הפניות עבור גיליון פעילות לאסיפת אורח חיינו ושירותנו
11–17 בינואר
אוצרות מדבר־אלוהים | ויקרא כ׳ עד כ״א
”יהוה מבדיל את משרתיו”
בנ–1–א 1199
נחלה
כל רכוש שמועבר ליורש או לזכאים לירושה אחרי מותו של הבעלים; כל דבר המתקבל בירושה מן האבות או הדורות הקודמים. השורש ”נחל” במקרא הוראתו קבלה או נתינה של ירושה או אחוזה, בדרך כלל מן הדורות הקודמים (במד כ״ו:55; יחז מ״ו:18). הפועל ”ירש” משמש לעיתים במובן של קבלת מקומו או מעמדו של אחר, אך לרוב הוראתו קבלת דבר מה, לא בהכרח מאב לבן (בר ט״ו:3; ויק כ׳:24). פירושו גם ”לנשל; לגרש”, כחלק מפעולה צבאית (דב ב׳:12; ל״א:3). המילים היווניות הקשורות לנחלה נגזרות מן המילה קלרוס, שבמקור פירושה ”גורל”, אך עם הזמן לבשה משמעות של ”חלק” ולבסוף ”נחלה” (מתי כ״ז:35; מהש א׳:17; כ״ו:18).
בנ–1–א 317 §2
עופות
אחרי המבול העולמי הקריב נוח ’עופות טהורים’ יחד עם בעלי חיים אחרים (בר ח׳:18–20). מאז ואילך התיר אלוהים לאדם לאכול עופות, כל עוד לא אכלו את הדם. (בר ט׳:1–4; השווה ויק ז׳:26; י״ז:13.) הקביעה שעופות מסוימים באותה תקופה היו ”טהורים” ככל הנראה מבוססת על הוראה אלוהית כלשהי לגבי אילו בעלי חיים נחשבים לקורבנות מקובלים; המקרא מראה שלפני תורת משה לא היו עופות כלשהם שנחשבו ”טמאים” למאכל (ויק י״א:13–19, 46, 47; כ׳:25; דב י״ד:11–20). הגורמים שלפיהם נקבע אילו עופות נחשבו ”טמאים” פולחנית אינם כתובים מפורשות במקרא. לפיכך, גם אם רוב העופות הטמאים היו ציפורי טרף או אוכלי נבלות, לא כולם היו כאלה. (ראה דוכיפת.) איסור זה בוטל אחרי כינונה של הברית החדשה, כפי שהבהיר אלוהים לפטרוס בחזון (מהש י׳:9–15).
פנינים רוחניות
בנ–1–א 563
חתכים
תורת אלוהים אסרה מפורשת על בני ישראל לעשות חתכים בבשרם בשל מותו של אדם (ויק י״ט:28; כ״א:5; דב י״ד:1). הסיבה לכך הייתה שעם ישראל היה עם קדוש ליהוה, קניין מיוחד (דב י״ד:2). בתור עם קדוש, בני ישראל היו צריכים להימנע מכל מנהג אלילי. כמו כן, ביטויי אבל קיצוניים כאלה, המלווים בפציעה עצמית, היו בלתי ראויים בעליל לאנשים שהיו מודעים היטב למצבם האמיתי של המתים כמו גם לתקוות התחייה (דנ י״ב:13; עב י״א:19). בנוסף לכך, האיסור על הטלת מום עצמי ודאי הדגיש לבני ישראל את הכבוד הראוי שיש לתת לגוף האדם, בריאת אלוהים.
18–24 בינואר
אוצרות מדבר־אלוהים | ויקרא כ״ב עד כ״ג
”מועדים בעלי משמעות עבורנו”
בנ–1–א 826, 827
חג המצות
היום הראשון של חג המצות היה יום עצרת ושבת. ביום השני, ט״ז בניסן, הובא אל הכוהן עומר מראשית קציר השעורים, התבואה הראשונה שהבשילה בארץ ישראל. לפני החג אסור היה לאכול תבואה צעירה, לחם או דגנים קלויים מן הקציר החדש. הכוהן הקריב ליהוה באופן סמלי את ראשית הקציר כאשר הניף את העומר הנה והנה, בשעה שהוקרב כבש תמים בשנתו הראשונה כקורבן עולה, יחד עם מנחה בלולה בשמן ועם נסך (ויק כ״ג:6–14). לא הייתה מצווה כלשהי לשרוף חלק מהתבואה או מהקמח שלה על המזבח, כפי שהכוהנים נהגו לעשות בתקופה מאוחרת יותר. קורבן הראשית היה אומנם ציבורי או לאומי, אך גם לכל משפחה ולכל פרט בעלי נחלה בישראל ניתנה האפשרות להקריב זבחי תודה במהלך האירוע החגיגי (שמ כ״ג:19; דב כ״ו:1, 2; ראה ראשית).
חשיבות. אכילת המצות במהלך ימי החג עלתה בקנה אחד עם ההנחיות שקיבל משה מיהוה, ככתוב בשמות י״ב:14–20, הכוללות את האיסור החמור בפסוק 19: ”לא יימצא בבתיכם שאור שבעה ימים”. בדברים ט״ז:3 נקראות המצות ”לחם הסבל”, והן שימשו כתזכורת שנתית עבור היהודים שיצאו בחיפזון מארץ מצרים (כאשר לא היה להם די זמן להחמיץ את הבצק [שמ י״ב:34]). בעקבות זאת הם זכרו את הסבל והשעבוד שמהם נגאל העם, כפי שיהוה עצמו אמר, ”למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”. הכרתם בחירותם הנוכחית כאומה וביהוה כגואלם שימשה כרקע הולם לראשון מבין שלושת החגים השנתיים של עם ישראל (דב ט״ז:16).
בנ–2–א 598 §2
חג השבועות
הקרבת ראשית קציר החיטה הייתה שונה מהקרבת ראשית קציר השעורים. היה צריך לאפות שתי כיכרות לחם משתי עשיריות איפת קמח משובח (4.4 ל׳) עם חמץ. היה צריך להביאן ”ממקומות מושבכם”, כלומר, כיכרות שנהגו משפחות להכין לשימוש יומיומי ולא כיכרות לחם המיועדות למטרות קודש (ויק כ״ג:17). עם כיכרות הלחם הוקרבו קורבנות עולה וקורבן חטאת, וכזבח שלמים הוקרבו שני כבשים. הכוהן הניף את הכיכרות ואת הכבשים לפני יהוה בשימו את ידיו מתחת לכיכרות ולנתחי הכבשים ובהניפו אותם הנה והנה, כסמל לכך שהם הוצגו לפני יהוה. לאחר שהוקרבו הכיכרות והכבשים, הם ניתנו לכוהן למאכל כזבח שלמים (ויק כ״ג:18–20).
25–31 בינואר
אוצרות מדבר־אלוהים | ויקרא כ״ד עד כ״ה
”שנת היובל והחירות העתידית”
בנ–1–א 871
חירות
אלוהי החירות. יהוה הוא אלוהי החירות. הוא שחרר את עם ישראל מעבדות במצרים. הוא אמר להם שכל עוד יצייתו למצוותיו הם יתברכו בחירות ולא ידעו מחסור (דב ט״ו:4, 5). עם זאת, התורה אפשרה לאדם שנעשה עני להימכר לעבדות כדי שיוכל לדאוג לצרכיו ולצורכי משפחתו. אבל לפי התורה העבד העברי יכול היה לצאת לחופשי בשנה השביעית לעבדותו (שמ כ״א:2). בשנת היובל (כל 50 שנה) קראו דרור בארץ לכל יושביה. כל עבד עברי יצא לחופשי, וכל איש חזר אל נחלתו (ויק כ״ה:10–19).
בנ–1–א 1200 §2
נחלה
הואיל והאדמות הועברו בירושה בתוך אותה משפחה מדור לדור, אסור היה למכור אותן לצמיתות. מכירת האדמה הייתה בעיקרו של דבר רק החכרה שהתבססה על ערך התבואה שהאדמה תניב, ומחיר הקנייה התבסס על שיעור מדורג לפי מספר השנים הנותרות עד שנת היובל הבאה, שבה כל אחוזות האדמה חזרו לבעלים המקוריים אם הן טרם נפדו או נגאלו לפני היובל (ויק כ״ה:13, 15, 23, 24). חוק זה חל גם על בתים בערים ללא חומה, שנחשבו חלק מהשדה הפתוח. באשר לבית בעיר מוקפת חומה, זכות הגאולה נשארה תקפה לשנה אחת בלבד מעת המכירה, ואחרי מועד זה הבית עבר לרשות הקונה. אם הבתים היו בערי לוויים, זכות הגאולה נשארה תקפה לעולם מכיוון שלא הייתה ללווים נחלות אדמה (ויק כ״ה:29–34).
בנ–2–א 122, 123
יוֹבֵל
הציות לחוק היובל שמר על האומה מהידרדרות למצב העגום הקיים כיום בארצות רבות, שבהן יש בפועל רק שני מעמדות — העשירים מאוד והעניים מאוד. הדאגה לרווחת הפרט חיזקה את האומה, כי איש לא נותר מקופח או ללא יכולת לעבוד בעבודה יצרנית בשל מצב כלכלי גרוע, אלא הכול יכלו לרתום את כישרונותיהם ויכולותיהם למען טובת האומה. הודות לברכת יהוה על פרי האדמה ולחינוך שהוענק לכול, בני ישראל היו יכולים לחיות תחת ממשלה מושלמת וליהנות משגשוג של ממש, שיכולים להתקיים רק בזכות התיאוקרטיה האמיתית (ישע ל״ג:22).
1–7 בפברואר
אוצרות מדבר־אלוהים | ויקרא כ״ו עד כ״ז
”כיצד נוכל לזכות לברכת יהוה”
בנ–1–א 223 §3
יראת כבוד
בשל האופן שבו השתמש יהוה במשה ונהג עימו, הראה משה כוח מעורר יראה (נה״מ, ”מורא”) לנגד עיני עם אלוהים (דב ל״ד:10, 12; שמ י״ט:9). בעלי האמונה גילוי יראה בריאה לנוכח סמכותו של משה. הם הבינו שאלוהים דיבר באמצעותו. כמו כן, לבני ישראל הייתה צריכה להיות יראת כבוד כלפי מקדש יהוה (ויק י״ט:30; כ״ו:2). מכאן שהיה עליהם לגלות כבוד עמוק כלפי המקדש — לעבוד את יהוה בהתאם להנחיותיו ולהישמע לכל מצוותיו.
מ91–א 3/1 17 §10
”שלום אלוהים” ישמור על לבבך
10 יהוה אמר לאומה: ”אם תוסיפו ללכת בחוקותיי ולשמור את מצוותיי ותעשו אותן, אתן לכם ממטרי גשם בעיתם, והארץ תיתן את יבולה, ועצי השדה ייתנו את פריים. אשכין שלום בארץ, ותשכבו מבלי שאיש יגרום לכם חרדה; ואשבית חיות פרא אכזריות מן הארץ, וחרב מלחמה לא תעבור בארצכם. אתהלך בקרבכם ואהיה לכם לאלוהים, ואתם תהיו לי לעם” (ויקרא כ״ו:3, 4, 6, 12). השלום שהובטח לעם ישראל כלל ביטחון והגנה מפני אויביהם, שפע חומרי וקשר קרוב עם יהוה. אך כל זה היה תלוי בדבקותם בתורת יהוה (תהלים קי״ט:165).
פנינים רוחניות
בנ–2–א 617
דבר
כעונש על הפרת תורת אלוהים. עם ישראל הוזהר שאם יסרבו לשמור את ברית אלוהים, הוא ’ישלח דֶּבֶר בקרבם’ (ויק כ״ו:14–16, 23–25; דב כ״ח:15, 21, 22). כתבי־הקודש מקשרים בין בריאות פיזית או רוחנית ובין ברכת אלוהים (דב ז׳:12, 15; תה ק״ג:1–3; משל ג׳:1, 2, 7, 8; ד׳:21, 22; התג כ״א:1–4), ואילו החולי מתואר בהקשר לחטא ולאי־שלמות (שמ ט״ו:26; דב כ״ח:58–61; ישע נ״ג:4, 5; מתי ט׳:2–6, 12; יוח ה׳:14). לכן גם אם במקרים מסוימים הביא יהוה אלוהים חולי בצורה ישירה ומיידית על אנשים מסוימים, כמו הצרעת של מרים, עוזיהו וגיחזי (במד י״ב:10; דהב כ״ו:16–21; מלב ה׳:25–27), נראה כי במקרים רבים המחלות והמגפות היו תולדה טבעית ובלתי נמנעת של דרכם החוטאת של אנשים או אומות. הם פשוט קצרו את מה שזרעו; הם חוו על בשרם את השלכות דרכיהם הפסולות (גלט ו׳:7, 8). באשר למי שעשו מעשי תועבה מיניים, השליח פאולוס אומר שאלוהים ”מסר אותם... לטומאה כדי שיחללו את גופם הם... [והם] קיבלו בתוכם את העונש המלא הראוי להם בשל דרכם המוטעית” (רומ א׳:24–27).
8–14 בפברואר
אוצרות מדבר־אלוהים | במדבר א׳ עד ב׳
”יהוה מארגן את עמו”
בנ–1–א 397 §4
מחנה
גודלו של מחנה ישראל היה עצום. נתוני המפקד שהוזכרו לעיל מסתכמים ב־550,603 לוחמים, בנוסף לנשים וילדים, לקשישים ומוגבלים, ל־000,22 לוויים, ול”ערב רב” שאינם מבני ישראל — אולי בסך הכול 000,000,3 או יותר (שמ י״ב:38, 44; במד ג׳:21–34, 39). השטח שמחנה כזה יכול לתפוס אינו ודאי; ישנם אומדנים שונים ומגוונים. כאשר חנה המחנה אל מול יריחו בערבות מואב, נאמר שהוא השתרע ”מבית הישימות עד אבל השיטים” (במד ל״ג:49).
פנינים רוחניות
בנ–2–א 764
מִפקד
ספירה ורישום, בדרך כלל של שם האדם ושושלתו, לפי שבטים ומשפחות. זה לא היה רק מפקד אוכלוסין או ספירת ראשים. מפקדי התושבים שנערכו בעם ושמוזכרים במקרא שימשו למטרות שונות, כגון מיסוי, ביצוע שירות צבאי, או (אם הלוויים היו כלולים במפקד) מינויים לתפקידי שירות במקדש.
15–21 בפברואר
אוצרות מדבר־אלוהים | במדבר ג׳ עד ד׳
”עבודתם של הלוויים”
בנ–2–א 683 §3
כוהן
תחת ברית התורה. כשהיו בני ישראל עבדים במצרים, יהוה קידש לו כל בכור בישראל בעת שהשמיד את בכורי מצרים במכה העשירית (שמ י״ב:29; במד ג׳:13). לפיכך אותם בכורים היו שייכים ליהוה והיו מיועדים באופן בלעדי לעבודה מיוחדת בשירותו. אלוהים יכול היה לייעד את כל אותם זכרים בכורים בישראל להיות כוהנים ולדאוג למקדש. במקום זאת, הוא ראה לנכון להשתמש בזכרים משבט לוי לשירות זה. מסיבה זו הוא הרשה לאומה להקדיש את הזכרים הלוויים במקום הזכרים הבכורים מיתר 12 השבטים. (צאצאי אפרים ומנשה, בני יוסף, נספרו כשני שבטים.) במפקד מצאו שמקרב הבנים הבכורים מבן חודש ומעלה שאינם משבט לוי היו 273 יותר מאשר זכרים לוויים, ולכן אלוהים קבע תשלום פדיון בסך חמישה שקלים ($11) עבור כל אחד מה־273, והכסף הועבר לרשות אהרון ובניו (במד ג׳:11–16, 40–51). עוד לפני הפדיון הזה יהוה הבדיל את הזכרים במשפחת אהרון ובשבט לוי לשמש ככהונה בישראל (במד א׳:1; ג׳:6–10).
בנ–2–א 241
לוויים
תפקידים. הלוויים כללו שלוש משפחות, מבני לוי גרשון (גרשום), קהת ומררי (בר מ״ו:11; דהא ו׳:1, 16). לכל אחת מהמשפחות הללו הוקצה מקום בקרבת המשכן במדבר. משפחת אהרון מבני קהת חנו מול המשכן לכיוון מזרח. שאר בני קהת חנו בצד הדרומי, בני גרשון חנו לכיוון מערב, ובני מררי לכיוון צפון (במד ג׳:23, 29, 35, 38). הקמת המשכן, פירוקו ונשיאתו הייתה עבודתם של הלוויים. כשהיה המחנה עובר ממקום למקום, אהרון ובניו הורידו את הפרוכת שהפרידה בין הקודש ובין קודש הקודשים וכיסו את ארון העדות, את המזבחות ואת שאר הציוד והכלים הקדושים, ובני קהת נשאו אותם. בני גרשון נשאו את יריעות המשכן, את הכיסויים, את המסכים, את הווילונות התלויים ואת המיתרים (ככל הנראה מיתרי המשכן עצמו), ובני מררי היו אחראים למסגרות הקרשים, לעמודים, לתושבות, ליתדות ולמיתרים (מיתרי החצר סביב המשכן) (במד א׳:50, 51; ג׳:25, 26, 30, 31, 36, 37; ד׳:4–33; ז׳:5–9).
בנ–2–א 241
לוויים
בתקופת משה, הלוויים החלו בגיל 30 למלא את כל הכרוך בתפקידם, כגון נשיאת המשכן וכליו בנסעו ממקום למקום (במד ד׳:46–49). את חלק מהתפקידים ביצעו הלוויים מגיל 25, אבל ככל הנראה לא את העבודה הקשה יותר, כמו נשיאת המשכן (במד ח׳:24). בתקופת דוד ירד הגיל ל־20 שנה. הנימוק שנתן דוד לכך היה שהמשכן (שהמקדש נועד להחליפו) כבר לא יינשא ממקום למקום. בהגיעם לגיל 50 היו פטורים הלוויים ממשימות חובה במסגרת שירותם. (במד ח׳:25, 26; דהא כ״ג:24–26; ראה גיל.) הלוויים היו צריכים להיות בקיאים בתורה, שכן לעיתים נדרשו לקרוא ממנה בציבור ולהסביר אותה לעם הפשוט (דהא ט״ו:27; דהב ה׳:12; י״ז:7–9; נחמ ח׳:7–9).
22–28 בפברואר
אוצרות מדבר־אלוהים | במדבר ה׳ עד ו׳
”כיצד תוכל לחקות את הנזירים?”
בנ–2–א 477
נזיר
מי שנדרו את נדר הנזירות היו נתונים תחת שלוש הגבלות עיקריות: (1) להינזר מכל שיכר; לא לאכול כל דבר המופק מן הגפן, בין אם ענבי בוסר, ענבים בשלים ובין אם ענבים יבשים, וגם לא לשתות כל משקה המופק מן הגפן, אם טרי, מותסס או כחומץ. (2) לא לגזור את שער ראשם. (3) לא לגעת בגופה, אפילו לא של בן משפחה קרוב — אב, אם, אח או אחות (במד ו׳:1–7).
נדרים מיוחדים. מי שנדר את הנדר המיוחד הזה היה צריך ”לחיות כנזיר [כלומר, להיות מוקדש; להיבדל] ליהוה” ולא כדי לקבל שבחים מבני אדם בשל סגפנות פנאטית חיצונית. היה עליו ’להיות קדוש ליהוה כל ימי נזירותו’ (במד ו׳:2, 8).
לפיכך הדרישות שהנזיר היה מחויב להן נשאו משמעות מיוחדת בעבודת יהוה. גם לכוהן הגדול, בשל תפקידו הקדוש, אסור היה לגעת בגופה, אפילו לא של בן משפחה קרוב. לאור האחריות הרצינית שהייתה כרוכה בתפקידם של הכוהן הגדול ושל כוהני המשנה, אסור היה להם לשתות יין או שיכר בשעת ביצוע תפקידיהם הקדושים לפני יהוה (ויק י׳:8–11; כ״א:10, 11).
כמו כן, הנזיר היה צריך ”להישאר קדוש בהניחו לשער ראשו לגדול”, ושערו שימש כמעין נזר או כתר שלפיו יכלו הכול להכיר בנקל בנזירותו הקדושה (במד ו׳:5). המילה ”נזיר” שימשה במקור גם לתיאור ”ענבי הגפנים שלא נזמרו” במהלך שנות השבתון והיובל (ויק כ״ה:5, 11). מעניין גם שלוחית הזהב בחלקה הקדמי של מצנפת הכוהן הגדול, שעליה היו חרותות המילים ”קודש ליהוה”, נקראה ”נזר [מאותו שורש של המילה נזיר] הקודש” (שמ ל״ט:30, 31). כמו כן, המצנפת הרשמית, או הכתר, שהייתה על ראשם של מלכי ישראל המשוחים נקראה גם היא ”נזר”. (שמב א׳:10; מלב י״א:12, הערות שוליים; ראה כתר; הקדשה.) במסגרת הקהילה המשיחית השליח פאולוס אומר ששערה הארוך של האישה ניתן לה ככיסוי ראש. הוא משמש לה כתזכורת טבעית שמעמדה שונה מזה של הגבר; עליה לזכור שעליה לגלות כניעה בסידור שקבע אלוהים. מכאן שדרישות כמו אי־גזירת השיער (לא טבעי לגבר), הימנעות מוחלטת מיין, והקפדה על טוהר והישמרות מטומאה הדגישו לנזיר המוקדש את חשיבות ההתכחשות לרצונותיו האישיים והכניעה המוחלטת לרצון יהוה (קוא י״א:2–16; ראה שיער; כיסוי ראש; טבע).