הפניות עבור גיליון פעילות לאסיפת אורח חיינו ושירותנו
5–11 ביולי
אוצרות מדבר־אלוהים | דברים י״א עד י״ב
”איך יהוה רוצה שיעבדו אותו”
בנ–2–א 1007 §4
נפש
לשרת את אלוהים בכל נפשנו. כפי שראינו, ביסודו של דבר המילה ”נפש” משמעה האדם כולו. עם זאת, פסוקים מסוימים קוראים לנו לחפש, לאהוב ולשרת את אלוהים ’בכל ליבנו ובכל נפשנו’ (דב ד׳:29; י״א:13, 18), ובדברים ו׳:5 נאמר: ”אהב את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל כוחך”. ישוע אמר שעל הפרט לשרת את אלוהים בכל נפשו ובכל כוחו, וכן ’בכל שכלו’ (מר י״ב:30; לוק י׳:27). מכאן עולה השאלה: מדוע ההיבטים האחרים האלה מוזכרים יחד עם הנפש? הרי היא מקפלת בתוכה את כולם. הדוגמה הבאה ממחישה את מה שסביר להניח יכולה להיות הסיבה: אדם יכול למכור את עצמו (את נפשו) לעבדות, ובכך להיות שייך לבעליו ואדונו. אבל הוא עלול לא לשרת את אדונו מכל הלב, במלוא המוטיבציה והרצון לרצות אותו, וכך הוא אולי לא ישתמש בכל כוחו או בכל יכולתו השכלית כדי לקדם את ענייני אדונו. (השווה אפס ו׳:5; קול ג׳:22.) מכאן שההיבטים האחרים מוזכרים ככל הנראה כדי להפנות את תשומת ליבנו אליהם, כך שנזכור אותם ונשים לב אליהם בשירותנו את אלוהים, אשר לו אנו שייכים, ובשירותנו את בנו, שחייו היו מחיר הכופר שבאמצעותו נקנינו.
בנ–1–א 84 §3
מזבח
לעם ישראל לא היו צריכים להיות הרבה מזבחות, אלא מזבח אחד בלבד לעבודת אל האמת היחיד, שימוקם במקום שיבחר יהוה (דב י״ב:2–6, 13, 14, 27; השווה זאת עם בבל אשר בה לאלה אִשתַר לבדה היו 180 מזבחות).
פנינים רוחניות
בנ–1–א 925, 926
הר גריזים
בהתאם להנחיות שנתן משה, זמן קצר לאחר שכבשו את העי, שבטי ישראל התאספו בפיקודו של יהושע בהר גריזים ובהר עיבל. שם שמע העם את קריאת הברכות שיקבל אם יציית ליהוה ואת קריאת הקללות הצפויות לו אם ימרה את פיו. השבטים שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין עמדו מול הר גריזים. הלוויים וארון הברית היו בעמק, וששת השבטים הנותרים עמדו מול הר עיבל (דב י״א:29, 30; כ״ז:11–13; יהו ח׳:28–35). נראה שהשבטים שעמדו מול הר גריזים ענו לברכות שהוקראו לכיוונם, והשבטים האחרים ענו לקללות שהוקראו לכיוון הר עיבל.
12–18 ביולי
אוצרות מדבר־אלוהים | דברים י״ג עד ט״ו
”התורה העידה על דאגתו של יהוה לעניים”
בנ–2–א 1110 §3
מעשר
נראה שהיה מעשר נוסף שהוקצה מדי שנה למטרות ששונות מתמיכה ישירה בכהונת בני לוי, וזאת למרות שהלוויים נטלו ממנו. בדרך כלל כל משפחה בעם ישראל השתמשה ברוב המעשר ונהנתה ממנו בעת ההתכנסות בחגים הלאומיים. במקרים שבהם המרחק לירושלים היה גדול מכדי להעביר מעשר זה בצורה נוחה, התוצרת הומרה לכסף, והסכום שימש לכלכלת בני הבית ולהנאתם במהלך ההתכנסות הקדושה בירושלים (דב י״ב:4–7, 11, 17, 18; י״ד:22–27). ואז, בסוף השנה השלישית והשישית בכל מחזור של שבע שנים שהסתיים בשנת שבת, במקום להשתמש במעשר כדי לכסות את ההוצאות שהיו במהלך התכנסויות האומה, היה צריך להקצותו ללוויים, לתושבים הזרים, לאלמנות וליתומים בקהילה המקומית (דב י״ד:28, 29; כ״ו:12).
בנ–2–א 833
שנת שבת
שנת השבת כונתה ”שנת השמיטה” (דב ט״ו:9; ל״א:10). במהלכה נהנתה הארץ ממנוחה מוחלטת, או משמיטה, ולא עיבדו אותה (שמ כ״ג:11). הייתה צריכה להיות גם מנוחה, או שמיטה, מחובות. הייתה זו ”שמיטה ליהוה”, לכבודו. יש פרשנים הסבורים שהחובות למעשה לא בוטלו, אלא שאסור היה למלווה ללחוץ על בן עמו העברי לפרוע את החוב, משום שלא הייתה שום הכנסה לחקלאי באותה שנה; עם זאת, המלווה יכול היה ללחוץ על נוכרי לשלם את החוב. אולם פרשנים אחרים חולקים על כך (דב ט״ו:1–3). יש רבנים שמחזיקים בדעה שחובות שנצברו בשל הלוואות צדקה כדי לסייע לאח עני בוטלו, אך חובות שנצברו בשל עניינים עסקיים היו עניין אחר.
בנ–2–א 978 §6
עבד
עבד נוכרי אומנם המשיך להיות רכושו של הבעלים וניתן היה להעבירו מאב לבן (ויק כ״ה:44–46), אך את העבד העברי היה צריך לשחרר בשנה השביעית לעבדותו או בשנת היובל, המוקדמת מביניהן. בתקופה שבה שירת את אדונו, היה צריך להתייחס אל העבד העברי כאל שכיר (שמ כ״א:2; ויק כ״ה:10; דב ט״ו:12). בכל עת ניתן היה לקנות בחזרה עברי שמכר את עצמו לעבדות לתושב זר, לבן משפחה של תושב זר או למתיישב. הוא עצמו היה יכול לקנות את עצמו בחזרה, או שאדם אחר בעל זכות הגאולה יכול היה לעשות זאת. מחיר הפדיון התבסס על מספר השנים שנותרו עד שנת היובל או עד השנה השביעית לעבדותו (ויק כ״ה:47–52; דב ט״ו:12). כאשר האדון העניק לעבד עברי את חירותו, היה עליו לתת לו מתנה שתעזור לו להתחיל את חייו מחדש כאדם חופשי (דב ט״ו:13–15).
19–25 ביולי
אוצרות מדבר־אלוהים | דברים ט״ז עד י״ח
”עקרונות בנוגע למשפט צדק”
בנ–1–א 343 §5
עיוורון
הטיית דין בשל שחיתות השופטים הייתה מסומלת על־ידי עיוורון, ורבות הן מצוות התורה היוצאות נגד שוחד, מתנות או דעות קדומות, שהרי דברים אלה עלולים לעוור שופט ולמנוע משפט חף ממשוא פנים. ”השוחד מעוור את חדי הראייה” (שמ כ״ג:8). ”השוחד מעוור עיני חכמים” (דב ט״ז:19). אין זה משנה כמה שופט כלשהו הוא ישר וחד הבחנה, הוא עלול להיות מושפע, ביודעין או אף שלא ביודעין, ממתנה מצד המעורבים במקרה. תורת אלוהים מתייחסת בכובד ראש להשפעה המעוורת שיש לא רק למתנה, אלא גם לרגש, כנאמר: ”לא תישא את פני העני ולא תיתן עדיפות לעשיר” (ויק י״ט:15). באופן דומה, אל היה לשופט לפעול על בסיס רגש או אהדת הקהל ולפסוק נגד העשיר רק בשל היותו עשיר (שמ כ״ג:2, 3).
בנ–2–א 511 §7
מספר, מספרי
נדרשו שני עדים, או אפילו שלושה, כדי לקבוע עניין כלשהו לפני השופטים. עיקרון זה נהוג גם בקהילה המשיחית (דב י״ז:6; י״ט:15; מתי י״ח:16; קוב י״ג:1; טמא ה׳:19; עב י׳:28).
בנ–2–א 685 §6
כוהן
בערים שהוקצו להם יכלו הכוהנים להיות לעזר לשופטים, וגם שירתו איתם במקרים קשים במיוחד שהיו מעבר ליכולת בתי הדין המקומיים לפסוק (דב י״ז:8, 9). הם נדרשו לשרת לצד זקני העיר במקרי רצח לא־פתורים, וזאת כדי לוודא שמתבצע ההליך הנכון במטרה להסיר את אשמת הדם מהעיר (דב כ״א:1, 2, 5).
פנינים רוחניות
בנ–1–א 787
גירוש
על־פי תורת משה כדי להוציא לפועל גזר דין מוות, נדרשה עדותם של לפחות שני עדים כדי לקבוע עניין כלשהו (דב י״ט:15). מאותם עדים נדרש להיות הראשונים שיסקלו את האשם בביצוע העבירה (דב י״ז:7). הדבר המחיש את קנאותם לתורת אלוהים ולטוהר קהל ישראל, וגם נועד להרתיע מפני מתן עדות כוזבת, רשלנית או פזיזה.
26 ביולי עד 1 באוגוסט
אוצרות מדבר־אלוהים | דברים י״ט עד כ״א
”חיי אדם יקרים בעיני יהוה”
בנ–1–א 344
דם
לאדם הייתה הזכות ליהנות מהחיים שהעניק לו אלוהים, וכל מי שגזל ממנו חיים אלה היה צריך לתת דין וחשבון לאלוהים. הדבר ניכר מהמילים שאמר אלוהים לרוצח קין: ”דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה” (בר ד׳:10). גם אדם אשר שנא את אחיו ובכך ייחל למותו, הביא על עצמו אשמה בכל הנוגע לדם רעהו. כך גם לגבי אדם שהשמיץ את אחיו או העיד נגדו עדות שקר, ובכך סיכן את חייו (ויק י״ט:16; דב י״ט:18–21; יחא ג׳:15).
פנינים רוחניות
בנ–1–א 518 §1
בית משפט, משפטי
בשערים הוקראה התורה לאנשים שהתאספו, ותקנות הוכרזו (נחמ ח׳:1–3). בשער היה קל למצוא עדים לעניינים אזרחיים, כמו מכירת נכסים וכדומה, שהרי רוב האנשים נכנסו ויצאו מהשער במהלך היום. כמו כן, העובדה שכל משפט בשער העיר ייוודע בציבור ודאי השפיעה על השופטים כך שינהגו בזהירות ובצדק בהליכי המשפט ובהחלטותיהם. ככל הנראה לשופטים הוקצה מקום ליד השער שבו יוכלו לנהל את המשפט בנוחות (איו כ״ט:7).
2–8 באוגוסט
אוצרות מדבר־אלוהים | דברים כ״ב עד כ״ג
”התורה העידה על דאגתו של יהוה לבעלי חיים”
בנ–1–א 375, 376
משא
בימי קדם בעלי חיים שימשו במקרים רבים לנשיאת מטענים, ולבני ישראל נאמר שאם מישהו מקרבם יראה חמור של שונאו רובץ תחת משאו, אל לו להתעלם מהמצב, עליו ”לחלץ את החיה” (שמ כ״ג:5).
בנ–1–א 621 §1
דברים
על־פי ספר דברים גם בעלי חיים קיבלו יחס מתחשב ואוהב. על בני ישראל נאסר לקחת ציפור היושבת על קן, שהרי היא הייתה פגיעה בגלל הדחף הטבעי שלה להגן על אפרוחיה. היה עליהם לאפשר לה להימלט, אך הם יכלו לקחת לעצמם את האפרוחים. כך האם הייתה יכולה להעמיד צאצאים נוספים (דב כ״ב:6, 7).
פנינים רוחניות
בנ–1–א 600
חוב, לווה
היה זה אסון עבור אדם מקרב בני ישראל להיות בעל חוב; הלווה הפך למעשה למשרתו של המלווה (משל כ״ב:7). לכן עם אלוהים הצטוו לנהוג בנדיבות ובחוסר אנוכיות כאשר לוו לאחיהם הנזקקים, ולא לנסות להפיק רווחים ממצוקתם באמצעות גביית ריבית (שמ כ״ב:25; דב ט״ו:7, 8; תה ל״ז:26; קי״ב:5). אולם ניתן היה לגבות ריבית מנוכרים (דב כ״ג:20). לדברי פרשנים יהודים הדבר נגע להלוואות עסקיות, לא למקרים שבהם אדם היה שרוי בצורך. הנוכרים ישבו בדרך כלל בקרב בני ישראל רק באופן זמני, במקרים רבים כסוחרים, ולכן הגיוני היה לצפות מהם לשלם ריבית, במיוחד מפני שהם עצמם היו מלווים לאחרים בריבית.
9–15 באוגוסט
אוצרות מדבר־אלוהים | דברים כ״ד עד כ״ו
”התורה העידה על דאגתו של יהוה לנשים”
בנ–2–א 1196 §4
אישה
אפילו חוקי הצבא פעלו לטובת הבעל וגם לטובת האישה בכך שפטרו את הבעל הטרי משירות צבאי במשך שנה. זה נתן לבני הזוג הזדמנות לממש את זכותם להביא ילד לעולם, מה שהיה מסב לאם נחמה רבה בהיעדר הבעל, ובמיוחד אם הוא מת בקרב (דב כ׳:7; כ״ד:5).
בנ–1–א 963 §2
ליקוט
סידור אוהב זה עבור עניי הארץ אומנם עודד גילוי נדיבות, חוסר אנוכיות והישענות על ברכת יהוה, אך בשום פנים ואופן לא קידם עצלנות. סידור זה שופך אור על הצהרתו של דוד: ”לא ראיתי צדיק נעזב או את ילדיו מחפשים לחם” (תה ל״ז:25). תודות לאמצעי שסיפקה התורה עבורם, גם העניים, בזכות עמלם, לא נותרו רעבים, וגם הם וגם ילדיהם לא היו צריכים להתחנן ללחם.
מ11–א 3/1 23
הידעת?
בישראל הקדומה אם אדם מת ולא היו לו ילדים, היה מצופה מאחיו לשאת את האלמנה כדי להעמיד צאצאים שימשיכו את שושלת המת (בראשית ל״ח:8). ההסדר, שבהמשך שולב בתורת משה, נודע כנישואי ייבום (דברים כ״ה:5, 6). מעשיו של בועז, המתוארים בספר רות, מראים שאחריות זו רבצה על גברים אחרים במשפחת המת במקרה שאיש מאחיו לא היה בחיים (רות א׳:3, 4; ב׳:19, 20; ד׳:1–6).
העובדה שנישואי ייבום היו נהוגים בימיו של ישוע ניכרת בהתייחסות של הצדוקים אליהם, כפי שעולה ממרקוס י״ב:20–22. ההיסטוריון היהודי בן המאה הראשונה יוסף בן מתתיהו אמר שהמנהג לא רק שימר את שם המשפחה, אלא גם אפשר למשפחה להמשיך להחזיק בנכס ופעל לרווחת האלמנה. באותם ימים לאישה לא הייתה זכות לרשת את רכוש בעלה. אולם הילד שנולד מנישואי ייבום יכול היה להחזיק בנחלת המת.
פנינים רוחניות
בנ–1–א 640 §5
גירושין
תעודת גירושין. כדי להתגרש מאשתו היה על הבעל לנקוט צעדים רשמיים. היה עליו להכין מסמך, ”לכתוב לה תעודת גירושין”. המתגרש היה צריך ”לתת אותה בידה ולשלח אותה מביתו” (דב כ״ד:1). כתבי־הקודש אומנם אינם מספקים פרטים נוספים לגבי הליך זה, אך צעד חוקי זה היה ככל הנראה כרוך בהתייעצות עם גברים מורשים, אשר עשויים היו לנסות תחילה לפייס בין בני הזוג. הזמן שחלף עד שהתעודה הוכנה ועד שהגירושין קיבלו תוקף חוקי העניק לבעל המתגרש הזדמנות לשקול מחדש את החלטתו. היה צריך להיות בסיס לגירושין, וכאשר יישמו את החוק כראוי, זה ודאי הרתיע את הפרט מלפעול בפזיזות להשגת גירושין. בדרך זו גם זכויות האישה והאינטרסים שלה זכו להגנה. כתבי־הקודש אינם חושפים את תוכן ’תעודת הגירושין’.
16–22 באוגוסט
אוצרות מדבר־אלוהים | דברים כ״ז עד כ״ח
”כל הברכות האלה... ישיגוך”
פנינים רוחניות
בנ–1–א 360
סימן גבול
מאחר שבעלי הקרקעות היו תלויים בדרך כלל בתנובת אדמתם, הזזת סימן גבול לאחור הייתה גוזלת מהאחר חלק ממקורות פרנסתו. מעשה זה היה שקול לגניבה וכך הוא נתפס בימי קדם (איו כ״ד:2).
23–29 באוגוסט
אוצרות מדבר־אלוהים | דברים כ״ט עד ל׳
”כולנו מסוגלים לשרת את יהוה”
פנינים רוחניות
בנ–1–א 665 §3
אוזן
יהוה, באמצעות משרתיו, אמר שלבני ישראל העקשנים והממרים יש ’אוזניים ערלות’ (ירמ ו׳:10, הערת שוליים; מהש ז׳:51). הן היו אטומות כאילו יש בהן משהו שעוצר בעדן מלשמוע. מדובר באוזניים שיהוה לא פתח, אותו אל שנותן למי שמבקשים אותו אוזניים כדי שתהיה להם הבנה ויצייתו לו, אך מאפשר לשמיעתם הרוחנית של הממרים להתקהות (דב כ״ט:4; רומ י״א:8). השליח פאולוס ניבא על עת שבה חלק מהמתיימרים להיות משיחיים יכפרו באמונה האמיתית ולא ירצו לשמוע את האמת שבדבר־אלוהים. במקום זאת, הם ירצו לשמוע דברים נעימים ש”יערבו לאוזניהם”, ולכן יקשיבו למורי שקר (טמב ד׳:3, 4; טמא ד׳:1).