שְמח ביהוה חרף מצבים קשים
מפי ג׳ורג׳ סקיפּיו
בדצמבר 1945 שכבתי בבית־חולים משותק בכל גופי חוץ מידיי וכפות רגליי. חשבתי שהשיתוק זמני, אבל היו שאמרו לי כי לעולם לא אוכל עוד ללכת. איזה מכה קשה לנער מלא מרץ בן 17! לא השלמתי עם תחזית קודרת זו. היו לי כל מיני תוכניות. למשל, תכננתי לנסוע בשנה שלאחר מכן לאנגליה עם המעסיק שלי.
הייתי מנפגעי מגיפת הפּוליו שהיכתה באי מגוריי, סנט הלנה. היא קיפדה את חייהם של 11 איש והותירה נכים רבים מספור. בשוכבי במיטה היה לי הרבה זמן לחשוב על חיי הקצרים ועל עתידי. הגעתי למסקנה שלמרות המחלה יש לי סיבות להיות מאושר.
התחלה צנועה
ב־1933, כשהייתי בן חמש, קיבל אבי, טום שמו — שוטר וכומר בכנסייה הבפטיסטית — ספרים משני עדי־יהוה. הם היו חלוצים, כלומר מבשרים שמקדישים חלק ניכר מזמנם להטפת הבשורה, שביקרו באי לזמן קצר.
אחד הספרים נקרא כינור האלוהים (אנג׳). אבי הסתייע בו כדי ללמוד את המקרא עם משפחתי ועם כמה מעוניינים. הספר עסק בנושאים עמוקים וכמעט שלא הבנתי כלום. אבל אני זוכר שסימנתי במקרא שלי את כל הפסוקים שקראנו. בתוך זמן קצר הגיע אבי למסקנה שזו האמת, ושהיא שונה מן הדרשות שנשא בכנסייה הבפטיסטית. הוא דיבר על כך עם אחרים והטיף מעל הדוכן שאין שילוש, אין אש גיהינום ואין נפש בת אלמוות. הכנסייה היתה כמרקחה.
כדי להרגיע את הרוחות, כונסה בכנסייה אסיפה. השאלה שנשאלה היתה, ”מי לצד הבפטיסטים?” הרוב הרימו יד. השאלה הבאה היתה, ”מי לצד יהוה?” עשרה או שנים־עשר איש הצביעו, והם התבקשו לעזוב את הכנסייה.
זו היתה התחלה צנועה של דת חדשה בסנט הלנה. אבי יצר קשר עם המשרדים הראשיים של חברת המצפה בארצות־הברית וביקש מכשיר להשמעת הרצאות מקראיות מוקלטות לציבור. נמסר לו שהמכשיר שביקש גדול מכדי להישלח לסנט הלנה. לכן שלחו לו פונוגרף קטן, ולימים הזמינו האחים עוד שניים. הם הסתובבו באי ברגל או על גבי חמור ונשאו את הבשורה אל התושבים.
ככל שנפוצה הבשורה גברה ההתנגדות. הילדים בבית־ספרי נהגו לשיר: ”בואו בואו ילדים, טומי סקיפיו ולהקתו מנגנים!” היה לי קשה מאוד לעמוד בזה כי רציתי להיות מקובל בכיתה. מה עזר לי להתמודד עם המצב?
היינו משפחה ברוכת ילדים — שישה במספר — ונהגנו לקיים שיעור משפחתי קבוע ללימוד המקרא. גם קראנו יחד במקרא כל בוקר לפני הארוחה. אין ספק שתוכניות אלו עזרו לנו לשמור במשך השנים על נאמנותנו ולהישאר בָּאמת. מגיל קטן פיתחתי אהבה למקרא, ועם השנים הקפדתי לקרוא בו בקביעות (תהלים א׳:1–3). בגיל 14, כשפרשתי מבית־הספר, היו לי שורשים עמוקים בָּאמת, ויראת יהוה שכנה עמוק בלבי. תודות לכך, שמחתי ביהוה חרף הקשיים.
קשיים נוספים ורגעי שמחה
על מיטת חוליי חשבתי על השנים הראשונות של חיי ועל עתידי, וידעתי מן המקרא שהמחלה אינה ניסיון או עונש מצד אלוהים (יעקב א׳:12, 13). למרות זאת, מחלת הפוליו היתה בגדר ניסיון קשה מאוד, וידעתי שהשלכותיה ילוו אותי כל שארית ימיי.
בתהליך ההחלמה היה עלי ללמוד ללכת. איבדתי את היכולת להשתמש בכמה משרירי זרועותיי. יום יום נפלתי פעמים אינספור. אף־על־פי־כן, תודות לתפילות כנות ולמאמצים בלתי נלאים הצלחתי מ־1947 ללכת בעזרת מקל הליכה.
באותם ימים התאהבתי בדוריס, בחורה צעירה בת אמונתי. היינו צעירים מכדי להינשא, אבל זה המריץ אותי לשפר את הליכתי. התפטרתי מן העבודה כי במשכורת שקיבלתי לא יכולתי להתחתן ולפרנס משפחה. פתחתי מעבדת שיניים ועבדתי בה שנתיים. התחתנו ב־1950. עד אז הרווחתי מספיק כסף כדי לקנות מכונית קטנה, ובעזרתה הסעתי את האחים לאסיפות ולשירות־השדה.
התקדמות תיאוקרטית באי
ב־1951 שלחה אלינו החברה את הנציג הראשון מטעמה — יקוֹבּוּס ואן־סטדן, בחור צעיר מדרום אפריקה. עברנו לבית גדול והוא התגורר בביתנו שנה שלימה. מאחר שעבדתי כעצמאי, בילינו יחדיו זמן רב בפעילות ההטפה וקיבלתי ממנו הכשרה רבה יקרה מפז.
קוס (שם החיבה שנתנו ליקובוס) ארגן אסיפות קהילה קבועות וכולנו נכחנו בהן בשמחה. היתה לנו בעיה של תחבורה משום שרק לשניים מכל המעוניינים היתה מכונית. השטח סלעי וזרוע גבעות, והיו בו מעט כבישים טובים. לכן, זו היתה משימה לא קלה להביא את כולם לאסיפה. היו שיצאו לדרך ברגל מוקדם בבוקר. נהגתי להסיע שלושה אנשים במכונית הקטנה שלי ולהוריד אותם אחרי מרחק מה. הם יצאו מן הרכב והמשיכו בהליכה. נסעתי חזרה, לקחתי עוד שלושה והורדתי אותם אחרי מרחק מה, וחוזר חלילה. כך הגיעו כולם לאסיפה. אחרי האסיפה חזרנו הביתה באותה שיטה.
קוס לימד אותנו כיצד לבשר מבית לבית ביעילות. היו לנו הרבה חוויות נעימות וכמה חוויות לא טובות. אבל השמחה בשירות־השדה גימדה את כל הקשיים שהציבו בדרכנו מתנגדי פעילות ההטפה. בוקר אחד בישרתי עם קוס. סמוך לאחת הדלתות שמענו קול מתוך הבית. מישהו קרא בקול רם מן המקרא. זיהינו היטב את המילים המוכרות מישעיהו פרק ב׳. כשהגיע לפסוק 4 דפקנו על הדלת. זקן ידידותי הזמין אותנו פנימה, ובישרנו לו על מלכות אלוהים מתוך ישעיהו ב׳:4. נוסד עימו שיעור־מקרא, אם כי היה קשה מאוד להגיע לביתו. היה עלינו לרדת במורד גבעה, לחצות נחל על אבני מעבר, לטפס במעלה גבעה אחרת ולרדת אל ביתו. אבל המאמץ היה כדאי. קשיש עניו זה קיבל את האמת ונטבל. כדי להגיע לאסיפות צעד בעזרת קביים עד לנקודה שבה יכולתי לאסוף אותו ברכב. הוא נפטר כעד נאמן.
מפקד המשטרה התנגד לפעילות ואיים שוב ושוב לגרש את קוס. אחת לחודש זימן את קוס לחקירה. קוס נתן לו תמיד תשובות ישירות מן המקרא, והדבר הכעיס אותו עוד יותר. בכל פעם דרש מקוס להפסיק לבשר ובכל פעם ניתנה לו עדות. גם לאחר שקוס עזב את סנט הלנה המשיך המפקד להתנגד לפעילות. יום אחד חלה מפקד המשטרה, איש גדול וחזק, ורָזָה מאוד. הרופאים לא הצליחו לאבחן את מחלתו. כתוצאה מכך, עזב את האי.
טבילה וגידול
שלושה חודשים אחרי שהגיע אל האי החליט קוס שהגיע הזמן להטביל אנשים. היה קשה למצוא בריכה מתאימה. החלטנו לחפור בור, ליצוק מלט ולמלא אותו במים במו ידינו. בלילה שלפני הטבילה ירד גשם, ובבוקר שמחנו לראות את הבור מלא לגמרי.
באותו יום ראשון בבוקר נשא קוֹס את נאום הטבילה. כשביקש מן המועמדים לטבילה לעמוד, קמו 26 איש ואני ביניהם, והשיבו על השאלות הרגילות. נפלה בחלקנו הזכות להיות ראשוני העדים שנטבלו באי. זה היה היום המאושר ביותר בחיי כי תמיד חששתי שהר־מגידון יבוא לפני שאטבל.
נוסדו שתי קהילות, האחת בלֶווֶלְווּד והשנייה בג׳יימסטאון. מדי שבוע במוצאי שבת נסענו שלושה או ארבעה אחים מרחק של 13 קילומטר אל אחת הקהילות וניהלנו את בית־הספר לשירות התיאוקרטי ואת אסיפת־השירות. אחרי שירות־השדה ביום ראשון בבוקר ערכנו אחר הצהריים ובערב את אותן אסיפות וכן גם את שיעור המצפה בקהילה שלנו. סופי השבוע היו אפוא גדושים בפעילויות תיאוקרטיות משמחות. השתוקקתי לבשר במלוא זמני, אבל היה עלי לפרנס משפחה. לכן, ב־1952 חזרתי לעבוד ברפואת שיניים כעובד מדינה.
מ־1955 החלו לבקר באי שנה אחר שנה משגיחי נפה (משגיחים נודדים מטעם החברה) והתארחו בביתנו לזמן מה. נוכחותם השפיעה לטובה על משפחתי. באותו זמן בערך השתתפתי בהקרנת שלושה סרטים של החברה ברחבי האי.
הכינוס המרגש ”רצון אלוהים”
ב־1958 התפטרתי מעבודתי הממשלתית כדי לנכוח בכינוס הבינלאומי ”רצון אלוהים” שהתקיים בניו־יורק. הכינוס שימש ציון דרך בחיי וזימן לי סיבות למכביר לשמוח ביהוה. בשל העדר תחבורה שוטפת אל האי נעדרנו מן הבית חמישה חודשים וחצי. הכינוס ארך שמונה ימים, מתשע בבוקר עד תשע בלילה. לא התעייפתי, וציפיתי בכיליון עיניים לכל יום חדש. נפלה בחלקי הזכות לדבר על סנט הלנה במשך שתי דקות בתוכנית. זו היתה חוויה מורטת עצבים לנאום בפני המוני הנוכחים באיצטדיון ינקי ובמגרשי הפולו.
הכינוס חיזק את החלטתי לשרת כחלוץ. ההרצאה הפומבית ”מלכות אלוהים מולכת — האם סוף העולם קרוב?” היתה מעודדת במיוחד. אחרי הכינוס ביקרנו במשרדים הראשיים של החברה בברוקלין וסיירנו בבתי הדפוס. שוחחתי עם אח נור, נשיא חברת המצפה דאז, על ההתקדמות בסנט הלנה. הוא אמר שישמח ביום מן הימים לבקר באי. כשחזרנו הביתה הבאנו עימנו הקלטות של כל הנאומים וסרטים של הכינוס כדי להשמיע ולהראות למשפחה ולידידים.
הגשמת המטרה לשרת בשירות מלא
בשובי הציעו לי את העבודה הקודמת, כי לא היה רופא שיניים אחר באי. ציינתי שבכוונתי לשרת את אלוהים במלוא זמני. אחרי משא ומתן מייגע הגענו להסכם שאעבוד שלושה ימים בשבוע תמורת משכורת גבוהה מזו שקיבלתי כשעבדתי שישה ימים בשבוע. אכן צדק ישוע באומרו: ”בקשו תחילה את מלכותו ואת צדקתו, וכל אלה ייווספו לכם” (מתי ו׳:33). לא תמיד היה לי קל ללכת ברגליי החלשות על שטח האי זרוע הגבעות. למרות זאת, שירתתי כחלוץ 14 שנה ועזרתי לרבים מתושבי האי ללמוד את האמת — דבר שהסב לי שמחה רבה.
ב־1961 רצתה הממשלה לשלוח אותי ואת משפחתי על חשבונה לאיי פיג׳י להשתלמות של שנתיים ברפואת שיניים. זו היתה הצעה מפתה, אבל אחרי ששקלתי את העניין בכובד ראש, החלטתי להשיב בשלילה. לא רציתי לעזוב את האחים לתקופה כה ארוכה ולוותר על הזכות שהיתה לי לשרת איתם. פקיד הבריאות הראשי שארגן את הנסיעה היה נסער ביותר. הוא אמר: ”גם אם אתה חושב שהקץ כל כך קרוב, אתה עדיין יכול ליהנות מהכסף שתרוויח עד אז”. אבל לא זזתי מעמדתי.
כעבור שנה הוזמנתי לדרום אפריקה לבית־הספר לשירות המלכות — קורס בן חודש להכשרת משגיחי קהילה. קיבלנו הדרכה יקרה מפז שסייעה לנו למלא ביתר יעילות את תפקידינו בקהילה. בתום הלימודים בישרתי עם משגיח נודד ולמדתי ממנו דברים נוספים. שירתתי את שתי הקהילות שבסנט הלנה יותר מעשר שנים כמשגיח נפה מחליף. עם הזמן, אחים נוספים הוכשרו לתפקיד, ושירתנו ברוטציה.
בינתיים עברנו מג׳יימסטאון אל לֶווֶלְווּד — מקום שבו היה צורך רב יותר במבשרים — וגרנו שם עשר שנים. באותם ימים שירתתי כחלוץ, עבדתי שלושה ימים בשבוע כעובד מדינה וניהלתי מכולת קטנה. העומס היה כבד מנשוא. בנוסף לכך, טיפלתי בענייני הקהילה ואשתי ואני גידלנו ארבעה ילדים. כדי להחליף כוח, עזבתי את העבודה, מכרתי את המכולת ולקחתי את כל המשפחה לקֵיפּטַאוּן שבדרום אפריקה לשלושה חודשי חופשה. אחרי כן עברנו אל האי אֶסֶנשן וגרנו בו שנה. בשנה ההיא עזרנו לרבים ללמוד את האמת המקראית.
בשובנו אל סנט הלנה חזרנו אל ג׳יימסטאון. שיפצנו בית שהיה צמוד לאולם־המלכות. כדי להתפרנס הפכנו בני ג׳ון ואני מכונית פורד למכונית גלידה, ומכרנו גלידה במשך חמש שנים. זמן קצר אחרי שפתחנו את העסק אירעה לי תאונת דרכים עם המכונית. היא התהפכה ורגליי נלכדו תחתיה. חלק מן העצבים שמתחת לברכיי חדלו לתפקד, והתאוששתי רק אחרי שלושה חודשים.
שפע ברכות בעבר ובעתיד
ברכות רבות הורעפו עלינו עם השנים והסבו לנו שמחה רבה. למשל, התברכנו בזכות לנסוע לדרום אפריקה כדי לנכוח בכינוס ארצי ב־1985 ולבקר בבית־אל החדש שעדיין היה בשלבי בנייה. ברכה נוספת שנפלה בחלקי היא שיכולתי לסייע ולו במעט יחד עם בני ג׳ון בבניית אולם כינוסים יפהפה סמוך לג׳יימסטאון. אנחנו שמחים ששלושה מבנינו משרתים כזקני־קהילה, ונכד אחד משרת בבית־אל שבדרום אפריקה. עד כמה שמחנו לעזור לרבים לרכוש ידע מדויק מתוך המקרא.
שדה הפעילות שלנו קטן — כ־000,5 איש בלבד. למרות זאת, ההטפה החוזרת ונשנית באותו שטח נושאת פרי. מעטים מאוד נוהגים בנו בגסות. תושבי סנט הלנה ידועים כאנשים חברותיים, ולאן שתפנה — ברגל או במכונית — יברכו אותך לשלום. מניסיוני למדתי שככל שתכיר את האנשים יהיה לך קל יותר לבשר להם. יש לנו 150 מבשרים, אם כי רבים עברו לארצות אחרות.
כל ילדינו גדלו ועזבו את הקן, ואשתי ואני שוב לבד אחרי 48 שנות נישואין. אהבתה, תמיכתה ונאמנותה עזרו לי לשרת את יהוה בשמחה חרף הקשיים. כוחנו הפיסי נחלש, אך כוחנו הרוחני מתחדש יום יום (קורינתים ב׳. ד׳:16). אני, לצד משפחתי וידידיי, מייחלים לעתיד נפלא שבו אהיה בריא אפילו יותר משהייתי בגיל 17. שאיפתי היא להיות מושלם במלוא מובן המילה, ומעל לכל, לשרת לנצח נצחים את אלוהינו האוהב, יהוה, ואת המלך שמינה, ישוע המשיח (נחמיה ח׳:10).
[תמונה בעמוד 26]
ג׳ורג׳ סקיפיו ושלושת בניו המשרתים כזקני־קהילה
[תמונה בעמוד 29]
ג׳ורג׳ סקיפיו ואשתו דוריס