הפניות עבור גיליון פעילות לאסיפת אורח חיינו ושירותנו
6–12 במרס
אוצרות מדבר־אלוהים | דברי הימים א׳. כ״ג עד כ״ו
”הפולחן במקדש מאורגן היטב”
בנ–2–א 241
לוויים
דוד ארגן היטב את עבודת הלויים ומינה משגיחים, ממונים, שופטים, שוערים, אחראים על האוצרות, וגם מספר רב של לוויים שיעזרו לכוהנים במקדש, בחצרות ובלשכות. הם סייעו לכוהנים בכל הקשור למנחות, לקורבנות, למלאכת הטיהור, לשקילה, למדידה ולתפקידי השמירה. המוסיקאים מבני לוי אורגנו ב־24 קבוצות, בדומה למחלקות הכוהנים, ושירתו בתורנות. התפקידים נקבעו בהפלת גורל. התפקידים הספציפיים של קבוצות השוערים נקבעו באותו אופן (דהא כ״ג; כ״ה; כ״ו; דהב ל״ה:3–5, 10).
בנ–2–א 686
כוהן
הכוהנים אורגנו לעבודה במקדש תחת ממונים שונים. חלוקת תפקידים מסוימים נקבעה בהפלת גורל. כל אחת מ־24 המחלקות שירתה בתפקידה פעמיים בשנה, שבוע בכל פעם. ככל הנראה כל הכוהנים שירתו במועדי החגים כשבני העם הקריבו אלפי קורבנות, כפי שעשו גם בחנוכת בית המקדש. (דהא כ״ד:1–18, 31; דהב ה׳:11; השווה דהב כ״ט:31–35; ל׳:23–25; ל״ה:10–19.) כוהן היה יכול לשרת במועדים אחרים כל עוד הוא לא הפריע לעבודות הכוהנים שהיו בתפקיד.
בנ–2–א 451, 452
מוזיקה
כחלק מההכנות עבור מקדש יהוה, דוד הקצה 000,4 לוויים לשירות המוזיקלי (דהא כ״ג:4, 5). מתוכם 288 ”הוכשרו בשירה ליהוה, מומחים כולם” (דהא כ״ה:7). כל הסידור הזה היה תחת הכוונתם של שלושה מוסיקאים מומחים, אסף, הימן וידותון (שככל הנראה נקרא גם איתן). כיוון שכל אחד מגברים אלה היה צאצא של אחד משלושת בניו של לוי (גרשום, קהת ומררי בהתאמה), שלוש המשפחות הראשיות של לוי קיבלו ייצוג בסידור המוזיקה במקדש (דהא ו׳:16, 31–33, 39–44; כ״ה:1–6). לשלושת גברים אלה היו בסך הכול 24 בנים, וכולם היו בין 288 המוזיקאים המוכשרים שהוזכרו קודם לכן. כל אחד מהבנים התמנה לפי גורל להיות ראש קבוצת מוזיקאים. תחת השגחתו היו עוד 11 ”מומחים”, שנבחרו מבניו ומהלוויים האחרים. באופן הזה 288 (288 = 24 × [11 + 1]) המוזיקאים המומחים משבט לוי התחלקו ל־24 מחלקות, בדומה לכוהנים. אם כל 712,3 ’התלמידים’ הנותרים התחלקו באותו אופן, אז כ־155 גברים בממוצע נוספו לכל אחת מ־24 הקבוצות. אם כן, כל מומחה היה אחראי על כ־13 לוויים בשלבים שונים של הכשרתם המוזיקלית (דהא כ״ה:1–31). מאחר שהתוקעים בחצוצרות היו כוהנים, הם היו בנוסף למוזיקאים בני לוי (דהב ה׳:12; השווה במד י׳:8).
בנ–1–א 898
שוער
במקדש. זמן קצר לפני מותו, המלך דוד ארגן היטב את הלוויים ואת משרתי המקדש, לרבות השוערים שהיו 000,4 במספר. הם שירתו במחלקותיהם במשך שבעה ימים בכל פעם. הם הופקדו על שמירת בית יהוה ודאגו שהדלתות ייפתחו וייסגרו במועדים שנקבעו (דהא ט׳:23–27; כ״ג:1–6). בנוסף לתפקיד השמירה, חלקם טיפלו בתרומות שהביא העם לשימוש במקדש (מלב י״ב:9; כ״ב:4). מאוחר יותר, כשיהוידע הכוהן הגדול משח את יואש למלך, שומרים מיוחדים הופקדו על שערי המקדש כדי להגן על יואש הקטן מהמלכה עתליה שתפסה את השלטון בכוח (מלב י״א:4–8). כשהמלך יאשיהו השמיד את עבודת האלילים, שומרי הסף עזרו להסיר מבית המקדש את הכלים ששימשו לעבודת הבעל. לאחר מכן הכלים נשרפו מחוץ לעיר (מלב כ״ג:4).
20–26 במרס
אוצרות מדבר־אלוהים | דברי הימים ב׳. א׳ עד ד׳
”המלך שלמה מקבל החלטה טיפשית”
בנ–1–א 174 §5
צבא
בעת שלטונו של שלמה פרק חדש נכתב בתולדות צבא ישראל. מלכותו התאפיינה בשלום יחסי, אבל הוא הרבה בסוסים ובמרכבות. (ראה מרכבה.) רוב הסוסים נרכשו ויובאו ממצרים. היה צורך לבנות ערים ברחבי הארץ כדי לשכן את מחלקות הצבא החדשות (מלא ד׳:26; ט׳:19; י׳:26, 29; דהב א׳:14–17). אבל יהוה אף פעם לא בירך יוזמה זו של שלמה, ועם מותו והתפלגות הממלכה החלה היחלשות צבא ישראל. כפי שישעיהו כתב מאוחר יותר: ”הוי ליורדים אל מצרים לעזרה, הנשענים על סוסים, הבוטחים במרכבות מלחמה כי רבות הן, ובסוסי קרב כי חזקים הם. אך אל קדוש ישראל אינם מביטים, ואת יהוה אינם מבקשים” (ישע ל״א:1).
בנ–1–א 427
מרכבה
עד לתקופת שלמה לא היה בישראל צבא מרכבות לאומי גדול, בעיקר בגלל אזהרתו של אלוהים שהמלך לא ירבה בסוסים, כאילו ביטחון העם תלוי בהם. הדבר הגביל את השימוש במרכבות, כי היה צורך בסוסים שיובילו את המרכבות (דב י״ז:16). כששמואל הזהיר את העם מפני המעמסה שמלכים בשר ודם יעמיסו עליהם, הוא אמר: ”הוא ייקח את בניכם וישים אותם במרכבותיו” (שמא ח׳:11). אבשלום ואדוניה, בניסיון לתפוס את השלטון בכוח, עשו כל אחד מהם מרכבה עם 50 איש שרצו לפניה (שמב ט״ו:1; מלא א׳:5). כשדוד הביס את מלך צובה, הוא שמר 100 סוסי מרכבה (שמב ח׳:3, 4; י׳:18).
המלך שלמה הגדיל את מספר המרכבות ל־400,1 כשבנה את צבא ישראל (מלא י׳:26, 29; דהב א׳:14, 17). בנוסף לירושלים, בערים אחרות שהיו ידועות כערי מרכבות היו מתקנים מיוחדים כדי לטפל בכלי המלחמה האלה (מלא ט׳:19, 22; דהב ח׳:6, 9; ט׳:25).
27 במרס עד 2 באפריל
אוצרות מדבר־אלוהים | דברי הימים ב׳. ה׳ עד ז׳
”ליבי יהיה שם תמיד”
בנ–2–א 1077, 1078
מקדש
היסטוריה. בית המקדש הזה היה קיים עד 607 לפה״ס, כשנחרב על־ידי הצבא הבבלי תחת המלך נבוכדנאצר (מלב כ״ה:9; דהב ל״ו:19; ירמ נ״ב:13). כיוון שעם ישראל סטה מהדרך ועסק בפולחן כזב, אלוהים הרשה לאומות שונות לתקוף את יהודה וירושלים ולעיתים לבזוז את אוצרות בית המקדש. היו גם תקופות שבהן בית המקדש הוזנח. שישק מלך מצרים שדד את אוצרותיו של בית המקדש (993 לפה״ס) בימיו של רחבעם בנו של שלמה, כ־33 שנה בלבד לאחר חנוכתו (מלא י״ד:25, 26; דהב י״ב:9). המלך אסא (977–937 לפה״ס) כיבד את בית יהוה, אבל כדי להגן על ירושלים הוא נהג בטיפשות ושיחד את בן־הדד ה־1 מלך ארם בכסף וזהב מאוצרות המקדש, כדי שיפר את בריתו עם בעשא מלך ישראל (מלא ט״ו:18, 19; דהב ט״ו:17, 18; ט״ז:2, 3).
התייעל בשירות השדה
מ93-א 2/1 31
נאום
שאלות של קוראים
אם משיחי חולה או נמצא בנסיעה ומסיבות אלו אינו יכול לנכוח בערב הזיכרון, האם עליו לציין את ערב הזיכרון חודש אחד מאוחר יותר?
בעם ישראל הקדום חגגו את הפסח שנה בשנה ביום ה־14 של החודש הראשון, חודש ניסן (או אביב). עם זאת, אנו מוצאים סידור מיוחד בבמדבר ט׳:9, 10: ”אמור לבני ישראל, ׳גם אם איש מקרבכם או מקרב דורותיכם העתידיים יהיה טמא כי נגע בגופת אדם או יהיה בדרך רחוקה, בכל זאת יהיה עליו להכין את קורבן הפסח ליהוה. בחודש השני [הקרוי אייר או זיו], ביום הארבעה עשר בין הערביים יכינו אותו. עם מצות ומרורים יאכלו אותו׳”.
שים לב שאין כאן קביעה של שני תאריכים חלופיים לפסח (י״ד בניסן או י״ד בזיו), ושכל איש או כל משפחה בבני ישראל היו חופשיים לבחור בתאריך הרצוי בעיניהם על־פי מה שנוח להם. האפשרות לקיים את סעודת הפסח בחודש השני לא הייתה פתוחה לכול. היה זה במקרה חריג שבו אדם היה טמא מבחינה טקסית ב־י״ד בניסן או היה מצוי במרחק רב מהמקום שבו נהג לחגוג את הפסח.
המקרה המתועד היחיד שבו מומשה אפשרות זו היה כאשר המלך הנאמן חזקיהו חידש את חגיגת חג המצות. לא היה מספיק זמן להיערך לכך כדי לקייים זאת בחודש הראשון (הכוהנים לא היו מוכנים, והעם לא נאספו), ולכן הם חגגו את החג ביום ה־14 של החודש השני (דברי הימים ב׳. כ״ט:17; ל׳:1–5).
להוציא נסיבות חריגות כאלה, היהודים חגגו את הפסח בתאריך שקבע אלוהים (שמות י״ב:17–20, 41, 42; ויקרא כ״ג:5). ישוע ותלמידיו חגגו את החג כפי שדרשה התורה ולא התייחסו לתאריך זה בקלות ראש. לוקס מספר: ”בהגיע יום חג המצות, היום שבו צריך להקריב את קורבן הפסח, [ישוע] שלח את פטרוס ואת יוחנן באומרו: ׳לכו והכינו לנו את סעודת הפסח׳” (לוקס כ״ב:7, 8).
במעמד זה כונן ישוע את האירוע השנתי שהמשיחיים מכירים כסעודת האדון. עבור המשיחיים הנוכחות באירוע חשובה מאין כמוה. זהו האירוע החשוב ביותר בשנה עבור עדי־יהוה. דבריו של ישוע מסבירים את הסיבה לכך; הוא אמר: ”התמידו לעשות זאת לזכרי” (לוקס כ״ב:19). לפיכך כל עד־יהוה צריך לתכנן חודשים מראש לפנות את תאריך ערב הזיכרון מכל דבר אחר. סעודת האדון תצוין השנה ביום שלישי, 6 באפריל 1993, אחרי שקיעת החמה.
במקרים נדירים של נסיבות בלתי צפויות, כגון חולי או סיבוכים הקשורים לנסיעה, ייתכן שהמשיחי לא יוכל לנכוח בערב הזיכרון כפי שתכנן. מה יש לעשות במצב כזה?
בסעודת האדון מעבירים מצה ויין אדום, ומי שנמשחו ברוח הקודש של אלוהים ונבחרו לחיות בשמיים נוטלים מן המצה והיין (מתי כ״ו:26–29; לוקס כ״ב:28–30). אם אדם אשר מדי שנה נוטל מן הסמלים מרותק למיטת חוליו בביתו או בבית חולים, יוכלו הזקנים מהקהילה המקומית לדאוג לכך שאחד מהם יביא מעט מהמצה והיין אל החולה, ידון עימו בפסוקי מקרא מתאימים בנושא ויגיש לו את הסמלים. אם משיחי משוח יימצא הרחק מקהילתו, עליו ללכת אל קהילה אחרת באזור שבו ישהה בתאריך ההוא.
לאור זאת, יהיה זה בנסיבות חריגות מאוד שמשיחי משוח יציין את סעודת האדון 30 יום מאוחר יותר (חודש ירחי אחד), על־פי ההנחיה בבמדבר ט׳:10, 11 ועל־פי הדוגמה בדברי הימים ב׳. ל׳:1–3, 15.
מי ששייכים לכיתת ׳הכבשים האחרים׳ של ישוע, אשר תקוותם היא חיי נצח בגן עדן עלי אדמות, אינם מצווים ליטול מהלחם והיין (יוחנן י׳:16). חשוב שהם ינכחו בערב הזיכרון השנתי, אך הם אינם נוטלים מהסמלים. לכן אם אחד מהם חולה או נמצא בנסיעה ומשום כך אינו יכול להצטרף לשום קהילה באותו ערב, הוא יכול באופן אישי לקרוא פסוקים מתאימים (כולל הקטע שבו מתואר כיצד כונן ישוע את סעודת האדון) ולהתפלל ליהוה שיברך את האירוע הזה בעולם כולו. במקרה זה אין צורך לארגן עוד אסיפה או דיון מקראי מיוחד חודש אחד מאוחר יותר.
10–16 באפריל
אוצרות מדבר־אלוהים | דברי הימים ב׳. ח׳, ט׳
”היא העריכה חוכמה”
בנ–2–א 990, 991
שלמה
אחרי שהמלכה ראתה גם את הפאר של המקדש ושל בית שלמה, את שולחנו, את מגישי המשקאות, את לבוש המלצרים ואת העולות הקבועות בבית המקדש, ”נעתקה נשימתה”, והיא אמרה: ”הנה לא סופר לי חצי מחוכמתך הגדולה. עלית בהרבה על מה ששמעתי”. לאחר מכן היא אמרה שמאושרים מי שמשרתים מלך כזה. כל מה שראתה גרם לה להלל את יהוה אלוהים, לברך אותו, כי מתוך אהבתו לישראל מינה את שלמה למלך כדי לעשות משפט וצדקה (מלא י׳:4–9; דהב ט׳:3–8).
פנינים רוחניות
בנ–2–א 1097
כיסא מלכות
אחרי שמוזכרות שש מדרגות שמובילות לכיסא, הכתוב מציין: ”שני אריות [היו] עומדים ליד מסעדי היד. היו שנים עשר אריות עומדים על שש המדרגות, אחד בכל אחד מקצות שש המדרגות” (דהב ט׳:17–19). השימוש באריה כסמל לשלטון הוא הולם (בר מ״ט:9, 10; התג ה׳:5). נראה כי 12 האריות מקבילים ל־12 שבטי ישראל, והם סימלו כנראה את כניעתם לשליט שעל הכיסא ואת תמיכתם בו. הדום מזהב היה מחובר לכיסא בדרך כלשהי.
17–23 באפריל
אוצרות מדבר־אלוהים | דברי הימים ב׳. י׳ עד י״ב
”הפק תועלת מעצה חכמה”
בנ–2–א 768 §1
רחבעם
הגישה הגאוותנית והשתלטנית של רחבעם הרחיקה ממנו לגמרי את רוב העם. השבטים היחידים שהמשיכו לתמוך בבית דוד היו יהודה ובנימין. גם הכוהנים והלוויים של שתי הממלכות ויחידים מעשרת השבטים תמכו בו (מלא י״ב:16, 17; דהב י׳:16, 17; י״א:13, 14, 16).
פנינים רוחניות
בנ–1–א 966, 967
שדים דמויי תיש
לא מצוין מה בדיוק היו ה”שדים דמויי התיש” (”שעירים”, נה״מ). בעוד שיש החושבים שמדובר בתיישים ממשיים או אלילים הנראים כתיישים, הכתוב לא בהכרח מצביע על כך; גם מפסוקים אחרים לא עולה מסקנה כזאת. אפשר שהביטוי מציין שבשכלם של מי שעבדו אותם, אלילי כזב אלה נתפסו כדמויי תיש או כשעירים. אפשרות אחרת היא שהשימוש ב”תיש” בפסוקים האלה מבטא בוז לכל האלילים באופן כללי, כשם שהמילה המתארת אלילים בפסוקים רבים לקוחה ממונח שמשמעו במקור ”גללים”, אף־על־פי שאין הכוונה שהאלילים באמת נעשו מגללים (ויק כ״ו:30; דב כ״ט:17).