קיצור תולדות חייו של הצילום

מאת כתב עורו!‏ בשבדיה

מספרים שאורחיו של הצייר האיטלקי דלה פורטה גַ’‏מְבַּטִיסְטָה (‏1535?‏–1615)‏ היו המומים.‏ על הקיר מולם שוטטו דמויות קטנות במהופך.‏ הצופים אחוזי הפאניקה נמלטו מן החדר.‏ דלה פורטה הועמד לדין באשמת כישוף!‏

זה היה שכרו על שביקש לשעשע את אורחיו ולהציג בפניהם את הקמרה אוֹבּסקוּרה,‏ מונח לטיני שמשמעו ”‏לשכה אפלה”‏.‏ העיקרון שעליו בנויה המצלמה פשוט,‏ אך התוצאות יכולות להיות מרהיבות עין.‏ כיצד פועלת המצלמה?‏

כאשר אור חודר לקופסה חשוכה או לחדר חשוך דרך חריר,‏ על הקיר הנגדי מוקרנת בבואה הפוכה של המראה אשר בחוץ.‏ מה שאורחיו של דלה פורטה ראו היו בסך הכול שחקנים מחוץ לחדר.‏ הקמרה אובסקורה הייתה אב טיפוס של המצלמה המודרנית.‏ אתה מן הסתם אחד ממיליונים המחזיקים בבעלותם מצלמה או לפחות משתמשים במצלמות חד־פעמיות זולות וזמינות לכול.‏

הקמרה אובסקורה אפילו לא הייתה בגדר חידוש בימיו של דלה פורטה.‏ אריסטו (‏384–322 לפה״ס)‏ זיהה את העיקרון שעליו בנויה פעולת המצלמה.‏ אַלחַסַן,‏ מלומד ערבי בן המאה ה־10,‏ תיאר עיקרון זה בצורה חיה והצייר בן המאה ה־15,‏ לאונרדו דה וינצ׳י,‏ כתב על כך ביומניו.‏ המצאת העדשות במאה ה־16 שיפרה את דיוק הקמרה אובסקורה ואומנים רבים השתמשו בעדשות ליצירת פרספקטיבות ופרופורציות מדויקות יותר.‏ אך על אף נסיונות רבים,‏ עד המאה ה־19 עדיין היה קשה לקבע את הדמויות שנוצרו.‏

הצלם הראשון

הפיזיקאי הצרפתי ז׳וזֶף ניסֶפּוֹר נייֶפּס החל בנסיונותיו ליצור תמונות קבועות ככל הנראה כבר ב־1816.‏ אך את פריצת הדרך הממשית עשה כאשר ערך ניסויים בליתוגרפיה (‏הדפסה באבן)‏ ונתקל במקרה בחומר רגיש לאור בשם ביטומן.‏ מתישהו באמצע המאה ה־19 הוא מרח לוח בדיל ועופרת בביטומן והניח אותו בתוך קמרה אובסקורה,‏ כשפניה לאחד מחלונות אחוזתו,‏ וחשף אותו לאור במשך שמונה שעות.‏ היום גם הצלם הכי פחות מנוסה לא יתגאה בתמונה המטושטשת של מבנה,‏ עץ ואסם שהתקבלה,‏ אבל לנייפס הייתה סיבה להתגאות.‏ תמונתו הייתה מן הסתם התמונה הקבועה הראשונה שצולמה אי פעם!‏

על מנת לפתח את השיטה,‏ נכנס נייפס ב־1829 לשותפות עם יזם נמרץ בשם לוּאִי דַגֶר.‏ נייפס נפטר ב־1833 ובשנים שלאחר מכן עשה דגר צעדים חשובים נוספים.‏ הוא ציפה לוחות נחושת ביודיד הכסף.‏ התברר שחומר זה רגיש לאור יותר מאשר הביטומן.‏ הוא גילה במקרה שכאשר העביר את הלוח באדי כספית לאחר החשיפה,‏ הופיעה תמונה ברורה שהייתה חבויה.‏ כתוצאה מכך חלה ירידה חדה בזמן החשיפה.‏ לאחר שגילה מאוחר יותר כי שטיפת הלוח בתמיסת מלח מנעה מהתמונה להשחיר עם הזמן,‏ היה הצילום מוכן לכבוש את העולם בסערה.‏

הצילום מוצג לעולם

המצאתו של דגר שנקראה דאגרוטייפ הוצגה לציבור ב־1839 והתגובות היו מדהימות.‏ החוקר הלמוט גרנשהיים כותב בספרו תולדות הצילום (‏The History of Photography)‏: ”‏מעולם לא הייתה כנראה המצאה אחרת ששבתה את דמיון הציבור במידה כזו וכבשה את העולם בכזו מהירות כמו הדאגרוטייפ”‏.‏ עד ראייה לכך כתב:‏ ”‏כעבור שעה כל חנויות האופטיקאים היו דחוסות,‏ אך לא היה בידן לאסוף מספיק מכשירים כדי לספק את המוני צלמי הדאגרוטייפ לעתיד;‏ מספר ימים מאוחר יותר יכולת לראות בכל כיכרות פריז קופסאות שחורות על חצובות ממוקמות לפני כנסיות וארמונות.‏ כל הפיזיקאים,‏ הכימאים ואנשי הרוח של הבירה צחצחו לוחות מוכספים,‏ ואפילו החנוונים האמידים לא יכלו לעמוד בפיתוי והוציאו חלק מכספם על מזבח הקִדמה,‏ כסף שהתנדף ביוד ואדי כספית”‏.‏ עיתוני פריז מיהרו לכנות את התופעה דאגרוטופומניה‏.‏

לאור האיכות המצוינת של הדאגרוטייפים,‏ כתב המדען הבריטי ג׳ון הרשל:‏ ”‏לא יהיה זה מוגזם לכנותם מעשי פלאים”‏.‏ יש שאפילו ראו בכך מעשי כשפים.‏

אך לא כולם הריעו להמצאה החדשה.‏ בשנת 1856 הטיל מלך נאפולי איסור על הצילום,‏ ככל הנראה בשל האמונה הרווחת כי הוא קשור ”‏לעין הרע”‏.‏ למראה דאגרוטייפ הכריז הצייר הצרפתי דֶלַרוֹש פול:‏ ”‏מהיום הציור מת!‏”‏ ההמצאה אף עוררה חרדה רבה בלב ציירים שראו בה איום על פרנסתם.‏ אחד הפרשנים נתן ביטוי לפחדם ואמר:‏ ”‏הדבקות העיקשת של הצילום במציאות החזותית עלולה לשים לאל את תפיסת היופי”‏.‏ בנוסף,‏ נשמעה ביקורת חריפה נגד הצילומים באשמת ניפוץ אשליות אהובות של יופי ונעורים על רקע המציאותיות התמידית הנשקפת בהם.‏

דגר נגד טלבוט

ויליאם הנרי פוקס טלבוט,‏ פיזיקאי אנגלי,‏ סבר שהוא שהמציא את הצילום ולכן הופתע לשמוע את ההכרזה על המצאתו של דגר.‏ טלבוט שם בתוך קמרה אובסקורה גליונות נייר מצופים בכלוריד הכסף.‏ את התשליל שנוצר מרח בשעווה כדי ליצור שקיפות,‏ הניח אותו על נייר מצופה אחר ואז חשף אותו לאור השמש ויצר תמונת פוזיטיב.‏

שיטתו של טלבוט אומנם הייתה באיכות ירודה והרבה פחות פופולרית,‏ אך היה גלום בה פוטנציאל רב יותר.‏ היא איפשרה ליצור העתקים רבים מתשליל אחד,‏ והעתקי הנייר היו זולים יותר וקלים יותר לשימוש לעומת הדאגרוטייפים השבריריים.‏ הצילום המודרני עדיין מתבסס על השיטה של טלבוט,‏ ואילו הדאגרוטייפ,‏ על אף הפופולריות שצבר בראשיתו,‏ נקלע למבוי סתום.‏

אולם נייפס,‏ דגר וטלבוט לא היו היחידים שטענו לתואר ”‏אבי הצילום”‏.‏ בעקבות הכרזתו של דגר ב־1839 הופיעו 24 איש — מנורבגיה בצפון ועד ברזיל בדרום — שטענו כי המציאו את הצילום.‏

שינויים קיצוניים בעקבות הצילום

ג׳קוב אוגוסט ריס היה רפורמטור חברתי שבשלב מוקדם מאוד ראה בצילום הזדמנות פז להביא את העוני והסבל לידיעת הציבור.‏ בשנת 1880 החל לצלם את שכונות העוני של ניו־יורק אחרי רדת החשיכה.‏ ליצירת פלש שרף אבקת מגנזיום במחבת — שיטה שלא הייתה לגמרי בטוחה.‏ פעמיים העלה באש את הבית שבו עבד ופעם אחת התלקחו בגדיו.‏ אומרים שתמונותיו היו בין הגורמים שהובילו את הנשיא תיאודור רוזוולט לחולל מספר רפורמות חברתיות.‏ כוח השכנוע של סדרת תמונות נוף שצילם ויליאם הנרי ג׳קסון,‏ המריצו ב־1872 את הקונגרס האמריקאי להפוך את ילוסטון לפארק הלאומי הראשון בעולם.‏

נגיש לכול

בסוף המאה ה־19 היו רבים שרצו לצלם אך לא יכלו לעשות כן בשל עלויות הצילום ומורכבותו.‏ אולם ב־1888 כאשר ג׳ורג׳ איסטמן המציא את הקודאק,‏ מצלמה נישאת קלה לשימוש שהכילה גליל של סרט גמיש,‏ נסללה הדרך לצילום חובבני לכל דורש.‏

לאחר שסיימו לצלם את כל תמונות הסרט היו שולחים את המצלמה למפעל.‏ שם פיתחו את הסרט והכניסו סרט חדש למצלמה,‏ והיא נשלחה חזרה ביחד עם התמונות המפותחות — וכל זאת במחיר די נמוך.‏ הסיסמה ”‏אתה לוחץ על הכפתור ואנחנו עושים את היתר”‏ לא הייתה בגדר הגזמה.‏

כך נולד הצילום להמונים ומיליארדי התמונות המצולמות כיום בשנה מעידות על כך שהחיבה לצילום מעולם לא דעכה.‏ כיום,‏ כתרומה נוספת לאהדה לצילום קיימות מצלמות דיגיטליות המגדירות את הדמות במגה פיקסלים.‏ הן מצוידות בשבב זיכרון המסוגל להכיל מאות תמונות.‏ ניתן להדפיס תמונות באיכות גבוהה בעזרת מחשב ביתי ומדפסת.‏ אין ספק שהצילום עשה כברת דרך ארוכה.‏

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

צילום נוף של פריז בשיטת הדאגרוטייפ,‏ בערך ב־1845

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

רפרודוקציה של הצילום הראשון כמדומה,‏ בערך ב־1826

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

רישום של קמרה אובסקורה,‏ ששימשה אומנים רבים

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

נייפס

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

דאגרוטייפ מ־1844 של הממציא לואי דגר ומצלמתו

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

הסטודיו של ויליאם טלבוט בערך ב־1845 ומצלמותיו

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

צילום מ־1890 של ג׳ורג׳ איסטמן מחזיק בקודאק מספר 2,‏ והמצלמה שלו מס’‏1 עם הגליל עליו נסלל הסרט

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

צילום נוף של הפארק הלאומי ילוסטון,‏ צולם עלי־ידי וו.‏ ה.‏ ג׳קסון,‏ 1871

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

מצלמות דיגיטליות מודרניות מתעדות תמונות במגה פיקסלים

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 20]‏

צילום פנורמי של פריז:‏ Photo by Bernard Hoffman/Time Life Pictures/Getty Images; צילום של נייפס:‏ Photo by Joseph Niepce/Getty Images; קמרה אובסקורה:‏ Culver Pictures

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 22]‏

עמוד 23:‏ הסטודיו של טלבוט:‏ Photo by William Henry Fox Talbot & Nicholaas Henneman/Getty Images; המצלמה של טלבוט:‏ Photo by Spencer Arnold/Getty Images; צילום קודאק,‏ מצלמת קודאק ומצלמה של דגר:‏ Courtesy George Eastman House; ילוסטון:‏ Library of Congress, Prints & Photographs Division, LC-USZ62-52482