאריך שראוי לציין. באיגרת נמסר שבעיני בני דורו נחשב מליטון לאחד ’המאורות הגדולים הנמים את שנת המוות’. פוליקרטס אמר כי מליטון מעולם לא נשא אישה ו’כל חייו היו נתונים לרוח הקודש. הוא טמון בסרדיס וממתין לקריאתו אל השמיים בתחיית המתים’. מכאן ניתן להסיק שמליטון האמין שהתחייה תתרחש לא לפני שובו של המשיח (ההתגלות כ׳:1–6).
דומה כי מליטון היה אדם עז רוח ואיתן בדעתו. הוא כתב אפולוגיה, חיבור שלימד זכות על המשיחיים. היה זה מראשוני הספרים האפולוגטיים המתועדים. את החיבור שלח למרקוס אאורליוס, קיסר רומי (161–180). מליטון לא היסס להגן על הדת המשיחית ולדבר בגנותם של אנשי רשעה חמדנים. הללו חתרו להשיג צווים מטעם הקיסר שייתנו בידם את האמתלה לרדוף ולהרשיע שלא בצדק את המשיחיים כדי לגזול את רכושם.
אל הקיסר כתב מליטון באומץ לב: ”אך זאת נבקש, שתבחן בעצמך את האנשים הניצבים בעין הסערה [המשיחיים], ותשפוט בצדק אם ראויים הם למיתה ולעונש או להגנה וחסינות. אך אם עצה ותקנה חדשה זו, אשר אינן יאות אף לא לאויבים ברבאריים, לא יצאה מפיך, הרינו מפצירים בך ביתר תוקף שלא תעצום עיניך אל מול מעשי הביזה והגזל שעושה בנו האספסוף”.
השימוש בכתבי־הקודש להגנה על המשיחיוּת
למליטון היה עניין רב בחקר כתבי־הקודש. אין ברשותנו הרשימה המלאה של כתביו, אך מקצת השמות מעידים על התעניינותו המרובה בנושאים מקראיים. בין יצירותיו נמנים הספרים הבאים: על חיי המשיחי והנביאים, על האמונה, על הבריאה, על הטבילה והאמת והאמונה ולידת המשיח, על הכנסת אורחים, המפתח, על השטן והאפוקליפסה של יוחנן.
מליטון יצא למסעות בארצות המקרא בחיפוש אחר מספרם המדויק של ספרי התנ״ך. בעניין זה כתב: ”לאחר שעשיתי את דרכי למזרח וביקרתי במקום שבו דברים אלו בושרו וקוימו, ולאחר שלמדתי את ספרי הברית הישנה במדויק ותיעדתי את העובדות, הריני שולח זאת אליך”. ברשימה לא מוזכרים הספרים נחמיה ואסתר, אך זהו הקטלוג הקדום ביותר של ספרי התנ״ך הקאנוניים בכתביהם של משיחיים קדומים.
במחקרו ליקט מליטון רשימת פסוקי תנ״ך ובהם נבואות על ישוע. ביצירתו הקרויה קטעים (Extracts) נאמר שישוע היה המשיח המיוחל ושתורת משה והנביאים ניבאו עליו מראש.
הגנה על ערך הכופר
בערים הראשיות שבאסיה הקטנה חיו אוכלוסיות יהודיות גדולות. יהודי סרדיס, עיר מגוריו של מליטון, קיימו את הפסח ב־י”ד בניסן. מליטון חיבר דרשה שנקראה הפסח, ובה הראה שחג זה היה בתוקף במסגרת התורה. בדרשה זו גם הגן על קיום הטקס המשיחי של סעודת האדון ב־י”ד בניסן.
לאחר שהתייחס לשמות פרק י״ב והראה שהפסח סימל את קורבן המשיח, הסביר מליטון מדוע אין כל היגיון שהמשיחיים יחגגו את הפסח. הסיבה לכך היא שאלוהים ביטל את תורת משה. בהמשך הראה מדוע קורבן המשיח היה הכרחי: אלוהים הניח את אדם הראשון בגן עדן כדי שיחיה באושר. אולם, אדם הראשון הפר את המצווה שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. מכאן התעורר הצורך בכופר.
עוד הסביר מליטון כי ישוע נשלח ארצה ומת על עמוד כדי לפדות את המאמינים מן החטא והמוות. מעניין לציין שמליטון השתמש במילה היוונית קסילון שפירושה ”עץ” בהתייחסו לעמוד שעליו הומת ישוע (מעשי השליחים ה׳:30; י׳:39; י״ג:29).
שמעו של מליטון נודע למרחוק גם מחוץ לגבולות אסיה הקטנה. טרטוליינוס, קְלֶמֶנְס מאלכסנדריה ואוריגֶנֶס התוודעו אל יצירותיו. עם זאת, ההיסטוריון רַנְיֵרוֹ קנטלמֵסה אומר: ”ירידת קרנו של מליטון, אשר הובילה אט אט להיעלמות כתביו, החלה לאחר שחסידי היום הארבעה עשר נחשבו לכופרים, וזאת בעקבות נצחון המנהג לחגוג את הפסחא של יום ראשון”. בסופו של דבר אבדו כתביו של מליטון כמעט לחלוטין.
האם נפל קורבן לכפירה?
לאחר מות השליחים הסתננה, כמנובא, הכפירה לתוך הקהילה המשיחית האמיתית (מעשי השליחים כ׳:29, 30). אין ספק שהדבר השפיע על מליטון. כתביו מנוסחים בסגנון מסובך בדומה לכתבי הפילוסופים היוונים והעולם הרומי. אולי זה מסביר מדוע כינה מליטון את הדת המשיחית ”הפילוסופיה שלנו”. כמו כן, היטמעות הדת המשיחית באימפריה הרומית נחשבה בעיניו ל”הוכחה הגדולה מכול... להצלחה”.
ברור אפוא שמליטון לא שעה לדבריו של השליח פאולוס: ”היזהרו שאיש לא יוליך אתכם שולל בפילוסופיה ובתעתועי הבל, על־פי מסורות של בני אדם, על־פי עקרי העולם ולא על־פי המשיח” (קולוסים ב׳:8). אם כן, מליטון הגן במידה מסוימת על אמיתות המקרא, אך זנח אותן במובנים רבים.
[תמונה בעמוד 18]
ישוע כונן את סעודת האדון ב־י”ד בניסן