שאלות של קוראים
מתי נועדה הקריאה השמיימית להסתיים?
המקרא אינו מספק תשובה מדויקת בנידון. היטב ידוע לנו שתלמידי ישוע נמשחו לרשת נחלה שמיימית החל משנת 33 לספירה (מעשי השליחים ב׳:1–4). עוד ידוע כי לאחר מות השליחים, ”החיטים” — משיחיים משוחים אמיתיים, ’גדלו יחד’ עם ”העשבים הרעים” — משיחיים מדומים (מתי י״ג:24–30). החל משלהי המאה ה־19, שבו המשיחיים המשוחים לפעילות נמרצת. ב־1919 החל ”קציר הארץ” שכלל את איסוף אחרוני המשוחים (ההתגלות י״ד:15, 16).
משלהי המאה ה־19 ועד 1931, המטרה העיקרית של פעילות הבישור הייתה איסוף החברים הנותרים של גוף המשיח. ב־1931 אימצו תלמידי המקרא את השם המקראי עדי־יהוה. בהוצאת המצפה של ה־15 בנובמבר, 1933 (אנג׳) צוין ששם ייחודי זה היה ה”דינר” במשלו של ישוע במתי כ׳:1–16. הדעה הייתה ש־12 השעות המוזכרות במשל מקבילות ל־12 השנים מ־1919 ועד 1931. לאחר מכן במשך שנים האמינו כי הקריאה למלכות שמיים הסתיימה ב־1931, ושאלה שנקראו להיות יורשים ושותפים למשיח ב־1930 וב־1931 היו ’אחרוני’ הקרואים (מתי כ׳:6–8). אולם, ב־1966 הוצגה הבנה מתוקנת של המשל והתברר שאין שום קשר בין המשל לבין סיומה של הקריאה השמיימית.
ב־1935 הובן ש’ההמון הרב’ המוזכר בההתגלות ז׳:9–15 מורכב מ’הצאן האחרות’, כלומר, ממשיחיים בעלי תקווה ארצית שייאספו ב”אחרית הימים” ויינצלו מהר מגידון כקבוצה (יוחנן י׳:16; טימותיאוס ב׳. ג׳:1; ההתגלות כ״א:3, 4). לאחר אותה שנה, התמקדה מלאכת עשיית התלמידים באיסוף ההמון הרב. אי לכך, במיוחד לאחר שנת 1966 דגלו בדעה שהקריאה השמיימית הגיעה לסיומה ב־1935. ואכן, מרבית הנטבלים לאחר שנה זו האמינו שיש להם תקווה ארצית. אחרי כן, כל מי שזכו לקריאה שמיימית נחשבו כמי שבאים במקום משיחיים משוחים שהפרו את נאמנותם.
אין ספק שאם משיחי משוח סוטה מהדרך ואינו מגלה חרטה, יבחר יהוה במשיחי אחר למלא את מקומו (רומים י״א:17–22). עם זאת, סביר להניח שלא מדובר במספר רב של משיחיים משוחים שהפכו ללא־נאמנים. מאידך, במשך השנים היו משיחיים שניתנה להם עדות הרוח, כלומר, שיש להם תקווה שמיימית, וזאת למרות שנטבלו לאחר שנת 1935 (רומים ח׳:16, 17). מכאן שלא ניתן לקבוע מתי בדיוק נועדה הקריאה השמיימית להסתיים.
כיצד יש להתייחס לאדם שמנוי וגמור עימו שמעתה הוא משוח והוא מתחיל ליטול מן הסמלים בערב הזיכרון? אין למתוח עליו ביקורת. זה בינו לבין יהוה (רומים י״ד:12). אולם, משוחי רוח אמיתיים אינם דורשים תשומת לב מיוחדת ואינם סבורים שבהיותם משוחים יש להם ”תובנות” ייחודיות שאין לחברי ההמון הרב, גם למנוסים שבהם. אין הם מאמינים שרוח הקודש שורה עליהם במידה רבה יותר בהשוואה לבני לווייתם מן הצאן האחרות. אין הם מצפים ליחס מיוחד ואין הם טוענים שהנטילה מן הסמלים מעמידה אותם מעל המשגיחים הממונים בקהילה. הם זוכרים בענווה שכמה גברים משוחים במאה הראשונה לספירה לא היו כשירים לשמש כזקני־קהילה או כמשרתים עוזרים (טימותיאוס א׳. ג׳:1–10, 12, 13; טיטוס א׳:5–9; יעקב ג׳:1). היו ביניהם חלשים מבחינה רוחנית (תסלוניקים א׳. ה׳:14). ואחיות, על אף היותן משוחות, לא לימדו בקהילה (טימותיאוס א׳. ב׳:11, 12).
לפיכך, המשיחיים המשוחים יחד עם עמיתיהם, אנשי הצאן האחרות, עושים כל מאמץ להישאר איתנים מבחינה רוחנית, לטפח את פרי הרוח ולקדם את השלום בקהילה. כל המשיחיים, בין אם הם משוחי רוח או מן הצאן האחרות, עמלים בהטפת הבשורה הטובה ובמלאכת עשיית תלמידים בהדרכתו של הגוף המנהל. משוחי הרוח עושים כן בשמחה כל עוד זהו רצון יהוה שהם יוסיפו לחיות על הארץ כמשרתיו.