ביום שני בשעות אחר הצהריים יוצא ישוע מירושלים וחוזר לבית עניה,‏ הנמצאת במדרון המזרחי של הר הזיתים.‏ הוא ככל הנראה לן בביתם של חבריו אלעזר,‏ מרים ומרתא.‏

כעת הגיע הבוקר של י״א בניסן.‏ ישוע ותלמידיו יוצאים שוב לדרך.‏ הם חוזרים לירושלים,‏ וישוע יבקר בבית המקדש בפעם האחרונה.‏ בנוסף לכך,‏ זהו היום האחרון של שירותו הציבורי לפני שהוא יחגוג את הפסח,‏ יכונן את ערב הזיכרון למותו ולאחר מכן יסבול ויוצא להורג.‏

בדרכם מבית עניה במעלה הר הזיתים לכיוון ירושלים מבחין פטרוס בעץ שקילל ישוע בבוקר הקודם.‏ ”‏רבי,‏ ראה!‏”‏ הוא אומר,‏ ”‏עץ התאנה שקיללת התייבש”‏ (‏מרקוס י״א:‏21‏)‏.‏

אך מדוע גרם ישוע לעץ להתייבש?‏ הוא מגלה את הסיבה לכך בתשובתו:‏ ”‏אמן אומר אני לכם:‏ אם תהיה לכם אמונה ולא תפקפקו,‏ לא רק שתעשו את מה שעשיתי לעץ התאנה,‏ אלא גם תוכלו לומר להר הזה,‏ ’‏היעקר והיזרק לתוך הים’‏,‏ וכך יקרה.‏ וכל מה שתבקשו בתפילה תקבלו אם תהיה לכם אמונה”‏ (‏מתי כ״א:‏21,‏ 22‏)‏.‏ בזאת הוא חוזר על מה שלימד בעבר באמרו שאמונה יכולה להזיז הרים (‏מתי י״ז:‏20‏)‏.‏

אם כן,‏ העץ שישוע גרם לו להתייבש מהווה דוגמה הממחישה את הצורך לגלות אמונה באלוהים‏.‏ ישוע מציין:‏ ”‏בכל תפילותיכם ובכל בקשותיכם האמינו שכבר נעניתם,‏ וכך אכן יהיה”‏ (‏מרקוס י״א:‏24‏)‏.‏ איזה לקח חשוב עבור כל תלמידי ישוע!‏ והלקח הזה חיוני במיוחד עבור השליחים,‏ בהתחשב בניסיונות הקשים הצפויים להם בקרוב.‏ אך יש קשר נוסף בין עץ התאנה שהתייבש לבין איכות האמונה.‏

בדומה לעץ התאנה הזה,‏ לאומה היהודית יש מראה מטעה.‏ חברי אומה זו נמצאים ביחסי ברית עם אלוהים,‏ וכלפי חוץ נראה שהם שומרים את תורתו.‏ אך האומה בכללותה התגלתה כחסרת אמונה וחסרת פרי טוב.‏ הם אפילו דוחים את בן אלוהים!‏ לפיכך כאשר גורם ישוע לעץ התאנה העקר להתייבש,‏ הוא ממחיש מה יעלה בגורלה של אותה אומה עקרה וחסרת אמונה.‏

בחלוף זמן קצר נכנסים ישוע ותלמידיו לירושלים.‏ כמנהגו הולך ישוע אל בית המקדש ומתחיל ללמד.‏ הכוהנים הראשיים וזקני העם ככל הנראה חושבים על מה שעשה ישוע יום קודם לכן למחליפי הכספים,‏ ולכן שואלים אותו בהתרסה:‏ ”‏באיזו סמכות אתה עושה את הדברים האלה?‏ ומי נתן לך את הסמכות לעשות אותם?‏”‏ (‏מרקוס י״א:‏28‏)‏.‏

ישוע משיב:‏ ”‏אשאל אתכם שאלה אחת.‏ אתם תשיבו לי,‏ ואני אומר לכם באיזו סמכות אני עושה את הדברים האלה.‏ מניין קיבל יוחנן את הסמכות להטביל?‏ מן השמיים או מבני אדם?‏ השיבו לי”‏.‏ כעת מתנגדיו הם הנחקרים.‏ הכוהנים והזקנים מתייעצים זה עם זה כיצד לענות:‏ ”‏אם נאמר,‏ ’‏מן השמיים’‏,‏ הוא יאמר,‏ ’‏אם כן,‏ מדוע לא האמנתם לו?‏’‏ אבל האם נעז לומר,‏ ’‏מבני אדם’‏?‏”‏ הם חושבים כך מפני שהם פוחדים מן ההמון,‏ ”‏כי כולם האמינו שיוחנן אכן היה נביא”‏ (‏מרקוס י״א:‏29–32‏)‏.‏

מתנגדיו של ישוע אינם מוצאים תשובה מתאימה,‏ ולכן אומרים:‏ ”‏איננו יודעים”‏.‏ בתגובה אומר ישוע:‏ ”‏גם אני לא אגיד לכם באיזו סמכות אני עושה את הדברים האלה”‏ (‏מרקוס י״א:‏33‏)‏.‏

זה עתה הדהים ישוע את הכוהנים הראשיים ואת זקני העם בבית המקדש,‏ אשר ערערו על הסמכות שבאמצעותה הוא פועל.‏ תשובתו משתיקה אותם.‏ לאחר מכן הוא מספר משל שחושף את טבעם האמיתי.‏

ישוע אומר:‏ ”‏לאיש אחד היו שני בנים.‏ ניגש אל הראשון ואמר לו,‏ ’‏בני,‏ לך לעבוד היום בכרם’‏.‏ השיב הבן ואמר,‏ ’‏לא אלך’‏,‏ אבל אחר כך התחרט והלך לכרם.‏ ניגש אל השני וביקש ממנו את אותו הדבר.‏ השיב הבן ואמר,‏ ’‏כן,‏ אדוני’‏,‏ אבל לא הלך.‏ מי משניהם עשה את רצון אביו?‏”‏ (‏מתי כ״א:‏28–31‏,‏ ע״ח,‏ מהדורת 2013)‏ התשובה ברורה — הבן הראשון הוא זה שבסופו של דבר עשה את רצון אביו.‏

לכן ישוע אומר למתנגדיו:‏ ”‏אמן אומר אני לכם:‏ המוכסים והזונות הולכים לפניכם למלכות אלוהים‏”‏.‏ המוכסים והזונות לא שירתו בתחילה את אלוהים.‏ אך בדומה לבן הראשון הם מאוחר יותר התחרטו וכעת הם עובדים אותו.‏ לעומתם,‏ מנהיגי הדת דומים לבן השני;‏ הם מתיימרים לשרת את אלוהים אך אינם עושים כן.‏ ישוע מציין:‏ ”‏יוחנן [‏המטביל]‏ בא והראה לכם את דרך הצדקה ולא האמנתם לו.‏ אולם המוכסים והזונות האמינו לו,‏ ואתם,‏ אף שראיתם זאת,‏ לא התחרטתם ולא האמנתם לו”‏ (‏מתי כ״א:‏31,‏ 32‏)‏.‏

מייד לאחר מכן מספר ישוע משל נוסף.‏ הפעם הוא מראה שמחדלם של מנהיגי הדת אינו מסתכם אך ורק בעובדה שהם אינם משרתים את אלוהים.‏ הם למעשה אנשים מרושעים.‏ ”‏איש אחד”‏,‏ מספר ישוע,‏ ”‏נטע כרם,‏ גידר אותו מסביב,‏ חצב בו בור לגת ובנה מגדל.‏ אחר כך החכיר אותו לְכורמים,‏ ונסע למקום רחוק.‏ בעת הבציר שלח את אחד מעבדיו אל הכורמים כדי לקבל מהם מפרי הכרם.‏ אך הם תפסו אותו,‏ היכו אותו ושלחו אותו בידיים ריקות.‏ שלח אליהם עבד נוסף,‏ והם פצעו אותו בראשו וביזו אותו.‏ אז שלח אחר,‏ והם הרגו אותו,‏ וגם רבים אחרים שלח אליהם — את חלקם היכו ואת חלקם הרגו”‏ (‏מרקוס י״ב:‏1–5‏)‏.‏

האם מאזיניו של ישוע יבינו את המשל?‏ ובכן,‏ ייתכן שהם זוכרים את דברי הגינוי שאמר ישעיהו:‏ ”‏כרם יהוה צבאות בית ישראל;‏ ואיש יהודה נְטַע שעשועיו.‏ וַיְקַו למשפט,‏ והנה מִשְׂפָּח [‏עוול]‏”‏ (‏ישעיהו ה׳:‏7‏)‏.‏ משלו של ישוע דומה.‏ בעל הכרם הוא יהוה,‏ והכרם הוא האומה היהודית,‏ המוקפת בגדר המגוננת של תורת אלוהים.‏ יהוה שלח נביאים כדי להדריך את עמו ולעזור להם להניב פרי טוב.‏

אולם ”‏הכורמים”‏ התעללו ב’‏עבדים’‏ שנשלחו אליהם והרגו אותם.‏ ישוע מסביר:‏ ’‏לבעל הכרם נותר אחד,‏ בנו אהובו.‏ שלח אותו אליהם אחרון בחשבו לעצמו,‏ ”‏את בני הם יכבדו”‏.‏ אלא שהכורמים אמרו איש אל רעהו,‏ ”‏זה היורש.‏ בואו נהרוג אותו והנחלה תהיה שלנו”‏.‏ הם תפסו אותו והרגו אותו’‏ (‏מרקוס י״ב:‏6–8‏)‏.‏

כעת שואל ישוע:‏ ”‏מה יעשה בעל הכרם?‏”‏ (‏מרקוס י״ב:‏9‏)‏ מנהיגי הדת משיבים:‏ ”‏בשל רשעתם יביא עליהם השמדה נוראית,‏ ואת הכרם יחכיר לכורמים אחרים אשר ייתנו לו את הפרי במועדו”‏ (‏מתי כ״א:‏41‏)‏.‏

שלא במתכוון,‏ הם חורצים בזאת את דינם שלהם,‏ שהרי הם נמנים עם ”‏הכורמים”‏ ב”‏כרם”‏ יהוה,‏ כלומר האומה היהודית.‏ הפרי שיהוה מצפה בצדק לקבל מן הכורמים הללו כולל אמונה בבנו,‏ המשיח.‏ ישוע מביט ישירות במנהיגי הדת ואומר:‏ ”‏האם מעולם לא קראתם את הכתוב:‏ ’‏האבן שמאסו הבונים הייתה לראש פינה.‏ מאת יהוה הייתה זאת,‏ ופלאית היא בעינינו’‏?‏”‏ (‏מרקוס י״ב:‏10,‏ 11‏)‏ אז מבהיר ישוע את הנקודה:‏ ”‏על כן אומר אני לכם:‏ מלכות אלוהים תילקח מכם ותינתן לעם המניב את פרייה”‏ (‏מתי כ״א:‏43‏)‏.‏

הסופרים והכוהנים הראשיים מבינים ש”‏עליהם סיפר [‏ישוע]‏ את המשל הזה”‏ (‏לוקס כ׳:‏19‏)‏.‏ כעת יותר מאי פעם הם רוצים להרוג אותו,‏ את ”‏היורש”‏ החוקי.‏ אך הם פוחדים מן ההמונים,‏ המחשיבים את ישוע לנביא,‏ ולכן הם אינם מנסים להרגו באותו הרגע.‏

בשעה ששירותו של ישוע מתקרב לסיומו,‏ הוא ממשיך לספר משלים החושפים את הסופרים ואת הכוהנים הראשיים,‏ ומשום כך הם רוצים להרוג אותו (‏לוקס כ׳:‏19‏)‏.‏ אבל ישוע לא סיים לחשוף אותם.‏ הוא מספר משל נוסף:‏

‏”‏דומה מלכות השמיים למלך שערך סעודת חתונה לבנו.‏ הוא שלח את עבדיו לקרוא למוזמנים לבוא אל סעודת החתונה,‏ אך הללו לא רצו לבוא”‏ (‏מתי כ״ב:‏2,‏ 3‏)‏.‏ ישוע מזכיר בתחילת משלו את ”‏מלכות השמיים”‏.‏ מן ההיגיון אפוא שה”‏מלך”‏ הוא יהוה אלוהים.‏ ומה לגבי בנו של המלך והמוזמנים לסעודת החתונה?‏ אין זה קשה להסיק שבן המלך הוא בנו של יהוה,‏ אשר נמצא שם ומספר את המשל,‏ ושהמוזמנים הם אלה שיהיו עם הבן במלכות השמיים.‏

מי הם המוזמנים הראשונים?‏ ובכן,‏ למי מבשרים ישוע והשליחים על המלכות?‏ הם מבשרים ליהודים (‏מתי י׳:‏6,‏ 7;‏ ט״ו:‏24‏)‏.‏ אומה זו קיבלה על עצמה את ברית התורה ב־1513 לפה״ס ובזאת קיבלה את ההזדמנות הראשונה להפוך ל”‏ממלכת כוהנים”‏ (‏שמות י״ט:‏5–8‏)‏.‏ אך מתי נקראו בני העם אל ”‏סעודת החתונה”‏?‏ ההיגיון אומר שההזמנה הושטה להם ב־29 לספירה כאשר התחיל ישוע להכריז על מלכות השמיים.‏

וכיצד הגיבו רוב בני ישראל להזמנה זו?‏ כפי שאמר ישוע,‏ הם ”‏לא רצו לבוא”‏.‏ רוב מנהיגי הדת ורוב בני העם לא קיבלו אותו כמשיח וכמלך שמינה אלוהים.‏

אולם ישוע מציין שהיהודים יקבלו הזדמנות נוספת:‏ ”‏אז שלח [‏המלך]‏ עבדים נוספים ואמר להם,‏ ’‏הגידו למוזמנים:‏ ”‏הנה ערכתי את סעודתי,‏ השוורים והבקר המפוטם כבר נשחטו,‏ והכול מוכן.‏ בואו לסעודת החתונה”‏’‏.‏ אך הם התעלמו והלכו להם — זה אל שדהו,‏ וזה אל עסקיו;‏ ואילו השאר תפסו את עבדיו,‏ השפילו אותם והרגו אותם”‏ (‏מתי כ״ב:‏4–6‏)‏.‏ הדבר מקביל למה שעתיד היה להתרחש אחרי היווסדות הקהילה המשיחית.‏ באותה עת עדיין הייתה ליהודים ההזדמנות להיות במלכות,‏ אך הרוב דחו את ההזמנה הזאת ואף התעללו ב’‏עבדי המלך’‏ (‏מעשי השליחים ד׳:‏13–18;‏ ז׳:‏54,‏ 58‏)‏.‏

מה היו השלכות הדבר עבור האומה?‏ ישוע ממשיך במשלו:‏ ”‏המלך נתמלא חמה ובתגובה שלח את צבאו והשמיד את הרוצחים הללו ושרף את עירם באש”‏ (‏מתי כ״ב:‏7‏)‏.‏ היהודים התנסו בכך בשנת 70 לספירה כאשר השמידו הרומאים את ”‏עירם”‏,‏ ירושלים.‏

האם סירובם להיענות לקריאת המלך משמעו שאיש מלבדם לא יוזמן לסעודה?‏ לא לפי המשל.‏ ישוע ממשיך ואומר:‏ ”‏אז אמר [‏המלך]‏ אל עבדיו,‏ ’‏סעודת החתונה כבר מוכנה,‏ אך המוזמנים לא היו ראויים.‏ לכן צאו אל הדרכים המוליכות אל מחוץ לעיר,‏ ואת כל מי שתמצאו הזמינו לַסעודה’‏.‏ יצאו העבדים אל הדרכים ואספו את כל מי שמצאו,‏ הן רעים והן טובים,‏ ואולם החתונה התמלא מסובים”‏ (‏מתי כ״ב:‏8–10‏)‏.‏

מעניין לציין שלימים התחיל השליח פטרוס לסייע לנוכרים — אנשים שלא היו יהודים מלידה ושלא התגיירו — להפוך למשיחיים אמיתיים.‏ בשנת 36 לספירה קיבלו שר הצבא הרומי קורנליוס ובני משפחתו את רוח אלוהים,‏ וכך הוענקה להם האפשרות להיכנס בעתיד אל מלכות השמיים שהזכיר ישוע (‏מעשי השליחים י׳:‏1,‏ 34–48‏)‏.‏

ישוע מראה שלא כל מי שמגיעים לסעודה יהיו בסופו של דבר ראויים בעיני ”‏המלך”‏.‏ הוא אומר:‏ ”‏כשנכנס המלך לבחון את האורחים ראה שם איש שאינו לבוש בבגד חתונה.‏ אמר אליו,‏ ’‏חבר,‏ איך נכנסת בלי בגד חתונה?‏’‏ והאיש לא השיב דבר.‏ אז אמר המלך למשרתיו,‏ ’‏קשרו את ידיו ורגליו והשליכו אותו החוצה אל החושך.‏ שם יבכה ויחרוק שיניים’‏.‏ הן רבים המוזמנים אך מעטים הנבחרים”‏ (‏מתי כ״ב:‏11–14‏)‏.‏

מנהיגי הדת השומעים את ישוע אולי אינם מבינים את המשמעות ואת ההשלכות של כל דבריו.‏ למרות זאת הם זועמים ונחושים יותר מתמיד להיפטר מן האיש שגורם להם מבוכה כה רבה.‏

אויביו הדתיים של ישוע זועמים.‏ זה עתה סיפר ישוע משלים החושפים את רשעותם.‏ הפרושים זוממים כעת להכשילו.‏ הם מנסים לגרום לו לומר משהו שהם יוכלו לנצל כדי להסגירו לידי הנציב הרומי,‏ והם משלמים לכמה מתלמידיהם לנסות להכשילו (‏לוקס ו׳:‏7‏)‏.‏

‏”‏מורנו”‏,‏ הם אומרים,‏ ”‏אנחנו יודעים שאתה מדבר ומלמד דברים נכונים ואינך נושא פנים,‏ אלא מלמד את דרך אלוהים על־פי האמת.‏ הגד לנו,‏ האם מותר לנו לתת מס לקיסר או לא?‏”‏ (‏לוקס כ׳:‏21,‏ 22‏)‏ חנופתם אינה מטעה את ישוע;‏ הוא יודע שמאחוריה מסתתרות צביעות וערמומיות.‏ אם יאמר,‏ ’‏לא,‏ אסור לשלם את המס הזה’‏,‏ הוא עלול להיות מואשם בהסתה למרד ברומא.‏ אך אם יאמר,‏ ’‏כן,‏ עליכם לשלם את המס’‏,‏ אזי ההמונים,‏ שממילא מואסים בשלטון הרומי,‏ יבינו לא־נכונה את דבריו ויפנו נגדו.‏ אם כן,‏ מהי תשובתו?‏

ישוע עונה להם ואומר:‏ ”‏צבועים,‏ מדוע אתם מנסים אותי?‏ הראו לי את מטבע המס”‏.‏ הם נותנים לו דינר,‏ והוא שואל אותם:‏ ”‏של מי הדמות הזאת והכתובת?‏”‏ הם משיבים:‏ ”‏של הקיסר”‏.‏ אז אומר להם ישוע ברוב תבונתו:‏ ”‏אם כן,‏ תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים”‏ (‏מתי כ״ב:‏18–21‏)‏.‏

האנשים נדהמים מדבריו של ישוע.‏ תשובתו המבריקה סוכרת את פיהם והם הולכים משם.‏ אך היום טרם הסתיים,‏ וגם לא תמו מאמציהם להכשילו.‏ אחרי כישלונם של הפרושים ניגשים אל ישוע מנהיגיה של קבוצה דתית נוספת.‏

הצדוקים,‏ הטוענים שאין תחיית מתים,‏ מעלים שאלה הנוגעת לתחייה ולנישואי ייבום.‏ הם שואלים:‏ ”‏מורנו,‏ משה אמר:‏ ’‏אם ימות איש מבלי שהוליד ילדים,‏ חייב אחיו לשאת את אשתו ולהקים זרע לאחיו’‏.‏ ובכן,‏ היו אתנו שבעה אחים.‏ הראשון התחתן ומת,‏ וכיוון שלא היו לו ילדים השאיר את אשתו לאחִיו.‏ כך קרה גם לשני ולשלישי,‏ עד לשביעי.‏ אחרי כולם מתה האישה.‏ אם כן,‏ למי מבין השבעה תהיה היא לאישה בתחיית המתים‏?‏ היא הרי הייתה נשואה לכולם”‏ (‏מתי כ״ב:‏24–28‏)‏.‏

ישוע מסתמך על כתביו של משה,‏ אשר הצדוקים מקבלים,‏ ומשיב:‏ ”‏אתם טועים,‏ כי אינכם מכירים את הכתובים וגם לא את כוחו של אלוהים.‏ הרי כאשר קמים המתים לתחייה,‏ גברים אינם מתחתנים ונשים אינן נישאות,‏ אלא הם כמלאכים בשמיים.‏ ואשר לכך שהמתים קמים,‏ האם לא קראתם את מה שכתב משה בסיפור הסנה,‏ שאלוהים אמר לו:‏ ’‏אנוכי אלוהי אברהם,‏ אלוהי יצחק ואלוהי יעקב’‏?‏ אין הוא אלוהי המתים כי אם אלוהי החיים‏.‏ אתם טועים מאוד”‏ (‏מרקוס י״ב:‏24–27;‏ שמות ג׳:‏1–6‏)‏.‏ ההמון נדהם מתשובתו.‏

ישוע השתיק הן את הפרושים והן את הצדוקים.‏ לכן כעת מתנגדים אלה חוברים יחד כדי להמשיך לנסותו.‏ אחד הסופרים שואל אותו:‏ ”‏מורנו,‏ מהי המצווה הגדולה ביותר בתורה?‏”‏ (‏מתי כ״ב:‏36‏)‏.‏

ישוע משיב:‏ ”‏הראשונה היא,‏ ’‏שמע,‏ ישראל,‏ יהוה אלוהינו יהוה אחד,‏ ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל כוחך’‏.‏ והשנייה היא,‏ ’‏ואהבת לרעך כמוך’‏.‏ אין מצווה גדולה מאלו”‏ (‏מרקוס י״ב:‏29–31‏)‏.‏

כשמעו את התשובה,‏ אומר הסופר:‏ ”‏יפה,‏ מורי,‏ אמת אמרת ש’‏אחד הוא ואין עוד מלבדו’‏,‏ ושלאהוב אותו בכל לבבך ובכל שכלך ובכל כוחך,‏ ולאהוב את רעך כמוך חשוב יותר מכל עולה וזבח”‏.‏ בראותו שהסופר השיב בחוכמה,‏ אומר לו ישוע:‏ ”‏אינך רחוק ממלכות אלוהים”‏ (‏מרקוס י״ב:‏32–34‏)‏.‏

במשך שלושה ימים (‏ט׳,‏ י׳ ו־י״א בניסן)‏ לימד ישוע בבית המקדש.‏ חלק מהאנשים,‏ כמו אותו סופר,‏ הקשיבו לו בהנאה.‏ אך לא ניתן לומר זאת על מנהיגי הדת,‏ אשר כעת ’‏אינם מעזים עוד לשאול אותו שאלות’‏.‏

מתנגדיו הדתיים של ישוע אינם מצליחים לערער את אמינותו או להכשילו ולהסגירו לידי הרומאים (‏לוקס כ׳:‏20‏)‏.‏ עכשיו,‏ בשעה שהוא עדיין בבית המקדש ב־י”‏א בניסן,‏ ישוע הוא זה שמציב בפניהם את השאלות,‏ והוא מגלה את זהותו האמיתית.‏ הוא שואל אותם מיוזמתו:‏ ”‏מה דעתכם על המשיח?‏ בן מי הוא?‏”‏ (‏מתי כ״ב:‏42‏)‏ העובדה שהמשיח אמור להיות מצאצאי דוד ידועה לכול,‏ וזו התשובה שהם נותנים (‏מתי ט׳:‏27;‏ י״ב:‏23;‏ יוחנן ז׳:‏42‏)‏.‏

ישוע שואל:‏ ”‏אם כן,‏ מדוע דוד קורא לו בהשראת הרוח ’‏אדונִי’‏ באמרו:‏ ’‏יהוה אמר לאדוני:‏ ”‏שב לימיני עד אשר אשים את אויביך תחת רגליך”‏’‏?‏ ובכן,‏ אם דוד קורא לו ’‏אדוני’‏,‏ איך הוא יכול להיות בנו?‏”‏ (‏מתי כ״ב:‏43–45‏)‏.‏

הפרושים שותקים,‏ שכן הם מחכים שצאצא בשר ודם של דוד יבוא וישחרר אותם מן השעבוד לרומא.‏ אך על סמך מה שכתב דוד בתהלים ק״י:‏1,‏ 2‏,‏ ישוע מוכיח שהמשיח יהיה יותר מאשר שליט אנושי.‏ הוא אדונו של דוד,‏ ולאחר שיֵשב לימין אלוהים הוא יפעיל את כוחו.‏ תשובתו של ישוע סוכרת את פי מתנגדיו.‏

התלמידים וגם רבים אחרים מאזינים לדברי ישוע.‏ כעת הוא פונה אליהם ומזהיר אותם מפני הסופרים והפרושים.‏ הללו ”‏הושיבו את עצמם על כיסא משה”‏ כדי ללמד את תורת אלוהים.‏ ישוע מורה למאזיניו:‏ ”‏כל מה שהם אומרים לכם עשו ושמרו,‏ אך כמעשיהם אל תעשו,‏ כי אומרים הם ואינם עושים”‏ (‏מתי כ״ג:‏2,‏ 3‏)‏.‏

אז נותן ישוע דוגמאות לצביעותם:‏ ”‏הם מרחיבים את תפיליהם”‏.‏ היו יהודים שהניחו על המצח או על הזרוע תיבות קטנות יחסית,‏ ששימשו כקמעות ושהכילו פרשיות קצרות מן התורה.‏ הפרושים מרחיבים את תפיליהם כדי להיראות קנאים יותר לתורה.‏ הם גם ”‏מאריכים את ציציותיהם”‏.‏ בני ישראל אומנם נצטוו לעשות ציציות לאורך שולי בגדיהם,‏ אך הפרושים מקפידים שציציותיהם יהיו ארוכות למדי (‏במדבר ט״ו:‏38–40‏)‏.‏ הם עושים את כל זה ”‏כדי להיראות לבני אדם”‏ (‏מתי כ״ג:‏5‏)‏.‏

אפילו תלמידיו של ישוע עלולים להיות מושפעים מן השאיפה להשיג מעמד בולט,‏ ולכן הוא אומר להם:‏ ”‏אל ייקרא לכם ’‏רבי’‏,‏ כי אחד הוא מורכם ואתם אחים כולכם.‏ ואל תקראו ’‏אב’‏ לאיש עלי אדמות,‏ כי אחד הוא אביכם,‏ האב שבשמיים.‏ גם אל תיקָראו ’‏מנהיגים’‏,‏ כי אחד הוא מנהיגכם — המשיח”‏.‏ אם כן,‏ איזו גישה צריכים התלמידים לאמץ לגבי עצמם וכיצד עליהם להתנהג?‏ ישוע אומר להם:‏ ”‏הגדול ביותר ביניכם צריך להיות לכם למשרת.‏ המרומם את עצמו יושפל והמשפיל את עצמו ירומם”‏ (‏מתי כ״ג:‏8–12‏)‏.‏

לאחר מכן מכריז ישוע סדרה של קריאות ”‏אוי”‏ כנגד הסופרים והפרושים הצבועים,‏ ואומר:‏ ”‏אוי לכם סופרים ופרושים צבועים!‏ כי סוגרים אתם את מלכות השמיים בפני בני אדם;‏ אתם אינכם נכנסים לתוכה,‏ וגם לבאים אליה אינכם מרשים להיכנס”‏ (‏מתי כ״ג:‏13‏)‏.‏

ישוע מגנה את הפרושים על כך שהם אינם מעריכים את הדברים החשובים יותר מבחינה רוחנית,‏ כפי שניכר מן ההבחנות השרירותיות שהם עושים.‏ לדוגמה,‏ הם אומרים:‏ ”‏הנשבע בהיכל אינו חייב לקיים את שבועתו,‏ אבל הנשבע בזהב ההיכל חייב לקיימה”‏.‏ הם מעידים בכך על עיוורונם המוסרי,‏ שכן הם שמים דגש רב יותר בזהב המקדש מאשר בערכו הרוחני של המקום המוקדש לעבודת יהוה.‏ והם ”‏מתעלמים מן הדברים החשובים יותר שבתורה — הצדק,‏ הרחמים והנאמנות”‏ (‏מתי כ״ג:‏16,‏ 23;‏ לוקס י״א:‏42‏)‏.‏

ישוע מכנה את הפרושים הללו ”‏מורי דרך עיוורים המסננים את היתוש ובולעים את הגמל!‏”‏ (‏מתי כ״ג:‏24‏)‏ הם מסננים את היתוש מן היין שלהם מכיוון שזהו חרק טמא.‏ אך התעלמותם מן הדברים החשובים יותר שבתורה משולה לבליעת גמל,‏ שגם הוא חיה טמאה,‏ אך גדולה בהרבה (‏ויקרא י״א:‏4,‏ 21–24‏)‏.‏

במהלך ביקורו האחרון של ישוע בבית המקדש הוא ממשיך לחשוף את צביעותם של הסופרים והפרושים,‏ וקורא להם בפומבי ”‏צבועים”‏.‏ הוא משתמש בשפת משל ואומר:‏ ”‏מטהרים אתם את הכוס ואת הקערה מבחוץ ואִילוּ תוֹכָן מלא חמדנות ותאוותנות.‏ פרוש עיוור,‏ טהר תחילה את פנים הכוס ואת פנים הקערה,‏ כדי שתהיה טהורה גם מבחוץ”‏ (‏מתי כ״ג:‏25,‏ 26‏)‏.‏ הפרושים אומנם מקפידים על קוצו של יוד בכל הקשור לטהרה טקסית ולרושם חיצוני,‏ אך הם מזניחים את האדם הפנימי ואינם מטהרים את לבם הסמלי.‏

צביעותם ניכרת גם בנכונותם לבנות ולקשט את קברי הנביאים.‏ אך כפי שאומר ישוע,‏ הם ”‏בניהם של רוצחי הנביאים”‏ (‏מתי כ״ג:‏31‏)‏.‏ ניסיונותיהם להרוג את ישוע מוכיחים זאת (‏יוחנן ה׳:‏18;‏ ז׳:‏1,‏ 25‏)‏.‏

אז מצביע ישוע על מה שצפוי לאותם מנהיגי דת אם לא יחזרו בתשובה:‏ ”‏נחשים,‏ ילדי צפעונים,‏ איך תימלטו מדין גיהינום?‏”‏ (‏מתי כ״ג:‏33‏)‏ גיא הינום הסמוך לשם משמש לשריפת פסולת — תיאור גרפי של ההשמדה הנצחית המצפה לאותם סופרים ופרושים מרושעים.‏

תלמידיו של ישוע יְיַצְּגוּ אותו כ”‏נביאים וחכמים ומורים”‏.‏ לאיזה יחס הם יזכו?‏ בפנותו אל מנהיגי הדת אומר ישוע:‏ ”‏את [‏חלק מתלמידיי]‏ תהרגו ותמיתו בהוקעה ואת חלקם תלקו בבתי הכנסת שלכם ותרדפו מעיר לעיר,‏ למען יבוא עליכם כל דם הצדיקים שנשפך על הארץ,‏ מדם הבל הצדיק עד דם זכריה.‏.‏.‏ אשר רצחתם אותו”‏.‏ הוא מזהיר:‏ ”‏אמן אומר אני לכם:‏ כל הדברים האלה יבואו על הדור הזה”‏ (‏מתי כ״ג:‏34–36‏)‏.‏ הדבר מתגשם בשנת 70 לספירה כאשר צבאות רומא מחריבים את ירושלים ורבבות יהודים מאבדים את חייהם.‏

המחשבה על העתיד המחריד הזה מצערת את ישוע.‏ הוא אומר בעצב:‏ ”‏ירושלים,‏ ירושלים,‏ ההורגת את הנביאים וסוקלת את הנשלחים אליה.‏ כמה פעמים רציתי לקבץ את ילדייך,‏ כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה!‏ אבל לא רציתם.‏ הנה ביתכם יינטש”‏ (‏מתי כ״ג:‏37,‏ 38‏)‏.‏ האנשים ששומעים את דבריו ודאי תוהים לאיזה ’‏בית’‏ הוא מתכוון.‏ הייתכן שהוא מדבר על המקדש המפואר שבירושלים,‏ אשר נראה כי אלוהים מגן עליו?‏

אז מוסיף ישוע:‏ ”‏אומר אני לכם:‏ מעתה לא תראו אותי עד אשר תאמרו,‏ ’‏ברוך הבא בשם יהוה!‏’‏”‏ (‏מתי כ״ג:‏39‏)‏ הוא מצטט את המילים הנבואיות שבתהלים קי״ח:‏26‏:‏ ”‏ברוך הבא בשם יהוה;‏ בֵּרַכְנוּכֶם מבית יהוה”‏.‏ ברור אפוא שלאחר חורבן בית המקדש הגשמי‏,‏ איש לא יבוא עוד אל המקדש בשם אלוהים.‏

ישוע עובר כעת לאזור בבית המקדש אשר מוצבות בו קופות האוצר.‏ צורתן דומה לשופרות או חצוצרות בעלות פתחים צרים בראשן,‏ והאנשים יכולים לשים בהן את תרומותיהם‏.‏ ישוע רואה יהודים שונים עושים כן,‏ ומבחין בעשירים אשר תורמים ’‏מטבעות רבים’‏.‏ אז שם לב ישוע לאלמנה ענייה אשר תורמת ”‏שתי פרוטות”‏ (‏מרקוס י״ב:‏41,‏ 42‏)‏.‏ ללא ספק,‏ ישוע יודע עד כמה אלוהים שבע רצון מתרומתה.‏

ישוע קורא אליו את תלמידיו ואומר להם:‏ ”‏אמן אומר אני לכם:‏ האלמנה הענייה הזאת נתנה יותר ממה שכל אלה שמו בקופות”‏.‏ כיצד ייתכן הדבר?‏ הוא מסביר:‏ ”‏כי הכול נתנו מעודפיהם,‏ ואילו היא ממחסורה נתנה את כל מה שהיה לה,‏ את כל מחייתה”‏ (‏מרקוס י״ב:‏43,‏ 44‏)‏.‏ עד כמה שונים גישתה ומעשיה מאלה של מנהיגי הדת!‏

בהמשך ה־י”‏א בניסן עוזב ישוע את המקדש בפעם האחרונה.‏ אחד מתלמידיו אומר לו:‏ ”‏מורנו,‏ ראה אילו אבנים ואילו בניינים!‏”‏ (‏מרקוס י״ג:‏1‏)‏ אכן,‏ כמה מן האבנים בחומות המקדש גדולות מאוד ויוצרות את הרושם שזהו מבנה חזק ואיתן שלא יימוט.‏ לפיכך דבריו של ישוע ודאי נשמעים תמוהים:‏ ”‏אתה רואה את הבניינים הגדולים האלה?‏ לא תישאר פה אבן על אבן אשר לא תופל ארצה”‏ (‏מרקוס י״ג:‏2‏)‏.‏

לאחר שאומר ישוע את הדברים הללו הוא חוצה עם שליחיו את עמק קדרון ועולה לנקודה מסוימת בהר הזיתים.‏ בשלב כלשהו הוא נמצא בחברת ארבעה משליחיו — פטרוס,‏ אנדרי,‏ יעקב ויוחנן.‏ מן המקום הזה הם יכולים להשקיף מטה על המקדש המרהיב.‏

אלו הן שעות אחר הצהריים של יום שלישי ה־י”‏א בניסן,‏ ויום זה עומד להסתיים.‏ גם ימי פעילותו הנמרצת של ישוע עלי אדמות מגיעים בקרוב לסיומם.‏ בימים לימד בבית המקדש ובלילות לן מחוץ לעיר.‏ ההמונים גילו עניין רב בדבריו,‏ והם ”‏היו באים אליו לבית המקדש השכם בבוקר כדי לשמוע אותו”‏ (‏לוקס כ״א:‏37,‏ 38‏)‏.‏ כעת יושב ישוע על הר הזיתים עם ארבעה משליחיו — פטרוס,‏ אנדרי,‏ יעקב ויוחנן.‏

ארבעתם ניגשים אליו ביחידות.‏ הם מוטרדים לגבי בית המקדש,‏ מפני שזה עתה חזה ישוע שלא תישאר בו אבן על אבן.‏ אך יש דבר נוסף שמטריד אותם.‏ ישוע הפציר בהם קודם לכן:‏ ”‏היו מוכנים,‏ כי בשעה שלא תעלה על דעתכם יבוא בן האדם”‏ (‏לוקס י״ב:‏40‏)‏.‏ הוא גם דיבר על ה”‏יום שבו יתגלה בן האדם”‏ (‏לוקס י״ז:‏30‏)‏.‏ האם דבריו קשורים בדרך כלשהי למה שאמר על בית המקדש לפני זמן קצר?‏ השליחים סקרנים מאוד.‏ ”‏אמור לנו”‏ הם מבקשים,‏ ”‏מתי יהיו הדברים האלה,‏ ומה יהיה האות לנוכחותך ולאחרית הסדר העולמי?‏”‏ (‏מתי כ״ד:‏3‏)‏.‏

הם ודאי חושבים על חורבנו של המקדש שניצב לא הרחק משם.‏ אך הם גם שואלים לגבי נוכחותו של בן האדם.‏ השליחים אולי זוכרים שישוע סיפר משל על ”‏בן אצולה”‏ אשר ’‏נסע כדי להשיג סמכות מלכותית ולשוב’‏ (‏לוקס י״ט:‏11,‏ 12‏)‏.‏ ולבסוף הם גם תוהים מה יקרה ב”‏אחרית הסדר העולמי”‏.‏

בתשובתו המפורטת נותן ישוע אות אשר יראה מתי יגיע אל קצו הסדר היהודי הנוכחי,‏ לרבות בית המקדש.‏ אך בדבריו טמון יותר מכך.‏ אות זה יעזור למשיחיים שיחיו בעתיד לדעת אם הם חיים במהלך ’‏נוכחותו’‏ ואם הם קרובים לקץ הסדר העולמי.‏

בחלוף השנים חוזים השליחים בהתגשמות נבואתו של ישוע.‏ כן,‏ רבים מן הדברים שעליהם הוא ניבא מתחילים להתרחש בתקופתם.‏ לפיכך המשיחיים הערניים שחיים 37 שנה מאוחר יותר,‏ ב־70 לספירה,‏ אינם מופתעים מן ההשמדה העומדת לבוא על הסדר היהודי ועל בית המקדש.‏ עם זאת,‏ לא כל מה שחוזה ישוע מתרחש בתקופה שלפני 70 לספירה ובמהלך שנה זו.‏ אם כן,‏ מה עתיד להעיד על נוכחותו כמלך במלכות?‏ הוא מגלה לשליחים את התשובה לכך.‏

ישוע מנבא שיהיו ’‏מלחמות קרובות ובמקומות רחוקים’‏ וש”‏אומה תקום על אומה וממלכה על ממלכה”‏ (‏מתי כ״ד:‏6,‏ 7‏)‏.‏ הוא גם אומר ש”‏יהיו רעידות אדמה גדולות,‏ ובמקומות רבים מגפות ורעב”‏ (‏לוקס כ״א:‏11‏)‏.‏ ישוע מזהיר את תלמידיו:‏ ”‏יתפסו אתכם וירדפו אתכם”‏ (‏לוקס כ״א:‏12‏)‏.‏ נביאי שקר יקומו ויתעו רבים.‏ ההפקרות תרבה,‏ ואהבתם של רוב האנשים תתקרר.‏ בנוסף לכך,‏ הוא אומר ש”‏בשורה טובה זו על המלכות תוכרז בכל העולם המיושב לעדות לכל העמים,‏ ואחרי כן יבוא הקץ”‏ (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏

אף־על־פי שנבואתו של ישוע מתגשמת במובנים מסוימים לפני חורבן ירושלים בידי הרומאים ובמהלך אירוע זה,‏ האם ייתכן שדבריו של ישוע כוללים התגשמות מאוחרת וגדולה יותר?‏ האם אתה רואה עדויות לכך שהתגשמותה העיקרית של נבואתו רבת־החשיבות מתרחשת בעת המודרנית?‏

אחד הדברים שישוע כולל באות נוכחותו הוא הופעתו של ”‏השיקוץ הגורם לשממה”‏ (‏מתי כ״ד:‏15‏)‏.‏ בשנת 66 לספירה מופיע שיקוץ זה בדמות ”‏מחנות צבא”‏ רומא,‏ עם דגליהם וסמליהם האליליים.‏ הרומאים מקיפים את ירושלים וחותרים תחת חומותיה (‏לוקס כ״א:‏20‏)‏.‏ לפיכך ”‏השיקוץ”‏ עומד במקום שאינו מקומו,‏ מקום הנחשב בעיני היהודים ל”‏מקום קדוש”‏.‏

ישוע ממשיך ומנבא:‏ ”‏תהיה צרה גדולה אשר לא הייתה כמוה מראשית העולם ועד עתה,‏ ואף לא תהיה כמוה”‏.‏ ב־70 לספירה מחריבים הרומאים את ירושלים.‏ הכיבוש ההרסני של ”‏עיר הקודש”‏ של היהודים,‏ לרבות בית המקדש,‏ הוא אכן צרה גדולה אשר במהלכה נהרגים אלפים רבים (‏מתי ד׳:‏5;‏ כ״ד:‏21‏)‏.‏ חורבן זה גדול מכל חורבן שבא אי פעם על העיר ועל העם היהודי,‏ והוא שם קץ למערכת הפולחן המאורגנת שקיימו היהודים במשך מאות שנים.‏ בהתאם לכך,‏ ההתגשמות המאוחרת והגדולה יותר של דבריו הנבואיים של ישוע תהיה ללא ספק מעוררת אימה.‏

ביטחון במהלך הימים הקשים שנחזו

שיחתו של ישוע עם שליחיו לגבי אות נוכחותו כמלך במלכות ולגבי קץ הסדר העולמי טרם הסתיימה.‏ הוא כעת מזהיר אותם לבל ירדפו אחר ”‏משיחי שקר ונביאי שקר”‏.‏ הוא אומר שייעשו ניסיונות ”‏להתעות אף את הבחירים”‏ (‏מתי כ״ד:‏24‏)‏.‏ אך הבחירים הללו לא יותעו.‏ משיחי שקר מופיעים אך ורק באופן גלוי לעין.‏ בניגוד לכך,‏ נוכחותו של ישוע תהיה סמויה מן העין.‏

ישוע מתייחס לצרה גדולה יותר אשר תפרוץ בקצו של הסדר העולמי הנוכחי ואומר:‏ ”‏תחשך השמש והירח לא יאיר את אורו,‏ והכוכבים ייפלו מן השמיים וכוחות השמיים יזדעזעו”‏ (‏מתי כ״ד:‏29‏)‏.‏ השליחים השומעים את המילים המצמררות הללו אינם יודעים בדיוק מה יתרחש,‏ אך אין ספק שמאורעות אלה יהיו מעוררי יראה.‏

כיצד ישפיעו המאורעות המזעזעים הללו על האנושות?‏ ”‏אנשים יתעלפו מפחד לנוכח הדברים הצפויים לבוא על העולם המיושב,‏ שכן כוחות השמיים יזדעזעו”‏ (‏לוקס כ״א:‏26‏)‏.‏ אכן,‏ ישוע מתאר תקופה שתהיה החשוכה ביותר בתולדות האנושות.‏

למרבה השמחה,‏ ישוע מבהיר לשליחים שלא הכול יתאבלו כאשר ’‏יבוא בן האדם בגבורה ובפאר רב’‏ (‏מתי כ״ד:‏30‏)‏.‏ הוא כבר ציין שאלוהים יתערב ”‏למען הבחירים”‏ (‏מתי כ״ד:‏22‏)‏.‏ לכן כיצד יהיה על התלמידים הנאמנים הללו להגיב לנוכח ההתפתחויות המזעזעות שמזכיר ישוע?‏ ישוע מעודד את תלמידיו ואומר:‏ ”‏כאשר יתחילו לקרות הדברים האלה,‏ זקפו קומתכם והרימו ראשיכם,‏ כי קרבה גאולתכם”‏ (‏לוקס כ״א:‏28‏)‏.‏

אך כיצד יוכלו תלמידי ישוע שיחיו במהלך התקופה שעליה ניבא לדעת עד כמה קרוב הקץ?‏ ישוע נותן דוגמה על עץ התאנה:‏ ”‏כאשר ענפיו הרכים גדלים ומצמיחים עלים,‏ יודעים אתם שהקיץ קרוב.‏ בדומה לכך,‏ כשתראו את כל הדברים האלה,‏ דעו כי קרוב הוא ועומד בפתח.‏ אמן אומר אני לכם:‏ לא יחלוף הדור הזה עד אשר יקרו כל הדברים האלה”‏ (‏מתי כ״ד:‏32–34‏)‏.‏

מכאן שכאשר יראו תלמידיו את התגשמות היבטיו השונים והרבים של האות,‏ יהיה עליהם להבין שהקץ קרוב.‏ ישוע מזהיר את התלמידים אשר יחיו בתקופה גורלית זו,‏ ואומר:‏

‏”‏את היום ההוא ואת השעה ההיא אין איש יודע,‏ גם לא מלאכי השמיים וגם לא הבן,‏ אלא האב לבדו.‏ כימי נוח כן תהיה נוכחותו של בן האדם.‏ כי כמו שבימים שקדמו למבול אכלו ושתו,‏ וגברים התחתנו ונשים נישאו,‏ עד היום שבו נכנס נוח לתיבה,‏ ולא שמו לב עד שבא המבול וסחף את כולם,‏ כך תהיה גם נוכחותו של בן האדם”‏ (‏מתי כ״ד:‏36–39‏)‏.‏ למאורע שישוע משתמש בו כהקבלה — המבול ההיסטורי של ימי נוח — הייתה השפעה גלובלית.‏

השליחים שמאזינים לישוע על הר הזיתים ללא ספק מודעים לצורך לעמוד על המשמר.‏ ישוע אומר להם:‏ ”‏הישמרו לכם שלא יכבד לבבכם מאכילת יתר,‏ משתייה מופרזת ומדאגות החיים,‏ והיום ההוא יבוא עליכם במפתיע וכהרף עין וילכוד אתכם כמלכודת,‏ שכן הוא יבוא על כל יושבי הארץ.‏ לכן היו ערניים,‏ ובכל עת התחננו שתצליחו להינצל מכל העתידות האלה ולהתייצב לפני בן האדם”‏ (‏לוקס כ״א:‏34–36‏)‏.‏

שוב מראה ישוע שהדברים שהוא חוזה אינם בעלי היקף מוגבל.‏ הוא אינו מנבא על אירועים שיתרחשו בעוד מספר עשורים ושישפיעו רק על ירושלים או על האומה היהודית.‏ לא,‏ הוא מצביע על התפתחויות אשר ’‏יבואו על כל יושבי הארץ’‏.‏

הוא אומר שתלמידיו יצטרכו להיות ערניים,‏ לעמוד על המשמר ולהיות מוכנים.‏ ישוע מדגיש אזהרה זו באמצעות דוגמה נוספת:‏ ”‏זאת דעו לכם:‏ אילו ידע בעל הבית באיזו אשמורת יבוא הגנב,‏ היה נשאר ער ולא היה מניח לאיש לפרוץ לביתו.‏ לכן היו מוכנים גם אתם,‏ כי בשעה שלא תעלה על דעתכם יבוא בן האדם”‏ (‏מתי כ״ד:‏43,‏ 44‏)‏.‏

ישוע ממשיך בדבריו ונותן לתלמידיו סיבה להיות אופטימיים.‏ הוא מבטיח להם שכאשר תתגשם נבואתו יהיה ”‏עבד”‏ ערני ופעיל.‏ ישוע מזכיר מצב שהשליחים יכולים לצייר בקלות בדמיונם:‏ ”‏מיהו באמת העבד הנאמן והנבון שאותו הפקיד אדונו על שאר עבדיו לתת להם את אוכלם בעתו?‏ אשרי העבד ההוא אשר יבוא אדונו וימצא אותו עושה כן!‏ אמן אומר אני לכם:‏ הוא יפקיד אותו על כל נכסיו”‏.‏ אך אם ”‏העבד”‏ יפתח גישה רעה ויתעלל באחרים,‏ האדון ”‏יעניש אותו בחומרה רבה”‏ (‏מתי כ״ד:‏45–51‏;‏ השווה לוקס י״ב:‏45,‏ 46‏)‏.‏

עם זאת,‏ ישוע אינו אומר שקבוצה כלשהי בקרב תלמידיו תפתח גישה רעה.‏ אם כן,‏ מה הלקח שישוע רוצה להדגיש לתלמידיו?‏ הוא רוצה שהם יישארו ערניים ופעילים,‏ כפי שהוא מבהיר במשל נוסף.‏

ישוע משיב על שאלת שליחיו לגבי אות נוכחותו ואחרית הסדר העולמי.‏ על רקע זה הוא נותן להם כעת אזהרות נבונות באמצעות משל נוסף.‏ מי שיחיו במהלך נוכחותו יהיו עדים להתגשמות המשל.‏

הוא מציג את המשל ואומר:‏ ”‏אז תִדמה מלכות השמיים לעשר בתולות שלקחו את מנורותיהן ויצאו לקראת החתן.‏ חמש מהן היו כסילות וחמש נבונות”‏ (‏מתי כ״ה:‏1,‏ 2‏)‏.‏

ישוע אינו מתכוון שמחצית מתלמידיו אשר יירשו את מלכות השמיים הם כסילים ושמחציתם האחרת נבונים.‏ הוא מבהיר שבכל הקשור למלכות,‏ כל אחד מתלמידיו יכול לבחור לשמור על ערנות או להניח לדברים אחרים להסיח את דעתו.‏ אך לישוע אין ספק שכל אחד ממשרתיו יכול להישאר נאמן ולזכות לברכות מאת אביו.‏

כל עשר הבתולות שבמשל יוצאות לקבל את פני החתן ולהצטרף לתהלוכת החתונה.‏ כשיגיע החתן יאירו הבתולות את הדרך בעזרת מנורותיהן וייתנו לו כבוד בשעה שיביא את כלתו לבית אשר הוכן עבורה.‏ אבל מה קורה בפועל?‏

ישוע מסביר:‏ ”‏הכסילות לקחו את מנורותיהן אבל לא לקחו אתן שמן,‏ ואילו הנבונות לקחו את מנורותיהן ולקחו גם שמן בכליהן.‏ כיוון שהחתן התמהמה,‏ נמנמו כולן ונרדמו”‏ (‏מתי כ״ה:‏3–5‏)‏.‏ החתן אינו מגיע במועד המצופה.‏ נראה שהעיכוב ארוך למדי,‏ ובמהלכו נרדמות הבתולות.‏ ייתכן שהשליחים נזכרים במה שסיפר ישוע על בן אצולה אשר נסע ‏’‏ולבסוף חזר לאחר שהשיג את סמכותו המלכותית’‏ (‏לוקס י״ט:‏11–15‏)‏.‏

במשל על עשר הבתולות מתאר ישוע את מה שקורה כאשר החתן בסופו של דבר מגיע:‏ ”‏בחצות הלילה נשמעה קריאה:‏ ’‏הנה החתן!‏ צאו לקראתו’‏”‏ (‏מתי כ״ה:‏6‏)‏.‏ מה מצבן של הבתולות — האם הן מוכנות וערניות?‏

ישוע ממשיך:‏ ”‏אז התעוררו כל אותן בתולות והכינו את מנורותיהן.‏ אמרו הכסילות לנבונות,‏ ’‏תנו לנו מן השמן שלכן כי מנורותינו דועכות’‏.‏ ענו הנבונות ואמרו:‏ ’‏אולי לא יישאר מספיק בשבילנו ובשבילכן.‏ לכו אל מוכרי השמן וקנו לכן’‏”‏ (‏מתי כ״ה:‏7–9‏)‏.‏

אם כן,‏ חמש הבתולות הכסילות אינן ערניות ואינן מוכנות לבואו של החתן.‏ אין להן מספיק שמן למנורותיהן והן צריכות כעת להתחיל לחפש שמן.‏ ישוע מספר:‏ ”‏בשעה שהלכו לקנות הגיע החתן;‏ הבתולות שהיו מוכנות נכנסו אתו אל סעודת החתונה,‏ והדלת נסגרה.‏ לאחר מכן באו גם שאר הבתולות ואמרו,‏ ’‏אדוננו,‏ אדוננו,‏ פתח לנו!‏’‏ השיב להן,‏ ’‏אמן אומר אני לכן:‏ אינני מכיר אתכן’‏”‏ (‏מתי כ״ה:‏10–12‏)‏.‏ איזה סוף עגום בא עליהן מכיוון שלא היו מוכנות ולא שמרו על ערנות!‏

השליחים יכולים להבין שהחתן מסמל את ישוע עצמו.‏ עוד קודם לכן הוא השווה את עצמו לחתן (‏לוקס ה׳:‏34,‏ 35‏)‏.‏ ומה לגבי הבתולות הנבונות?‏ כשישוע דיבר על ’‏העדר הקטן’‏ אשר תינתן לו המלכות,‏ הוא התנסח במילים הבאות:‏ ”‏היו לבושים ומוכנים,‏ ויהיו מנורותיכם דולקות”‏ (‏לוקס י״ב:‏32,‏ 35‏)‏.‏ לכן במשל הזה על הבתולות יכולים השליחים להסיק שדבריו של ישוע מתארים תלמידים נאמנים כמוהם.‏ לפיכך מה המסר שישוע מבהיר באמצעות המשל?‏

ישוע אינו מותיר ספק בנושא.‏ הוא מסכם את משלו באמרו:‏ ”‏על כן עמדו על המשמר,‏ כי אינכם יודעים לא את היום ולא את השעה”‏ (‏מתי כ״ה:‏13‏)‏.‏

ברור אפוא שישוע קורא לתלמידיו הנאמנים ’‏לעמוד על המשמר‏’‏ בכל הקשור לעת נוכחותו.‏ הוא יבוא,‏ ועליהם להיות מוכנים וערניים — בדומה לחמש הבתולות הנבונות — פן יחדלו להתמקד בתקוותם היקרה ויחמיצו את הגמול המצפה להם.‏

ישוע עדיין נמצא עם ארבעת שליחיו על הר הזיתים וכעת הוא מספר להם משל נוסף.‏ מספר ימים קודם לכן,‏ כשהיה ביריחו,‏ סיפר ישוע את המשל על המנים כדי להראות שהמלכות תבוא בעתיד הרחוק.‏ המשל שהוא מספר עכשיו כולל כמה מאפיינים דומים.‏ הוא מהווה חלק מתשובתו לשאלה על אות נוכחותו ואחרית הסדר העולמי,‏ והוא גם מדגיש שעל תלמידיו לטפל בחריצות במה שהוא מפקיד בידם.‏

ישוע מתחיל:‏ ”‏דומה הדבר לאיש שנסע למקום רחוק.‏ לפני כן קרא אליו את עבדיו והפקיד בידם את נכסיו”‏ (‏מתי כ״ה:‏14‏)‏.‏ לאור העובדה שישוע כבר השווה את עצמו לאיש שנסע לארץ אחרת ”‏כדי להשיג סמכות מלכותית”‏,‏ השליחים יכולים להסיק בקלות שישוע הוא ה”‏איש”‏ שעליו הוא מדבר כעת (‏לוקס י״ט:‏12‏)‏.‏

לפני שנוסע האיש שבמשל למקום רחוק,‏ הוא מפקיד בידי עבדיו נכסים יקרי ערך.‏ במהלך שלוש השנים וחצי של שירותו התמקד ישוע בהכרזת הבשורה הטובה על מלכות אלוהים והכשיר את תלמידיו לעשות את אותה המלאכה.‏ עכשיו הוא הולך,‏ והוא סמוך ובטוח שהם ימשיכו להיות פעילים במלאכה שהוא הכשיר אותם לבצע (‏מתי י׳:‏7;‏ לוקס י׳:‏1,‏ 8,‏ 9‏;‏ השווה יוחנן ד׳:‏38;‏ י״ד:‏12‏)‏.‏

כיצד האיש שבמשל מחלק את נכסיו?‏ ישוע מספר:‏ ”‏לזה נתן חמש כיכרי מטבעות כסף,‏ לזה שתיים ולזה אחת,‏ לכל איש כפי יכולתו,‏ ונסע”‏ (‏מתי כ״ה:‏15‏)‏.‏ מה יעשו העבדים בנכסים שהופקדו בידם?‏ האם ישתמשו בהם בחריצות ויגדילו את הונו של אדונם?‏ ישוע מסביר לשליחים:‏

‏”‏זה שקיבל חמש כיכרים הלך מייד,‏ סחר בהן והרוויח חמש נוספות.‏ כך עשה גם זה שקיבל שתיים,‏ והרוויח שתיים נוספות.‏ אבל העבד שקיבל רק אחת הלך וחפר באדמה וטמן את מטבעות הכסף של אדונו”‏ (‏מתי כ״ה:‏16–18‏)‏.‏ מה יקרה בשובו של האדון?‏

‏”‏אחרי זמן רב”‏,‏ ממשיך ישוע,‏ ”‏בא אדונם של העבדים ההם וערך אתם חשבון”‏ (‏מתי כ״ה:‏19‏)‏.‏ השניים הראשונים עשו את מיטבם,‏ ”‏איש כפי יכולתו”‏.‏ שניהם גילו חריצות ושקדנות,‏ והגדילו את מה שהופקד בידם.‏ העבד שקיבל חמש כיכרים הכפיל אותן וכן גם העבד שקיבל שתיים.‏ (‏באותם ימים פועל היה צריך לעבוד בערך 19 שנה כדי להרוויח סכום השווה לכיכר אחת.‏)‏ האדון משבח את שניהם באותן המילים:‏ ”‏יפה עשית,‏ עבד טוב ונאמן!‏ היית נאמן במעט,‏ אפקיד אותך על הרבה.‏ בוא והשתתף בשמחת אדונך”‏ (‏מתי כ״ה:‏21‏)‏.‏

אך המצב שונה לגבי העבד שקיבל כיכר אחת.‏ הוא אומר:‏ ”‏אדוני,‏ ידעתי שאתה איש תובעני הקוצר היכן שלא זרעת ואוסף היכן שלא זרית.‏ מאחר שפחדתי,‏ הלכתי והטמנתי את כיכרך באדמה.‏ הנה,‏ קח את מה ששייך לך”‏ (‏מתי כ״ה:‏24,‏ 25‏)‏.‏ הוא אפילו לא הפקיד את הכסף אצל השולחנים,‏ או הבנקאים,‏ כדי שיצבור לפחות מעט רווחים עבור אדונו.‏ למעשה,‏ הוא הזיק לאדונו כלכלית.‏

בצדק קורא לו האדון ”‏עבד רע ועצלן”‏.‏ מה שהיה לו נלקח ממנו וניתן לעבד שמוכן להתאמץ ולעבוד בחריצות.‏ אז קובע האדון את העיקרון הבא:‏ ”‏כל מי שיש לו יינתן לו עוד,‏ ושפע רב יהיה לו;‏ אך מי שאין לו,‏ גם מה שיש לו יילקח ממנו”‏ (‏מתי כ״ה:‏26,‏ 29‏)‏.‏

לתלמידי ישוע יש הרבה חומר למחשבה,‏ ולוּ רק בהקשר למשל הזה בלבד.‏ הם יכולים להבין שהזכות שישוע מפקיד בידם — הזכות היקרה לעשות תלמידים — היא בעלת ערך רב.‏ והוא מצפה מהם לנצל את הזכות הזו בחריצות.‏ ישוע אינו סבור שעל כולם לעשות את אותו הדבר במלאכת הכרזת הבשורה שהפקיד בידם.‏ לפי המשל,‏ כל אחד צריך לעשות את כל מה שהוא מסוגל לעשות ”‏כפי יכולתו”‏.‏ אך לא משתמע מכאן כלל וכלל שישוע יהיה מרוצה ממי שיהיה ”‏עצלן”‏ ולא יעשה את מיטבו בהגדלת נכסי אדונו.‏

עם זאת,‏ כמה עידוד ודאי שואבים השליחים מן ההבטחה:‏ ”‏כל מי שיש לו יינתן לו עוד”‏!‏

זה עתה סיפר ישוע על הר הזיתים את המשל על עשר הבתולות ואת המשל על הכיכרים.‏ כיצד הוא מסיים את תשובתו לשאלת שליחיו לגבי אות נוכחותו ואחרית הסדר העולמי?‏ הוא עושה כן באמצעות משל אחרון,‏ משל על כבשים ועזים.‏

ישוע מציין תחילה את הרקע של המשל:‏ ”‏כאשר יבוא בן האדם בתפארתו וכל המלאכים אתו,‏ יֵשב על כיסא כבודו”‏ (‏מתי כ״ה:‏31‏)‏.‏ ישוע מבהיר מעל לכל ספק שהוא עצמו הדמות הראשית במשל.‏ פעמים רבות הוא כינה את עצמו ”‏בן האדם”‏ (‏מתי ח׳:‏20;‏ ט׳:‏6;‏ כ׳:‏18,‏ 28‏)‏.‏

מתי יתגשם המשל הזה?‏ הוא יתגשם כאשר ישוע ”‏יבוא.‏.‏.‏ בתפארתו”‏ עם המלאכים ויֵשב ”‏על כיסא כבודו”‏.‏ ישוע כבר דיבר על ”‏בן האדם [‏אשר]‏ בא בָּעננים בגבורה רבה וברוב פאר”‏ ביחד עם מלאכיו.‏ מתי יקרה הדבר?‏ ’‏מייד אחרי הצרה’‏ (‏מתי כ״ד:‏29–31;‏ מרקוס י״ג:‏26,‏ 27;‏ לוקס כ״א:‏27‏)‏.‏ לפיכך משל זה יתגשם במהלך ביאתו העתידית של ישוע בתפארתו.‏ מה הוא יעשה אז?‏

ישוע מסביר:‏ ”‏כאשר יבוא בן האדם.‏.‏.‏ ייאספו לפניו כל העמים,‏ והוא יפריד בין בני האדם כרועה המפריד את הכבשים מן העזים.‏ את הכבשים יציב לימינו ואת העזים לשמאלו”‏ (‏מתי כ״ה:‏31–33‏)‏.‏

באשר לכבשים אשר מופרדים ומוצבים בצד המועדף,‏ ישוע אומר:‏ ”‏אז יאמר המלך אל הניצבים לימינו:‏ ’‏בואו,‏ ברוכי אבי,‏ ורשו את המלכות המוכנה לכם מאז נוסד העולם’‏”‏ (‏מתי כ״ה:‏34‏)‏.‏ מדוע הכבשים נושאים חן בעיני המלך?‏

המלך מסביר:‏ ”‏כי רעב הייתי ונתתם לי לאכול;‏ צמא הייתי ונתתם לי לשתות.‏ זר הייתי ואירחתם אותי;‏ עירום הייתי והלבשתם אותי.‏ חליתי וטיפלתם בי.‏ בבית הסוהר הייתי ובאתם אליי”‏.‏ כאשר אותם כבשים,‏ ”‏הצדיקים”‏,‏ שואלים כיצד הם עשו את כל הדברים הטובים הללו,‏ הוא משיב להם:‏ ”‏מה שעשיתם לאחד מאחיי הקטנים האלה,‏ לי עשיתם”‏ (‏מתי כ״ה:‏35,‏ 36,‏ 40,‏ 46‏)‏.‏ הם אינם עושים את המעשים הטובים האלה בשמיים,‏ שהרי אין שם חולים או רעבים.‏ מן ההכרח שמדובר במעשים הנעשים למען אֶחיו של המשיח עלי אדמות.‏

ומה לגבי העזים,‏ המוצבות בצד שמאל?‏ ישוע אומר:‏ ”‏אז יאמר [‏המלך]‏ אל הניצבים לשמאלו:‏ ’‏סורו ממני,‏ ארורים,‏ אל אש עולם המוכנה לשטן ולמלאכיו,‏ כי רעב הייתי ולא נתתם לי לאכול;‏ צמא הייתי ולא נתתם לי לשתות.‏ זר הייתי ולא אירחתם אותי;‏ עירום הייתי ולא הלבשתם אותי;‏ חליתי ובבית הסוהר הייתי ולא טיפלתם בי’‏”‏ (‏מתי כ״ה:‏41–43‏)‏.‏ משפט זה נגזר על העזים מפני שהן לא מילאו את חובתן לגלות טוב לב כלפי אֶחיו של המשיח עלי אדמות.‏

השליחים לומדים שיהיו למשפט עתידי זה השלכות תמידיות ונצחיות.‏ ישוע אומר להם:‏ ”‏אז ישיב [‏המלך]‏ ויאמר,‏ ’‏אמן אומר אני לכם:‏ מה שלא עשיתם לאחד מן הקטנים האלה,‏ גם לי לא עשיתם’‏.‏ אלה ילכו לאבדון עולם,‏ והצדיקים לחיי עולם”‏ (‏מתי כ״ה:‏45,‏ 46‏)‏.‏

תשובתו של ישוע לשאלת שליחיו מספקת חומר רב למחשבה עבור כל תלמידיו,‏ והיא עוזרת להם לבחון את גישתם ואת מעשיהם.‏