הכהן הגדול שהרשיע את ישוע

בנובמבר 1990 ביצעו מספר פועלים עבודות תשתית כקילומטר אחד דרומית לעיר העתיקה בירושלים וחשפו תגלית מדהימה.‏ טרקטור מוטט במקרה תקרה של מערת קבורה עתיקה.‏ האזור מסביב שימש כבית קברות רחב ידיים מן המאה הראשונה לפה״ס ועד המאה הראשונה לספירה.‏ אך מה שגילו הארכיאולוגים בתוך חדר הקבורה היה מעניין ביותר.‏

במערה נמצאו 12 גלוסקמות,‏ או ארונות,‏ שבהן נהגו לשים את עצמות המתים כשנה לאחר קבורתם,‏ עד שנתכלה כל בשרם.‏ בצידה של אחת הגלוסקמות המגולפות בהידור — מן המפוארות שנתגלו עד כה — נמצאה הכתובת החרותה ”‏יהוסף בר קיפא”‏ (‏יוסף בן קַיָפָא)‏.‏

לפי ראיות ניתן להסיק שמדובר בקברו של הכהן הגדול אשר ניהל את המשפט המכריע ביותר בתולדות האנושות — משפטו של ישוע המשיח.‏ ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו מציין שהכהן הגדול הזה הוא ”‏יוסף הקרוי כיפא”‏.‏ בכתבי־הקודש הוא מכונה בקיצור קיפא.‏ מה מצדיק התעניינות מצידנו באיש זה?‏ מה הניע אותו להרשיע את ישוע?‏

משפחה ורקע

קיפא נשא לאישה את בתו של חנן,‏ שהיה גם הוא כהן גדול (‏יוחנן י״ח:‏13‏)‏.‏ השידוך ככל הנראה נעשה שנים לפני החתונה,‏ שהרי שתי המשפחות רצו ודאי להיכנס בברית נאותה.‏ הדבר הצריך בדיקה דקדקנית של אילנות יוחסין כדי להבטיח את טוהר שושלת הכהונה.‏ סביר להניח ששתי המשפחות היו אמידות ממעמד האצולה,‏ ועושרן ככל הנראה בא להן מאחוזות גדולות באזור ירושלים.‏ חנן ודאי רצה להיות בטוח שחתנו לעתיד יהיה בעל ברית פוליטי אמין.‏ נראה כי גם חנן וגם קיפא השתייכו לכת הצדוקים רבת ההשפעה (‏מעשי השליחים ה׳:‏17‏)‏.‏

בתור בן למשפחת כוהנים מיוחסת,‏ קיפא ללא ספק למד את התנ״ך ואת הפרשנויות עליו.‏ את שירותו במקדש החל מן הסתם בהיותו בן 20,‏ אך הגיל שבו התמנה לכהן גדול אינו ידוע.‏

כוהנים גדולים וראשי הכוהנים

משרתו של הכהן הגדול ניתנה לו במקור מכוח ירושה,‏ והוא היה אמור להחזיק בה למשך כל חייו.‏ אבל במאה השנייה לפה״ס השתלטו החשמונאים על מוסד הכהונה.‏a ’‏הורדוס הגדול’‏ מינה והדיח כוהנים גדולים ובכך הבהיר שהוא הסמכות האמיתית מאחורי המשרה.‏ המושלים הרומים אימצו את אותה מדיניות.‏

התפתחויות אלו הובילו בסופו של דבר ליצירת סיעה שנקראת בכתבי־הקודש ”‏ראשי הכוהנים”‏ (‏מתי כ״ו:‏3,‏ 4‏)‏.‏ עם חברי הסיעה נמנו כוהנים גדולים לשעבר — כגון חנן,‏ שהודח אך המשיך להחזיק בתואר — וכן קרובי משפחה של הכוהנים הנוכחיים ושל כוהנים לשעבר.‏

הרומים הניחו לאצולה היהודית,‏ שכללה את ראשי הכוהנים,‏ לטפל בענייני המנהל השוטפים ביהודה.‏ כך התאפשר לרומים לשלוט בפרובינציה ולגבות מיסים מתושביה מבלי להיזקק לכוחות צבא גדולים.‏ רומא ציפתה מן ההנהגה היהודית לשמור על הסדר ולהגן על האינטרסים הרומיים.‏ המושלים הרומים לא נודעו בחיבתם היתרה למנהיגי היהודים,‏ אשר מאסו במשטר הרומי.‏ אולם,‏ שיתוף הפעולה פעל לטובת שני הצדדים לשם שמירה על שלטון יציב.‏

הכהן הגדול היה המנהיג היהודי הפוליטי בימי קיפא.‏ חנן התמנה לתפקיד בשנת 6 או 7 לפה״ס על־ידי קיריניוס,‏ המושל הרומי של סוריה.‏ המסורת הרבנית מציינת שמשפחות האצולה הראשיות בקרב היהודים התאפיינו בתאוות בצע,‏ העדפת קרובי משפחה,‏ דיכוי ואלימות.‏ כותבת אחת העלתה את הסברה שחנן,‏ בתור הכהן הגדול,‏ רצה שחתנו ”‏יקודם מהר מאוד בסולם הדרגות בבית המקדש;‏ הרי ככל שקיפא יגיע גבוה יותר,‏ כך יוכל חנן להפיק יותר תועלת ממנו”‏.‏

ואלֶריוּס גראטוּס,‏ מושל יהודה,‏ הדיח את חנן מן הכהונה בערך בשנת 15 לספירה.‏ שלושה אחרים,‏ וביניהם אחד מבניו של חנן,‏ החזיקו במשרת הכהן הגדול בזה אחר זה לתקופות קצרות מאוד.‏ קיפא התמנה ככהן גדול בערך בשנת 18 לספירה.‏ פונטיוס פילטוס,‏ שנתמנה למושל יהודה בשנת 26 לספירה,‏ איפשר לו להחזיק בכהונה לאורך כל עשר שנות שירותו כנציב.‏ כהונתו של קיפא חפפה לתקופת שירותו של ישוע ופעילותם המוקדמת של תלמידיו.‏ אך קיפא לא בדיוק קיבל את המסר המשיחי בזרועות פתוחות.‏

פחד מישוע ומפני הרומאים

קיפא ראה בישוע תועמלן מסית ומסוכן.‏ ישוע ערער על הפרשנות שנתנה ההנהגה לחוקי השבת וגירש את הסוחרים ואת מחליפי הכספים מן המקדש,‏ באומרו שהם הפכו את המקום ל”‏מערת פריצים”‏ (‏לוקס י״ט:‏45,‏ 46‏)‏.‏ מספר היסטוריונים סבורים כי דוכני המסחר הללו בשטח המקדש היו בבעלותו של בית חנן,‏ וזו אולי סיבה נוספת לכך שקיפא ניסה לסכור את פיו של ישוע.‏ כאשר שלחו ראשי הכוהנים משרתים לעצור אותו,‏ הם כל כך נדהמו מדבריו שחזרו בידיים ריקות (‏יוחנן ב׳:‏13–17;‏ ה׳:‏1–16;‏ ז׳:‏14–49‏)‏.‏

חשוב על מה שקרה כאשר שמעו ראשי היהודים שישוע הקים את אלעזר מן המתים.‏ ספר הבשורה על־פי יוחנן מדווח:‏ ”‏כינסו ראשי הכוהנים והפרושים את הסנהדרין.‏ אמרו:‏ ’‏מה נעשה?‏ הרי האיש הזה עושה אותות רבים!‏ אם נניח לו כך,‏ הכול יאמינו בו והרומאים יבואו ויחריבו את מקומנו ואת אומתנו’‏”‏ (‏יוחנן י״א:‏47,‏ 48‏)‏.‏ בעיני הסנהדרין היה ישוע בגדר איום על סמכותו של הממסד הדתי וכן על הסדר הציבורי,‏ שפילטוס הפקיד באחריותם.‏ תנועה פופולארית שעלולה להתפרש בעיני הרומים כחתרנית יכולה הייתה לגרום להם להתערב בענייני היהודים,‏ דבר שהסנהדרין רצתה למנוע בכל מחיר.‏

אף־על־פי שקיפא לא היה מסוגל להכחיש שישוע עשה אותות,‏ הוא לא האמין בו ובחר לשמור על מעמדו וסמכותו.‏ היעלה על הדעת שיכיר בתחייתו של אלעזר?‏ הרי בתור צדוקי,‏ קיפא אפילו לא האמין בתחיית המתים!‏ (‏מעשי השליחים כ״ג:‏8‏)‏.‏

רשעותו של קיפא נחשפה כאשר אמר לשותפיו להנהגה:‏ ”‏אינכם מבינים שכדאי לנו כי איש אחד ימות בעד העם ולא תאבד כל האומה כולה”‏.‏ בהמשך נאמר:‏ ”‏לא מלבו אמר זאת,‏ אלא שבהיותו כהן גדול באותה שנה התנבא כי ישוע עתיד למות בעד האומה;‏ ולא רק בעד האומה,‏ אלא גם כדי שיקבץ לאחד את נפוצות בני האלוהים.‏ מאותו יום גמרו אומר להמית אותו [‏את ישוע]‏”‏ (‏יוחנן י״א:‏49–53‏)‏.‏

קיפא לא היה מודע למלוא המשמעות של דבריו.‏ מתוקף תפקידו ככהן גדול,‏ הוא אכן התנבא.‏b מותו של ישוע באמת הצמיח תועלת,‏ ולא רק ליהודים.‏ קורבן הכופר שלו היה האמצעי לגאולת האנושות כולה מן העבדות לחטא ולמוות.‏

מזימת דמים

ראשי הכוהנים והזקנים היהודים התכנסו בביתו של קיפא ונועצו יחדיו כיצד לתפוס ולהרוג את ישוע.‏ סביר להניח שהכהן הגדול היה שותף להסכם שנעשה עם יהודה איש קריות לגבי מחיר הסגרתו של ישוע (‏מתי כ״ו:‏3,‏ 4,‏ 14,‏ 15‏)‏.‏ אך רצח אחד לא הספיק לקיפא.‏ ”‏נועצו ראשי הכוהנים להרוג גם את אלעזר,‏ כי בגללו הלכו רבים והאמינו בישוע”‏ (‏יוחנן י״ב:‏10,‏ 11‏)‏.‏

מלך,‏ עבדו של קיפא,‏ היה בין ההמון שנשלח לתפוס את ישוע.‏ העצור הובא תחילה לחקירה בביתו של חנן ואז נשלח לקיפא,‏ שכבר כינס את זקני היהודים למשפט לילי בלתי חוקי (‏מתי כ״ו:‏57;‏ יוחנן י״ח:‏10,‏ 13,‏ 19–24‏)‏.‏

קיפא לא אמר נואש גם אחרי שנמצאו סתירות בדברים שאמרו עדי השקר נגד ישוע.‏ הכהן הגדול ידע מה חשבו עמיתיו הקושרים על כל מי שעושה את עצמו למשיח,‏ ולכן דרש לדעת אם ישוע טוען לתואר הזה.‏ ישוע השיב ואמר למאשימיו שהם יראו אותו ”‏יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמיים”‏.‏ ואז,‏ בהתחסדות מעושה,‏ ”‏קרע הכהן הגדול את בגדיו ואמר:‏ ’‏מגדף הוא.‏ מה לנו עוד צורך בעדים?‏’‏”‏ הסנהדרין החליטה פה אחד שישוע חייב מיתה (‏מתי כ״ו:‏64–66‏)‏.‏

הוצאות להורג היו חייבות באישור הרומים.‏ סביר להניח שקיפא,‏ בתור מתווך בין הרומים ליהודים,‏ הוא זה שעתר לפילטוס בעניין.‏ כאשר רצה פילטוס לשחרר את ישוע,‏ קיפא היה כנראה בין ראשי הכוהנים שתבעו בצעקות את מותו (‏יוחנן י״ט:‏4–6‏)‏ ייתכן שקיפא שידל את ההמון לתבוע שישוחרר רוצח במקום ישוע,‏ והיה בין ראשי הכוהנים שהצהירו בצביעות:‏ ”‏אין לנו מלך זולתי הקיסר!‏”‏ (‏יוחנן י״ט:‏15;‏ מרקוס ט״ו:‏7–11‏)‏

קיפא דחה על הסף את הראיות לכך שישוע קם לתחייה.‏ הוא התנגד לפעילותם של פטרוס ויוחנן,‏ ורדף את סטפנוס.‏ קיפא גם הסמיך את שאול לעצור משיחיים בדמשק (‏מתי כ״ח:‏11–13;‏ מעשי השליחים ד׳:‏1–17;‏ ו׳:‏8 עד ז׳:‏60;‏ ט׳:‏1,‏ 2‏)‏.‏ אך בערך בשנת 36 לספירה,‏ הודח קיפא על־ידי ויטליוס,‏ נציב סוריה.‏

בחיבורים יהודיים מוצגת משפחתו של קיפא באור שלילי.‏ למשל,‏ בתלמוד בבלי מוצהר בצער:‏ ”‏אוי לי מבית חנין [‏חנן]‏ אוי לי מלחישתן”‏,‏ כלומר,‏ מ”‏דיבתן”‏.‏ הקובלנה ככל הנראה נוגעת ל”‏חורשי מזימות דיכוי בהתכנסויות חשאיות”‏.‏

לקח שאפשר ללמוד מקיפא

אחד הלמדנים מתאר את הכוהנים הגדולים כאנשים ”‏קשוחים,‏ ממולחים ומוכשרים,‏ וככל הנראה גם יהירים”‏.‏ כתוצאה מיהירותו סירב קיפא לקבל את המשיח.‏ אם כן,‏ אין כל תימה בכך שאנשים בימינו דוחים את המסר המקראי.‏ יש שהעניין שלהם באמת המקראית אינו מספיק חזק כדי להניע אותם לנטוש אמונות שהוטמעו בהם.‏ אחרים סבורים שאין זה מכבודם להפוך למבשרים פשוטים וענווים.‏ בנוסף לכך,‏ אמות המידה המקראיות אינן מושכות אנשים לא־ישרים וחמדנים.‏

בתור כהן גדול,‏ קיפא יכול היה לעזור לבני עמו היהודים לקבל את המשיח,‏ אבל תאוות השררה גרמה לו להרשיע את ישוע.‏ גישתו העוינת ככל הנראה ליוותה אותו עד שהונח בקברו.‏ קורותיו מראים שכאשר אנו מתים,‏ מה שנשאר מאיתנו הוא לא רק עצמות יבשות.‏ התנהגותנו קובעת איזה שם יש לנו אצל אלוהים,‏ אם טוב ואם רע.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

יוסף בן קיפא

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

הגלוסקמה שנמצאה

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 10]‏

גלוסקמה,‏ כתובת ומערה ברקע:‏ באדיבות רשות העתיקות,‏ ישראל

עולם החי מפאר את יהוה

הודו והדרו של יהוה ניכרים בממלכת החי.‏ אלוהים מכלכל את בעלי החיים כשם שהוא דואג לצורכי האנושות (‏תהלים קמ״ה:‏16‏)‏.‏ לפיכך,‏ כמה מוטעה להטיח ביקורת בבורא של עולם החי ובמקור חיינו!‏ אף שאיוב היה איש ישר,‏ ”‏צַדקוֹ נפשו מאלוהים”‏,‏ כלומר,‏ נפשו הייתה בעיני עצמו צדיקה יותר מאלוהים.‏ היה על איוב ללמוד כמה לקחים!‏ (‏איוב ל״ב:‏2;‏ ל״ג:‏8–12;‏ ל״ד:‏5‏)‏.‏

הדוגמאות מעולם החי המחישו לאיוב שאין שום סיבה שבני אדם יהרהרו אחר דרכי אלוהים.‏ קביעה זו מתבררת מן הדברים שאמר יהוה לעבדו איוב.‏

הם אינם נזקקים לעזרת האדם

בפי איוב לא היה מענה לשאלותיו של אלוהים בנוגע לממלכת החיות (‏איוב ל״ח:‏39–41‏)‏.‏ ברור שאלוהים לא זקוק לעזרת האדם כדי לכלכל את האריה ואת העורב.‏ העורבים אומנם מעופפים ממקום למקום ומחפשים אחר מזון,‏ אך למעשה אלוהים הוא זה שמספק להם את אוכלם (‏לוקס י״ב:‏24‏)‏.‏

איוב נותר מוכה אלם כאשר שאל אותו אלוהים אודות חיות הבר (‏איוב ל״ט:‏1–8‏)‏.‏ בני אדם