בהתאם להוראתו של ישוע,‏ פטרוס ויוחנן כבר נמצאים בירושלים על מנת לערוך את ההכנות לקראת הפסח.‏ מאוחר יותר יוצאים לשם ישוע ועשרת השליחים.‏ אלה הן שעות אחר הצהריים;‏ השמש שוקעת בשמי המערב,‏ וישוע ותלמידיו יורדים במורד הר הזיתים.‏ זו הפעם האחרונה שישוע יראה את העיר מכאן בשעות היום לפני תחייתו.‏

בחלוף זמן קצר מגיעים ישוע ותלמידיו אל העיר והולכים אל הבית שבו יקיימו את סעודת הפסח.‏ הם עולים במדרגות המובילות אל החדר העליון הגדול.‏ שם הם מוצאים את הכול ערוך ומוכן לסעודתם הפרטית.‏ ישוע ציפה למאורע הזה,‏ שכן הוא אומר:‏ ”‏השתוקקתי מאוד לאכול את סעודת הפסח הזאת אתכם לפני שיתחילו סבלותיי”‏ (‏לוקס כ״ב:‏15‏)‏.‏

שנים רבות קודם לכן החל המנהג להעביר בין המסובים מספר כוסות יין בחג הפסח.‏ כעת,‏ לאחר שהוא מקבל את אחת הכוסות,‏ ישוע מודה לאלוהים ואומר:‏ ”‏קחו והעבירו אותה ביניכם;‏ אומר אני לכם:‏ מעתה לא אשתה שוב מפרי הגפן עד אשר תבוא מלכות אלוהים”‏ (‏לוקס כ״ב:‏17,‏ 18‏)‏.‏ צריך להיות ברור מדבריו שמותו מתקרב.‏

בשלב מסוים במהלך סעודת הפסח קורה דבר יוצא דופן.‏ ישוע קם,‏ מניח בצד את בגדו העליון ולוקח מגבת.‏ לאחר מכן הוא יוצק מים בקערה שנמצאת שם.‏ בדרך כלל המארח דואג לרחצת רגלי אורחיו,‏ אולי על־ידי משרת (‏לוקס ז׳:‏44‏)‏.‏ הפעם לא נמצא מארח,‏ ולכן ישוע מבצע שירות אישי זה.‏ כל אחד מהשליחים יכול היה לנצל את ההזדמנות לבצע מלאכה זו,‏ אך איש מהם אינו עושה כן.‏ האם זה בגלל יריבות מסוימת שעדיין שוררת ביניהם?‏ בכל אופן,‏ הם נבוכים מכך שישוע רוחץ את רגליהם.‏

כשמגיע ישוע אל פטרוס,‏ הוא מוחה:‏ ”‏בשום אופן לא תרחץ את רגליי”‏.‏ ישוע משיב:‏ ”‏אם לא ארחץ את רגליך לא תוכל להיות אתי”‏.‏ פטרוס מגיב ואומר:‏ ”‏אדוני,‏ רחץ לא רק את רגליי אלא גם את ידיי ואת ראשי”‏.‏ לכן עד כמה הוא ודאי מופתע מתשובתו של ישוע:‏ ”‏מי שרחוץ נקי הוא לחלוטין וצריך לרחוץ רק את רגליו.‏ ואתם נקיים,‏ אך לא כולכם”‏ (‏יוחנן י״ג:‏8–10‏)‏.‏

ישוע רוחץ את רגליהם של כל ה־12,‏ כולל את רגליו של יהודה איש קריות.‏ לאחר שהוא לובש את בגדו העליון ומסב שוב לשולחן,‏ ישוע שואל:‏ ”‏האם אתם מבינים את מה שעשיתי לכם?‏ אתם קוראים לי ’‏מורה’‏ ו’‏אדון’‏,‏ ובצדק,‏ כי אני אכן כך.‏ לכן אם אני,‏ על אף היותי אדון ומורה,‏ רחצתי את רגליכם,‏ גם אתם צריכים לרחוץ זה את רגלי זה;‏ שכן מופת נתתי לכם כדי שתעשו כפי שעשיתי לכם.‏ אמן אמן אני אומר לכם:‏ עבד אינו גדול מאדונו ושליח אינו גדול משולחו.‏ הואיל ואתם יודעים את הדברים האלה,‏ אשריכם אם תנהגו לפיהם”‏ (‏יוחנן י״ג:‏12–17‏)‏.‏

איזה לקח יפה באשר לצורך לשרת אחרים בענווה!‏ אל לתלמידיו של ישוע לחפש את המקום הראשון במחשבה שהם חשובים ושאחרים צריכים לשרת אותם.‏ עליהם לחקות את דוגמתו של ישוע,‏ לא באמצעות קיום טקסי רחיצת רגליים,‏ אלא על־ידי כך שיגלו נכונות לשרת בענווה וללא משוא פנים.‏

מוקדם יותר במהלך הערב לימד ישוע את שליחיו שיעור בענווה כאשר רחץ את רגליהם.‏ כעת,‏ ככל הנראה לאחר סעודת הפסח,‏ הוא מצטט את דבריו הנבואיים של דוד:‏ ”‏איש שלומי אשר בטחתי בו,‏ אוכל לחמי,‏ הגדיל עליי עָקב”‏.‏ הוא אז מסביר:‏ ”‏אחד מכם ימסור אותי”‏ (‏תהלים מ״א:‏10;‏ יוחנן י״ג:‏18,‏ 21‏)‏.‏

השליחים מביטים זה בזה וכל אחד מהם שואל:‏ ”‏אדוני,‏ האם זה אני?‏”‏ אפילו יהודה איש קריות שואל זאת.‏ פטרוס מבקש מיוחנן,‏ שיושב סמוך לישוע בשולחן,‏ לברר מי יעשה זאת.‏ לכן יוחנן נשען קרוב יותר לישוע ושואל אותו:‏ ”‏אדוני,‏ מי זה?‏”‏ (‏מתי כ״ו:‏22;‏ יוחנן י״ג:‏25‏)‏.‏

ישוע משיב:‏ ”‏זה האיש אשר אתן לו את פיסת הלחם שאטבול”‏.‏ ישוע טובל פיסת לחם בקערה שעל השולחן ונותן אותה ליהודה,‏ באמרו:‏ ”‏בן האדם אומנם הולך,‏ כפי שנכתב עליו,‏ אך אוי לאיש שימסור את בן האדם!‏ מוטב היה לו לאיש ההוא אילו לא נולד”‏ (‏יוחנן י״ג:‏26;‏ מתי כ״ו:‏24‏)‏.‏ אז נכנס השטן ביהודה.‏ איש זה,‏ שכבר היה מושחת,‏ מוסר את עצמו לידי השטן לשם עשיית רצונו וכך הופך ל”‏בן האבדון”‏ (‏יוחנן ו׳:‏64,‏ 70;‏ י״ב:‏4;‏ י״ז:‏12‏)‏.‏

ישוע אומר ליהודה:‏ ”‏את מה שאתה עושה,‏ עשה מהר”‏.‏ שאר השליחים סבורים שהוא אמר ליהודה,‏ שמחזיק ברשותו את קופת הכסף:‏ ”‏’‏קנה את מה שנחוץ לנו לחג’‏,‏ או שעליו לתת משהו לעניים”‏ (‏יוחנן י״ג:‏27–30‏)‏.‏ אבל יהודה הולך למסור את ישוע.‏

באותו הערב של סעודת הפסח מכונן ישוע סעודה מסוג חדש לגמרי.‏ הוא לוקח לחם,‏ נושא תפילת הודיה,‏ בוצע אותו ונותן לשליחיו כדי שיאכלו.‏ הוא אומר:‏ ”‏הלחם הזה מסמל את גופי,‏ אשר יינתן למענכם.‏ התמידו לעשות זאת לזכרי”‏ (‏לוקס כ״ב:‏19‏)‏.‏ הלחם שנבצע מועבר ביניהם והשליחים אוכלים ממנו.‏

כעת לוקח ישוע כוס יין,‏ אומר עליה תפילת הודיה ומעביר אותה ביניהם.‏ כל אחד מהם שותה מן הכוס,‏ אשר עליה אומר ישוע:‏ ”‏כוס היין הזאת מסמלת את הברית החדשה על בסיס דמי,‏ אשר יישפך למענכם”‏ (‏לוקס כ״ב:‏20‏)‏.‏

לפיכך ישוע מכונן ערב זיכרון למותו אשר תלמידיו יצטרכו לקיים מדי שנה ב־י”‏ד בניסן.‏ הדבר יזכיר להם את מה שעשו ישוע ואביו כדי לאפשר לאנשי אמונה להשתחרר מהרשעת החטא והמוות.‏ טקס זה מבליט אפילו טוב יותר מחג הפסח של היהודים את הגאולה האמיתית המוענקת למי שיגלה אמונה.‏

ישוע אומר שדמו ”‏יישפך למען רבים לשם סליחת חטאים”‏.‏ בין הרבים אשר יזכו לסליחת חטאים נמנים שליחיו הנאמנים ותלמידים נאמנים אחרים.‏ הללו יהיו אתו במלכות אביו (‏מתי כ״ו:‏28,‏ 29‏)‏.‏

במהלך הערב האחרון שלו בחברת שליחיו לימד אותם ישוע לקח יפה לגבי הצורך לשרת אחרים בענווה כאשר רחץ את רגליהם.‏ מדוע הוא ראה צורך לעשות כן?‏ מכיוון שהם נתנו ביטוי לחולשה מסוימת.‏ השליחים מסורים לאלוהים,‏ אך הם עדיין מוטרדים בשאלה מי הגדול ביותר ביניהם (‏מרקוס ט׳:‏33,‏ 34;‏ י׳:‏35–37‏)‏.‏ חולשה זו עולה וצפה מחדש הערב.‏

בין השליחים פורץ ”‏ויכוח סוער בשאלה מי מהם נחשב לגדול ביותר”‏ (‏לוקס כ״ב:‏24‏)‏.‏ עד כמה ודאי עצוב לישוע לראות אותם רבים שוב ביניהם!‏ מה הוא עושה?‏

ישוע אינו גוער בשליחים על גישתם והתנהגותם,‏ אלא מגלה סבלנות ופונה להיגיון שלהם:‏ ”‏מלכי הגויים שולטים בהם,‏ ובעלי הסמכות בקרבם נקראים בפיהם נדבנים.‏ אך אתם אל תהיו כך.‏.‏.‏ מי גדול יותר,‏ זה שיושב בשולחן או זה שמשרת?‏”‏ הוא אז מזכיר להם את הדוגמה שהוא התמיד להציב עבורם ואומר:‏ ”‏והנה אני ביניכם כמי שמשרת”‏ (‏לוקס כ״ב:‏25–27‏)‏.‏

חרף מגרעותיהם דבקו השליחים בישוע לנוכח מצבים קשים רבים.‏ לכן הוא אומר להם:‏ ”‏אני כורת אתכם ברית מלכות,‏ כשם שאבי כרת אתי ברית מלכות”‏ (‏לוקס כ״ב:‏29‏)‏.‏ גברים אלה הם תלמידיו הנאמנים של ישוע.‏ באמצעות ברית בינו וביניהם הוא מבטיח להם שהם יהיו במלכות ויהיו שותפים לשלטונו.‏

אף שיש לשליחים תקווה נפלאה כזו,‏ הם עדיין בגוף בשר ודם ועדיין לא־מושלמים.‏ ישוע אומר להם:‏ ”‏תבע השטן לנפות אתכם כחיטה”‏,‏ אשר מתפזרת תוך כדי הניפוי (‏לוקס כ״ב:‏31‏)‏.‏ הוא גם מזהיר:‏ ”‏כולכם תיכשלו בגלל מה שיקרה לי הלילה,‏ שהרי כתוב:‏ ’‏אכה את הרועה ויפוץ הצאן’‏”‏ (‏מתי כ״ו:‏31;‏ זכריה י״ג:‏7‏)‏.‏

פטרוס מוחה בביטחון:‏ ”‏גם אם כולם ייכשלו בגלל מה שיקרה לך,‏ אני לעולם לא אכשל!‏”‏ (‏מתי כ״ו:‏33‏)‏ ישוע אומר לפטרוס שלפני שהתרנגול יקרא פעמיים באותו לילה,‏ פטרוס יתכחש לו.‏ עם זאת,‏ ישוע מוסיף:‏ ”‏התחננתי בעדך שלא תאבד את אמונתך;‏ ולאחר שתחזור חזק את אחֶיך”‏ (‏לוקס כ״ב:‏32‏)‏.‏ אבל פטרוס מצהיר בתוקף:‏ ”‏גם אם יהיה עליי למות אתך בשום אופן לא אתכחש לך”‏ (‏מתי כ״ו:‏35‏)‏.‏ שאר השליחים אומרים את אותו הדבר.‏

ישוע אומר לתלמידיו:‏ ”‏אהיה אתכם עוד זמן קצר בלבד.‏ אתם תחפשו אותי,‏ אך כעת אני אומר גם לכם את מה שאמרתי ליהודים:‏ ’‏אל המקום שאליו אני הולך אינכם יכולים לבוא’‏”‏.‏ הוא מוסיף:‏ ”‏מצווה חדשה אני נותן לכם:‏ אהבו זה את זה;‏ עליכם לאהוב זה את זה כפי שאני אהבתי אתכם.‏ בזאת יֵדעו הכול שתלמידיי אתם,‏ אם תהיה אהבה ביניכם”‏ (‏יוחנן י״ג:‏33–35‏)‏.‏

בשמעו את ישוע אומר שהוא יהיה אתם עוד זמן קצר בלבד,‏ שואל פטרוס:‏ ”‏אדוני,‏ לאן אתה הולך?‏”‏ ישוע משיב:‏ ”‏עכשיו אינך יכול ללכת אחריי אל המקום שאליו אני הולך,‏ אבל אחרי כן תלך אחריי”‏.‏ פטרוס תוהה לפשר דבריו ואומר:‏ ”‏אדוני,‏ מדוע אינני יכול ללכת אחריך עכשיו?‏ את נפשי אתן למענך”‏ (‏יוחנן י״ג:‏36,‏ 37‏)‏.‏

ישוע מתייחס כעת לזמן שבו שלח את השליחים למסע הטפה בגליל בלי ארנק או תרמיל (‏מתי י׳:‏5,‏ 9,‏ 10‏)‏.‏ הוא שואל:‏ ”‏האם היה חסר לכם משהו?‏”‏ הם משיבים:‏ ”‏לא”‏.‏ אך מה עליהם לעשות בימים הבאים?‏ ישוע מורה להם:‏ ”‏מי שיש לו ארנק,‏ שייקח אותו ושייקח גם תרמיל,‏ ומי שאין לו חרב שימכור את מעילו ויקנה.‏ אומר אני לכם:‏ צריך להתגשם בי הכתוב,‏ ’‏ועם פושעים נמנה’‏,‏ שכן מה שנכתב עליי הולך ומתגשם”‏ (‏לוקס כ״ב:‏35–37‏)‏.‏

ישוע מצביע על העת שבה הוא ימוסמר לעמוד הוקעה לצד פושעים.‏ לאחר מכן יסבלו תלמידיו רדיפות קשות.‏ הם סבורים שהם מוכנים לכך,‏ ולכן אומרים:‏ ”‏אדוננו,‏ הנה שתי חרבות פה”‏.‏ הוא אומר להם:‏ ”‏די בהן”‏ (‏לוקס כ״ב:‏38‏)‏.‏ שתי החרבות שברשותם יאפשרו לישוע ללמד בקרוב לקח חשוב נוסף.‏

ישוע עדיין נמצא בחדר העליון ביחד עם שליחיו לאחר סעודת הזיכרון,‏ וכעת הוא מעודד אותם:‏ ”‏אל יחרד לבבכם.‏ גלו אמונה באלוהים וגלו אמונה גם בי”‏ (‏יוחנן י״ג:‏36;‏ י״ד:‏1‏)‏.‏

ישוע נותן לשליחיו הנאמנים סיבה לא להיות מוטרדים מעזיבתו:‏ ”‏בבית אבי יש מעונות רבים.‏.‏.‏ ולאחר שאלך ואכין לכם מקום,‏ אבוא שוב ואקח אתכם אל ביתי,‏ כדי שגם אתם תהיו היכן שאהיה אני”‏.‏ אך השליחים אינם תופסים שהוא מדבר על עלייתו השמיימה.‏ תומא שואל:‏ ”‏אדוננו,‏ איננו יודעים לאן אתה הולך.‏ כיצד נכיר את הדרך?‏”‏ (‏יוחנן י״ד:‏2–5‏)‏.‏

‏”‏אני הדרך והאמת והחיים”‏,‏ משיב ישוע.‏ רק מי שיקבל את ישוע ואת תורתו ויחקה את אורח חייו יוכל להיכנס אל ביתו השמימי של אביו.‏ ישוע אומר:‏ ”‏איש אינו בא אל האב אלא דרכי”‏ (‏יוחנן י״ד:‏6‏)‏.‏

פיליפוס מקשיב בתשומת לב לנאמר,‏ והוא מבקש:‏ ”‏אדוננו,‏ הראה לנו את האב,‏ ונסתפק בזה”‏.‏ פיליפוס כנראה רוצה לראות התגלות כלשהי של אלוהים,‏ בדומה לחזונות שקיבלו משה,‏ אליהו וישעיהו.‏ אבל לשליחים יש משהו טוב יותר מחזונות כאלה.‏ ישוע מדגיש זאת בתשובתו:‏ ”‏כל כך הרבה זמן אני אתכם,‏ ועדיין אינך מכיר אותי,‏ פיליפוס?‏ מי שראה אותי ראה גם את האב”‏.‏ ישוע משקף בצורה מושלמת את אישיותו של האב;‏ לפיכך מי שמתרועע עמו ומתבונן בו,‏ כמוהו כמי שראה את האב.‏ כמובן,‏ האב נעלה על הבן,‏ שהרי ישוע מציין:‏ ”‏את הדברים שאני אומר לכם אינני אומר מטעם עצמי”‏ (‏יוחנן י״ד:‏8–10‏)‏.‏ השליחים יכולים לראות שישוע זוקף לזכות אביו את כל הדברים שהוא מלמד.‏

שליחיו של ישוע ראו אותו מחולל נפלאות ושמעו אותו מכריז את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים.‏ כעת הוא אומר להם:‏ ”‏המגלה אמונה בי,‏ יעשה גם הוא את המעשים שאני עושה;‏ ומעשים גדולים מאלה יעשה”‏ (‏יוחנן י״ד:‏12‏)‏.‏ ישוע אינו מתכוון שהם יחוללו נסים גדולים יותר מאלה שהוא עשה.‏ אך הם יבצעו את שירותם למשך זמן רב יותר ובאזור נרחב יותר ויבשרו להרבה יותר אנשים.‏

תלמידיו לא יהיו נטושים עקב עזיבתו,‏ שכן הוא מבטיח:‏ ”‏אם תבקשו דבר בשמי,‏ אעשה זאת”‏.‏ יתרה מזו,‏ הוא אומר:‏ ”‏אני אבקש מהאב והוא ייתן לכם עוזר נוסף שיהיה אתכם לעולם — את רוח האמת”‏ (‏יוחנן י״ד:‏14,‏ 16,‏ 17‏)‏.‏ הוא מבטיח להם שהם יקבלו את רוח הקודש,‏ את העוזר הנוסף.‏ הדבר קורה בחג השבועות.‏

‏”‏עוד מעט”‏,‏ אומר ישוע,‏ ”‏והעולם לא יוסיף לראותני,‏ אבל אתם תראו אותי,‏ כי אני חי ואתם תחיו”‏ (‏יוחנן י״ד:‏19‏)‏.‏ ישוע ילבש גוף אדם ויתגלה אליהם אחרי תחייתו,‏ וכמו כן בבוא העת הוא יקים אותם לתחייה כדי שיהיו אתו בשמיים כיצורים רוחניים.‏

כעת מציין ישוע עובדה פשוטה:‏ ”‏המקבל את מצוותיי ושומר אותן,‏ הוא האוהב אותי.‏ והאוהב אותי אבי יאהב אותו,‏ ואני אוֹהַב אותו ואתגלה בפניו”‏.‏ בתגובה שואל השליח יהודה,‏ המכונה גם תַדַּי:‏ ”‏אדוננו,‏ מדוע אתה מתכוון להתגלות בפנינו ולא בפני העולם?‏”‏ ישוע משיב:‏ ”‏מי שאוהב אותי ישמור את דבריי ואבי יאהב אותו.‏.‏.‏ מי שאינו אוהב אותי אינו שומר את דבריי”‏ (‏יוחנן י״ד:‏21–24‏)‏.‏ בניגוד לתלמידיו,‏ העולם אינו מכיר בכך שישוע הוא הדרך,‏ האמת והחיים.‏

ישוע עומד ללכת.‏ אם כן,‏ כיצד יצליחו תלמידיו לזכור את כל מה שלימד אותם?‏ הוא מסביר:‏ ”‏העוזר,‏ רוח הקודש אשר האב ישלח בשמי,‏ הוא ילמד אתכם הכול ויזכיר לכם את כל מה שאמרתי לכם”‏.‏ השליחים כבר היו עדים לעוצמת פעולתה של רוח הקודש,‏ ולכן הבטחה זו מנחמת אותם.‏ ישוע מוסיף:‏ ”‏אני משאיר לכם שלום;‏ את שלומי אני נותן לכם.‏.‏.‏ אל יחרד לבבכם ואל תפחדו”‏ (‏יוחנן י״ד:‏26,‏ 27‏)‏.‏ אם כן,‏ לתלמידים אין שום סיבה לחרוד — הם יזכו להדרכה ולהגנה מאביו של ישוע‏.‏

בקרוב הם יהיו עדים להגנתו של אלוהים.‏ ישוע אומר:‏ ”‏הנה בא שר העולם הזה.‏ אין לו אחיזה בי”‏ (‏יוחנן י״ד:‏30‏)‏.‏ השטן הצליח להיכנס ביהודה ו’‏לאחוז’‏ או לשלוט בו.‏ אך בישוע אין כל חולשה או חטא שהשטן יכול לנצל כדי לגרום לו להפנות עורף לאלוהים.‏ בנוסף,‏ השטן לא יצליח להשאיר את ישוע קשור בכבלי המוות.‏ מדוע?‏ ישוע מציין:‏ ”‏עושה אני כפי שציווה עליי האב”‏.‏ הוא סמוך ובטוח שאביו יקים אותו לתחייה (‏יוחנן י״ד:‏31‏)‏.‏

ישוע משוחח מלב אל לב עם שליחיו הנאמנים ומעודד אותם.‏ השעה מאוחרת,‏ אולי אחרי חצות.‏ כעת נותן ישוע דוגמה שנועדה להניע את תלמידיו לפעולה:‏

‏”‏אני הגפן האמיתית ואבי הוא הכורם”‏,‏ הוא אומר (‏יוחנן ט״ו:‏1‏)‏.‏ דוגמה זו דומה למה שנאמר מאות שנים קודם לכן על עם ישראל,‏ אשר הומשל לגפנו של יהוה (‏ירמיהו ב׳:‏21;‏ הושע י׳:‏1,‏ 2‏)‏.‏ אך יהוה משליך כעת אומה זו מעל פניו (‏מתי כ״ג:‏37,‏ 38‏)‏.‏ לכן ישוע מציג דבר חדש.‏ ישוע הוא הגפן שאביו טיפח מאז שמשח אותו ברוח הקודש ב־29 לספירה.‏ אבל ישוע מראה שהגפן אינה מסמלת רק אותו.‏ הוא אומר:‏

‏”‏כל שריג בי שאינו עושה פרי [‏אבי]‏ מסיר,‏ וכל שריג שעושה פרי הוא גוזם ומנקה כדי שיעשה פרי רב יותר.‏.‏.‏ כפי שהשריג אינו יכול לעשות פרי מאליו מבלי שיישאר מחובר לגפן,‏ כך גם אתם לא תוכלו לעשות פרי אם לא תהיו מאוחדים אתי.‏ אני הגפן;‏ אתם השריגים”‏ (‏יוחנן ט״ו:‏2–5‏)‏.‏

ישוע הבטיח לתלמידיו הנאמנים שאחרי לכתו הוא ישלח להם עוזר,‏ את רוח הקודש.‏ חמישים ואחד יום אחרי כן,‏ כאשר מקבלים השליחים ואחרים את הרוח הזו,‏ הם הופכים לשריגים בגפן.‏ וכל ה”‏שריגים”‏ יצטרכו להישאר מאוחדים עם ישוע.‏ לשם מה?‏

הוא מסביר:‏ ”‏מי שמאוחד אתי ואני מאוחד אתו,‏ הוא העושה פרי רב;‏ שכן בלעדיי אינכם יכולים לעשות דבר”‏.‏ ה”‏שריגים”‏ הללו — תלמידיו הנאמנים — יעשו פרי רב בכך שיחקו את תכונותיו של ישוע,‏ יכריזו בהתלהבות על מלכות אלוהים ויעשו תלמידים נוספים.‏ ומה אם מישהו אינו נשאר מאוחד עם ישוע ואינו עושה פרי?‏ ישוע מבהיר:‏ ’‏מי שאינו מאוחד אתי יושלך’‏.‏ לעומת זאת,‏ ישוע אומר:‏ ”‏אם אתם מאוחדים אתי ודבריי שוכנים בכם,‏ בקשו מה שתרצו ויינתן לכם”‏ (‏יוחנן ט״ו:‏5–7‏)‏.‏

כעת חוזר ישוע על הנושא שהזכיר פעמיים — שמירת מצוותיו (‏יוחנן י״ד:‏15,‏ 21‏)‏.‏ הוא מתאר דרך עיקרית שבה יוכיחו תלמידיו שהם עושים כן:‏ ”‏אם תשמרו את מצוותיי תישארו באהבתי,‏ כשם שאני שומר את מצווֹת האב ונשאר באהבתו”‏.‏ אך אין די בכך שהם יאהבו את יהוה אלוהים ואת בנו.‏ ישוע אומר:‏ ”‏זאת מצוותי:‏ אהבו זה את זה כפי שאני אהבתי אתכם.‏ אין אהבה גדולה מאהבתו של הנותן את נפשו בעד חבריו.‏ חבריי אתם אם תעשו את מה שאני מצווה עליכם”‏ (‏יוחנן ט״ו:‏10–14‏)‏.‏

בעוד מספר שעות יוכיח ישוע את אהבתו כאשר יקריב את חייו עבור כל המגלים אמונה בו.‏ מן הראוי שדוגמתו תניע את תלמידיו לגלות זה כלפי זה את אותה אהבה המלווה בהקרבה עצמית.‏ אהבה זו תהיה סימן ההיכר שלהם,‏ כשם שציין ישוע קודם לכן:‏ ”‏בזאת יֵדעו הכול שתלמידיי אתם,‏ אם תהיה אהבה ביניכם”‏ (‏יוחנן י״ג:‏35‏)‏.‏

על השליחים לשים לב שישוע קורא להם ”‏חברים”‏.‏ הוא מציין מדוע הם חבריו:‏ ”‏קראתי לכם חברים מפני שמסרתי לכם את כל מה ששמעתי מאת אבי”‏.‏ איזה קשר יקר — להיות חברים קרובים של ישוע ולדעת את מה שאמר לו אביו!‏ אך על מנת ליהנות מן הקשר הזה עליהם ”‏להמשיך לעשות פרי”‏.‏ אם יעשו כן,‏ אומר ישוע,‏ ”‏כל מה שתבקשו מן האב בשמי הוא ייתן לכם”‏ (‏יוחנן ט״ו:‏15,‏ 16‏)‏.‏

האהבה שתשרור בין ה”‏שריגים”‏,‏ תלמידיו,‏ תסייע להם לעמוד בקשיים הצפויים להם.‏ הוא מתריע ואומר שהעולם ישנא אותם,‏ אך מנחם אותם במילים הבאות:‏ ”‏אם העולם שונא אתכם,‏ דעו כי אותי שנא לפני ששנא אתכם.‏ אילו הייתם חלק מן העולם הייתם שייכים לעולם,‏ ומשום כך העולם היה אוהב אתכם.‏ אינכם חלק מן העולם.‏.‏.‏ ולכן העולם שונא אתכם”‏ (‏יוחנן ט״ו:‏18,‏ 19‏)‏.‏

ישוע ממשיך ומסביר מדוע העולם ישנא אותם.‏ הוא אומר:‏ ”‏את כל הדברים האלה יעשו נגדכם בגלל שמי,‏ כי אין הם מכירים את שולחי”‏.‏ ישוע אומר שהנסים שהוא חולל מרשיעים את שונאיו:‏ ”‏אלמלא עשיתי בקרבם את המעשים אשר איש מלבדי לא עשה,‏ לא היה בהם חטא;‏ אלא שכעת הם ראו את מעשיי ושנאו גם אותי וגם את אבי”‏.‏ למעשה,‏ שנאתם מגשימה נבואה (‏יוחנן ט״ו:‏21,‏ 24,‏ 25;‏ תהלים ל״ה:‏19;‏ ס״ט:‏5‏)‏.‏

שוב מבטיח ישוע לשלוח את העוזר,‏ את רוח הקודש.‏ הכוח האדיר הזה נגיש לכל תלמידיו ויכול לסייע להם לשאת פרי,‏ או ”‏להעיד”‏ (‏יוחנן ט״ו:‏27‏)‏.‏

ישוע ושליחיו עומדים לעזוב את החדר העליון שבו אכלו את סעודת הפסח.‏ ישוע נתן להם אזהרות רבות,‏ והוא כעת מוסיף ואומר:‏ ”‏את הדברים האלה אמרתי לכם כדי שלא תיכשלו”‏.‏ מדוע אזהרה זו הייתה הולמת?‏ הוא אומר להם:‏ ”‏הנה יגרשו אתכם מבתי כנסת,‏ ואף קרבה השעה שכל ההורג אתכם יחשוב זאת לעבודת אלוהים”‏ (‏יוחנן ט״ז:‏1,‏ 2‏)‏.‏

ייתכן שהשליחים מוטרדים לשמע הדבר.‏ ישוע אומנם אמר לפני כן שהעולם ישנא אותם,‏ אך הוא לא אמר להם מפורשות שיהרגו אותם.‏ מדוע לא?‏ ”‏קודם לכן לא אמרתי לכם את הדברים האלה כיוון שהייתי אתכם”‏,‏ הוא אומר (‏יוחנן ט״ז:‏4‏)‏.‏ כעת הוא מזהיר אותם מראש לפני עזיבתו.‏ הדבר עשוי לעזור להם לא להיכשל מאוחר יותר.‏

ישוע ממשיך:‏ ”‏כעת אני הולך אל שולחי ואיש מכם אינו שואל אותי,‏ ’‏לאן אתה הולך?‏’‏”‏ מוקדם יותר באותו הערב הם כן שאלו אותו לאן הוא הולך (‏יוחנן י״ג:‏36;‏ י״ד:‏5;‏ ט״ז:‏5‏)‏.‏ אבל עכשיו הם מזועזעים ממה שאמר על רדיפות והם שקועים בעצב שלהם.‏ לכן הם אינם מוסיפים לשאול אותו על הכבוד הצפוי לו או על המשתמע מכך עבור עובדי אלוהים האמיתיים.‏ ישוע מבחין בזאת ומציין:‏ ”‏אמרתי לכם את הדברים האלה והנה לבכם התמלא עצב”‏ (‏יוחנן ט״ז:‏6‏)‏.‏

אז מסביר ישוע:‏ ”‏מוטב לכם שאלך.‏ אם לא אלך,‏ לא יבוא אליכם העוזר;‏ אך אם אלך,‏ אשלח אותו אליכם”‏ (‏יוחנן ט״ז:‏7‏)‏.‏ רק אם ימות ישוע ויעלה השמיימה יוכלו תלמידיו לקבל את רוח הקודש,‏ אשר אותה הוא יכול לשלוח כעוזר אל משרתיו בכל מקום עלי אדמות.‏

רוח הקודש ’‏תַראה בבירור לעולם מהו חטא ומהי צדקה ומהו משפט’‏ (‏יוחנן ט״ז:‏8‏)‏.‏ כן,‏ חוסר אמונתו של העולם בבן אלוהים ייחשף.‏ עלייתו של ישוע השמיימה תוכיח בבירור את צדקתו ותראה מדוע השטן,‏ ”‏שר העולם הזה‏”‏,‏ ראוי להישפט לכף חובה (‏יוחנן ט״ז:‏11‏)‏.‏

‏”‏עוד דברים רבים יש לי לומר לכם”‏,‏ ממשיך ישוע,‏ ”‏אך אינכם יכולים לשאת אותם כעת”‏.‏ כאשר ישפוך עליהם את רוח הקודש,‏ היא תדריך אותם ותעזור להם להבין את ”‏מלוא האמת”‏,‏ והם יוכלו לחיות בהתאם לאמת זו (‏יוחנן ט״ז:‏12,‏ 13‏)‏.‏

השליחים תוהים על פשר דבריו הבאים של ישוע:‏ ”‏עוד מעט לא תוסיפו לראות אותי,‏ ועוד מעט תראו אותי”‏.‏ הם שואלים זה את זה מה כוונתו.‏ ישוע שם לב שהם רוצים לשאול אותו על כך,‏ ולכן הוא מסביר:‏ ”‏אמן אמן אני אומר לכם:‏ אתם תבכו ותקוננו,‏ והעולם ישמח;‏ אתם תתעצבו,‏ אך יגונכם יהפוך לשמחה”‏ (‏יוחנן ט״ז:‏16,‏ 20‏)‏.‏ כאשר ישוע מוצא להורג בשעות אחר הצהריים שלמחרת,‏ מנהיגי הדת שמחים ואילו התלמידים מתעצבים.‏ אך אז הופך יגונם לשמחה כשישוע מוקם לתחייה!‏ ושמחתם נמשכת כאשר הוא שופך עליהם את רוח קודשו של אלוהים.‏

ישוע משווה את מצבם של השליחים לאישה הסובלת מצירי לידה:‏ ”‏האישה היולדת סובלת מכאבים,‏ כי הגיעה שעתה ללדת;‏ אך לאחר הולדת התינוק,‏ אין היא זוכרת עוד את סבלה,‏ כי היא שמחה על כך שבא אדם לעולם”‏.‏ ישוע מעודד את שליחיו ואומר:‏ ”‏גם אתם עצובים עכשיו;‏ אבל אני אראה אתכם שוב ולבכם יתמלא שמחה,‏ ואיש לא ייקח מכם את שמחתכם”‏ (‏יוחנן ט״ז:‏21,‏ 22‏)‏.‏

עד אותה עת השליחים מעולם לא ביקשו דבר בשם ישוע.‏ כעת הוא אומר להם:‏ ”‏ביום ההוא תבקשו מן האב בשמי”‏.‏ מדוע עליהם לעשות זאת?‏ אין זה מפני שהאב אינו מעוניין להיענות לבקשותיהם.‏ למעשה,‏ ישוע אומר:‏ ”‏האב עצמו אוהב אתכם כי אהבתם אותי והאמנתם שבאתי מטעם האב”‏ (‏יוחנן ט״ז:‏26,‏ 27‏)‏.‏

ייתכן שדבריו המעודדים של ישוע לשליחיו גורמים להם להצהיר:‏ ”‏משום כך אנו מאמינים שבאת מאת אלוהים”‏.‏ אך ביטחונם יעמוד תוך זמן קצר למבחן.‏ לאמיתו של דבר,‏ ישוע מתאר את מה שצפוי להם בקרוב:‏ ”‏הנה קרבה השעה,‏ והיא כבר באה,‏ שתתפזרו איש איש לביתו ותעזבו אותי לבדי”‏.‏ אבל הוא מבטיח להם:‏ ”‏אמרתי לכם את הדברים האלה כדי שבאמצעותי יהיה לכם שלום.‏ בעולם יש לכם צרות.‏ אך אזרו אומץ!‏ אני ניצחתי את העולם”‏ (‏יוחנן ט״ז:‏30–33‏)‏.‏ לא,‏ ישוע אינו נוטש אותם.‏ הוא בטוח שגם הם יוכלו לנצח את העולם כמוהו,‏ על־ידי כך שיעשו את רצון אלוהים בנאמנות חרף ניסיונות השטן ועולמו לגרום להם להפר את תומתם.‏

מתוך אהבתו העמוקה לשליחיו הכין אותם ישוע לקראת עזיבתו הקרבה ובאה.‏ כעת הוא נושא עיניו השמיימה ומתפלל לאביו:‏ ”‏פאר את בנך,‏ כדי שבנך יפאר אותך,‏ למען יעניק חיי עולם לכל מי שנתת לו,‏ לפי הסמכות שהענקת לו על כל בשר”‏ (‏יוחנן י״ז:‏1,‏ 2‏)‏.‏

ברור אפוא שישוע מכיר בחשיבות העליונה שיש למתן פאר לאלוהים.‏ יחד עם זאת,‏ עד כמה מנחמת התקווה שמזכיר ישוע — חיי עולם!‏ הואיל וקיבל ’‏סמכות על כל בשר’‏,‏ ישוע יכול לתת לאנושות כולה את האפשרות ליהנות מן הברכות הטמונות בכופר שהוא עתיד לשלם.‏ אולם רק חלק מהאנשים יזכו לברכות הללו.‏ מדוע רק חלק?‏ מכיוון שישוע ירעיף את הברכות הנובעות מן הכופר רק על מי שיפעלו בהתאם למה שהוא מזכיר בהמשך:‏ ”‏זו הדרך לחיי עולם:‏ שיכירו אותך,‏ האל האמיתי היחיד,‏ ואת זה אשר שלחת,‏ את ישוע המשיח”‏ (‏יוחנן י״ז:‏3‏)‏.‏

על האדם להכיר מקרוב הן את האב והן את הבן ולפתח קשר הדוק אתם.‏ עליו לאמץ את השקפתם בנוגע לנושאים שונים.‏ בנוסף לכך,‏ הוא צריך להשתדל לחקות את תכונותיהם הנשגבות במגעיו עם הזולת.‏ עליו גם להבין שהפאר המוענק לאלוהים עולה בחשיבותו על חיי הנצח שיוענקו לבני האדם.‏ ישוע חוזר כעת לנושא זה:‏

‏”‏פיארתי אותך עלי אדמות והשלמתי את המלאכה שהטלת עליי.‏ כעת,‏ אבי,‏ פאר אותי לידך בכבוד שהיה לי לצדך לפני שנוצר העולם”‏ (‏יוחנן י״ז:‏4,‏ 5‏)‏.‏ כן,‏ ישוע מבקש לשוב לכבוד שהיה לו בשמיים באמצעות תחייה מן המתים.‏

עם זאת,‏ ישוע לא שכח את מה שביצע במהלך שירותו.‏ הוא מתפלל:‏ ”‏גיליתי את שמך לאלה שהוצאת מן העולם ונתת לי.‏ שלך היו ונתת אותם לי,‏ והם שמרו את דברך”‏ (‏יוחנן י״ז:‏6‏)‏.‏ ישוע לא רק ביטא את שם אלוהים,‏ יהוה,‏ לאורך שירותו.‏ הוא גם עזר לשליחיו להכיר את מה ששם זה מייצג — את תכונות אלוהים ואת האופן שבו הוא נוהג בבני האדם.‏

השליחים למדו להכיר את יהוה ואת תפקיד בנו,‏ ולמדו את הדברים שלימד ישוע.‏ ישוע אומר בענווה:‏ ”‏את הדברים שאמרת לי אמרתי להם;‏ והם קיבלו אותם,‏ והם אכן יודעים שבאתי מטעמך ומאמינים שאתה שלחת אותי”‏ (‏יוחנן י״ז:‏8‏)‏.‏

אז מזכיר ישוע את ההבדל בין תלמידיו ובין עולם האנושות בכללותו:‏ ”‏אינני מבקש בעד העולם אלא בעד אלה אשר נתת לי;‏ כי שלך הם.‏.‏.‏ אבי הקדוש,‏ שמור עליהם למען שמך אשר נתת לי כדי שיהיו אחד כפי שגם אנחנו אחד.‏.‏.‏ שמרתי אותם ולא אבד מהם איש מלבד בן האבדון”‏,‏ כלומר,‏ יהודה איש קריות,‏ אשר נמצא בדרכו למסור את ישוע (‏יוחנן י״ז:‏9–12‏)‏.‏

‏”‏העולם שנא אותם”‏,‏ ממשיך ישוע להתפלל.‏ ”‏אינני מבקש שתוציא אותם מן העולם אלא שתשמור עליהם מפני הרָשע.‏ אין הם חלק מן העולם,‏ כשם שאני אינני חלק מן העולם”‏ (‏יוחנן י״ז:‏14–16‏)‏.‏ השליחים והתלמידים האחרים נמצאים בעולם,‏ בתוך החברה האנושית הנשלטת על־ידי השטן,‏ אך עליהם להיבדל ממנו ומהדברים הרעים שבו.‏ כיצד?‏

הם חייבים להישמר קדושים,‏ להיות נבדלים לשירות אלוהים,‏ על־ידי יישום האמיתות הכתובות בכתבי־הקודש העבריים והאמיתות שלימד ישוע עצמו.‏ ישוע מתפלל:‏ ”‏קדש אותם באמצעות האמת;‏ דברך אמת”‏ (‏יוחנן י״ז:‏17‏)‏.‏ בבוא העת יכתבו חלק מן השליחים בהשראת הרוח ספרים שיהפכו גם הם לחלק מן ”‏האמת”‏ שיש בכוחה לקדש את האדם.‏

אך עם הזמן יהיו אנשים נוספים שיקבלו את ”‏האמת”‏.‏ לכן ישוע אינו מתפלל ”‏רק בעד אלה [‏הנמצאים אתו]‏,‏ אלא גם בעד מי שיאמינו [‏בו]‏ על יסוד דברם”‏.‏ מה מבקש ישוע בעד כל אלה?‏ ”‏שיהיו הם כולם אחד;‏ כמו שאתה,‏ אבי,‏ מאוחד אתי ואני מאוחד אתך,‏ שגם הם יהיו מאוחדים אתנו”‏ (‏יוחנן י״ז:‏20,‏ 21‏)‏.‏ ישוע ואביו אינם ישות אחת פשוטו כמשמעו.‏ הם אחד במובן זה שהם תמימי דעים בכול.‏ ישוע מתפלל שאותה אחדות תשרור בין תלמידיו.‏

זמן קצר קודם לכן אמר ישוע לפטרוס ולאחרים שהוא הולך להכין להם מקום,‏ כלומר מקום בשמיים (‏יוחנן י״ד:‏2,‏ 3‏)‏.‏ ישוע חוזר כעת לרעיון זה בתפילתו:‏ ”‏אבי,‏ רצוני שאלה אשר נתת לי יהיו גם הם היכן שאהיה,‏ כדי שיראו את הכבוד אשר נתת לי,‏ כי אהבת אותי עוד לפני שנוסד העולם”‏ (‏יוחנן י״ז:‏24‏)‏.‏ בזאת הוא מאשר שלפני זמן רב — בטרם היו לאדם וחוה ילדים — אהב אלוהים את בנו יחידו,‏ אשר לימים הפך לאיש ישוע המשיח.‏

בסיום תפילתו שוב מדגיש ישוע את שם אביו ואת אהבתו של אלוהים כלפי השליחים וכלפי אחרים שעתידים לקבל את ”‏האמת”‏.‏ הוא אומר:‏ ”‏גיליתי להם את שמך ועוד אגלה אותו,‏ כדי שהם יאהבו כפי שאהבת אותי ואני אהיה מאוחד אתם”‏ (‏יוחנן י״ז:‏26‏)‏.‏

ישוע מסיים להתפלל עם שליחיו הנאמנים.‏ ואז,‏ ’‏לאחר שהם שרים שירי הלל,‏ הם יוצאים אל הר הזיתים’‏ (‏מרקוס י״ד:‏26‏)‏.‏ הם הולכים לכיוון מזרח אל גן הנקרא גן גת שמנים,‏ מקום שישוע נהג לבוא אליו.‏

כשהם מגיעים אל המקום היפה הזה בין עצי הזית,‏ ישוע משאיר שמונה משליחיו מאחור.‏ ייתכן שהם נשארים קרוב לכניסה לגן,‏ שכן הוא אומר להם:‏ ”‏שבו כאן,‏ ואני אלך לשם כדי להתפלל”‏.‏ הוא לוקח אתו שלושה שליחים — פטרוס,‏ יעקב ויוחנן — ונכנס עמוק יותר אל תוך הגן.‏ הוא מתמלא מועקה ואומר לשלושה:‏ ”‏נפשי מרה לי עד מוות.‏ הישארו פה והיו ערים אתי”‏ (‏מתי כ״ו:‏36–38‏)‏.‏

ישוע מתרחק מהם מעט ואז ’‏נופל ארצה ומתפלל’‏.‏ על מה הוא מתפלל לאלוהים ברגע מכריע זה?‏ הוא אומר בתפילתו:‏ ”‏אבי,‏ בכוחך לעשות הכול;‏ העבר נא ממני את הכוס הזאת.‏ אך אל יהיה כרצוני,‏ אלא כרצונך”‏ (‏מרקוס י״ד:‏35,‏ 36‏)‏.‏ מה כוונתו?‏ האם הוא מבקש לסגת מתפקידו לספק את קורבן הכופר?‏ לא!‏

ישוע ראה מן השמיים את הסבל הנוראי שחוו מי שהוצאו להורג בידי הרומאים.‏ כעת,‏ כאדם בשר ודם בעל רגשות רכים אשר יכול לחוש כאב,‏ הוא אינו להוט לעבור את מה שמצפה לו.‏ אך חשוב מכך,‏ הוא מתייסר מפני שהוא חושש שמותו כפושע בזוי ימיט חרפה על שם אביו.‏ בתוך מספר שעות הוא יוקע על עמוד עץ באשמת חילול שם אלוהים.‏

ישוע מתפלל באריכות,‏ ולאחר שהוא חוזר הוא מוצא את שלושת שליחיו ישנים.‏ הוא אומר לפטרוס:‏ ”‏לא יכולתם להישאר ערים אתי אפילו שעה אחת?‏ עמדו על המשמר והתמידו להתפלל פן תיכנעו לְפיתויים”‏.‏ ישוע מכיר בכך שגם השליחים היו נתונים בלחץ נפשי ושהשעה מאוחרת.‏ הוא מוסיף:‏ ”‏אומנם הרוח חפצה מאוד,‏ אבל הבשר חלש”‏ (‏מתי כ״ו:‏40,‏ 41‏)‏.‏

אז הולך ישוע בפעם השנייה ומבקש מאלוהים להעביר ממנו את ”‏הכוס הזאת”‏.‏ כשהוא חוזר הוא שוב מוצא את שלושת השליחים ישנים,‏ כשלמעשה הם היו אמורים להתפלל פן ייכנעו לפיתויים.‏ כשישוע מדבר אתם הם ’‏אינם יודעים מה לענות לו’‏ (‏מרקוס י״ד:‏40‏)‏.‏ ישוע הולך בפעם השלישית,‏ והוא כורע על ברכיו ומתפלל.‏

ישוע מוטרד עד מאוד מן החרפה שמותו כפושע ימיט על שם אביו.‏ אך יהוה שומע את תפילות בנו,‏ ובשלב מסוים שולח מלאך לחזקו.‏ למרות זאת,‏ ישוע אינו חדל להתחנן אל אביו ואף ’‏מתפלל ביתר חוזקה’‏.‏ הלחץ הנפשי עצום.‏ איזה נטל כבד נושא ישוע על כתפיו!‏ חיי הנצח שלו ושל המאמינים מונחים על הכף.‏ למעשה,‏ ’‏זיעתו נעשית כטיפות דם הנוטפות על האדמה’‏ (‏לוקס כ״ב:‏44‏)‏.‏

כשחוזר ישוע אל שליחיו בפעם השלישית הוא שוב מוצא אותם ישנים.‏ ”‏זו העת לישון ולנוח?‏”‏ הוא שואל.‏ ”‏הנה באה השעה שבה בן האדם יימסר לידי חוטאים.‏ קומו ונלך;‏ הנה מתקרב המוסר אותי”‏ (‏מתי כ״ו:‏45,‏ 46‏)‏.‏

השעה כבר הרבה אחרי חצות.‏ הכוהנים הסכימו לשלם ליהודה 30 מטבעות כסף כדי שימסור לידיהם את ישוע.‏ לכן יהודה מוביל קהל גדול של כוהנים ראשיים ופרושים המחפשים את ישוע.‏ אליהם מתלווה קבוצת חיילים רומים שבראשה שר אלף.‏

ככל הנראה,‏ כאשר שילח ישוע את יהודה מסעודת הפסח,‏ הוא הלך היישר אל הכוהנים הראשיים (‏יוחנן י״ג:‏27‏)‏.‏ הללו כינסו שומרים מטעמם וכן גם קבוצת חיילים.‏ ייתכן שיהודה הוביל אותם תחילה אל החדר שבו חגגו ישוע ושליחיו את הפסח.‏ אבל כעת ההמון כבר חצה את עמק קדרון ופניו מועדות אל הגן.‏ בנוסף לכלי נשק,‏ האנשים נושאים עמם מנורות ולפידים,‏ והם נחושים בדעתם למצוא את ישוע.‏

יהודה מוביל את השיירה במעלה הר הזיתים תוך ביטחון שהוא יודע היכן למצוא את ישוע.‏ במהלך השבוע האחרון,‏ כאשר עשו ישוע והשליחים את דרכם הלוך ושוב בין בית עניה וירושלים,‏ הם עצרו לעיתים קרובות בגן גת שמנים.‏ אבל עכשיו לילה,‏ וישוע אולי נמצא בין צללי עצי הזית שבגן.‏ אם כן,‏ כיצד החיילים,‏ שאולי מעולם לא ראו את ישוע קודם לכן,‏ יוכלו לזהות אותו?‏ יהודה ייתן להם סימן.‏ הוא אומר:‏ ”‏מי שאשק לו,‏ הוא האיש;‏ עצרו אותו והוליכו אותו בלוויית משמר”‏ (‏מרקוס י״ד:‏44‏)‏.‏

יהודה מוביל את ההמון אל תוך הגן.‏ כראותו את ישוע עם שליחיו הוא ניגש היישר אליו.‏ ”‏שלום לך,‏ רבי!‏”‏ אומר יהודה,‏ ונושק לישוע ברוך.‏ ”‏חבר,‏ לשם מה אתה כאן?‏”‏ שואל אותו ישוע בתגובה (‏מתי כ״ו:‏49,‏ 50‏)‏.‏ וישוע משיב בעצמו על השאלה:‏ ”‏יהודה,‏ בנשיקה אתה מוסר את בן האדם?‏”‏ (‏לוקס כ״ב:‏48‏)‏ אך כעת די לישוע ממסגירו!‏

ישוע מתקרב אל אור הלפידים והמנורות ושואל:‏ ”‏את מי אתם מחפשים?‏”‏ והאספסוף משיב לו:‏ ”‏את ישוע הנצרתי”‏.‏ אז אומר ישוע באומץ:‏ ”‏אני הוא”‏ (‏יוחנן י״ח:‏4,‏ 5‏)‏.‏ האנשים אינם יודעים למה לצפות ולכן נופלים ארצה.‏

ישוע אינו מנצל את שעת הכושר כדי לנוס אל החשיכה,‏ אלא שואל אותם שנית את מי הם מחפשים.‏ כאשר הם שוב אומרים,‏ ”‏את ישוע הנצרתי”‏,‏ הוא ממשיך ברוגע:‏ ”‏אמרתי לכם שאני הוא.‏ לכן אם אותי אתם מחפשים,‏ הניחו לאלה ללכת”‏.‏ אפילו בשעה גורלית זו,‏ ישוע זוכר את מה שאמר קודם לכן,‏ שאיש לא יאבד לו (‏יוחנן ו׳:‏39;‏ י״ז:‏12‏)‏.‏ ישוע שמר על שליחיו הנאמנים ואיש מהם לא אבד ”‏מלבד בן האבדון”‏ — יהודה (‏יוחנן י״ח:‏7–9‏)‏.‏ משום כך הוא מבקש כעת שייתנו לתלמידיו הנאמנים ללכת.‏

בשעה שהחיילים קמים ומתקרבים אל ישוע,‏ השליחים מבינים מה עומד לקרות.‏ ”‏אדוננו,‏ שנכה בחרב?‏”‏ הם שואלים (‏לוקס כ״ב:‏49‏)‏.‏ בטרם מספיק ישוע לענות,‏ פטרוס שולף את אחת משתי החרבות הנמצאות אצל השליחים.‏ הוא תוקף את מלכוס,‏ עבדו של הכוהן הגדול,‏ וכורת את אוזנו הימנית.‏

ישוע נוגע באוזנו של מלכוס ומרפא את הפצע.‏ ואז הוא מלמד לקח חשוב כשהוא מצווה על פטרוס:‏ ”‏השב את חרבך למקומה‏,‏ כי כל האוחזים בחרב,‏ בחרב ייהרגו”‏.‏ ישוע מוכן להיעצר,‏ שכן הוא מסביר:‏ ”‏כיצד יתקיים הכתוב בכתובים שכך צריך לקרות?‏”‏ (‏מתי כ״ו:‏52,‏ 54‏)‏ הוא מוסיף:‏ ”‏האם לא אשתה את הכוס שנתן לי האב?‏”‏ (‏יוחנן י״ח:‏11‏)‏ ישוע מסכים עם רצון אלוהים לגביו,‏ והוא מוכן להיכנע לו אפילו עד מוות.‏

ישוע שואל את ההמון:‏ ”‏כמו על שודד יצאתם בחרבות ובאלות לעצור אותי?‏ יום יום ישבתי בבית המקדש ולימדתי,‏ ולא עצרתם אותי.‏ אך כל זה קרה למען יתקיימו כתבי הנביאים”‏ (‏מתי כ״ו:‏55,‏ 56‏)‏.‏

קבוצת החיילים,‏ שר האלף והשומרים שמטעם היהודים תופסים את ישוע וקושרים אותו.‏ כראותם זאת בורחים השליחים.‏ אולם ”‏בחור אחד”‏ — אולי התלמיד מרקוס — נשאר בתוך ההמון כדי לעקוב אחרי ישוע (‏מרקוס י״ד:‏51‏)‏.‏ אך האנשים מזהים את הבחור הצעיר,‏ וכשהם מנסים לתפוס אותו הוא נאלץ להשאיר בידם את בגד הפשתן שלו ולברוח.‏

כבול כפושע פשוט,‏ נלקח ישוע אל חנן,‏ אשר היה הכוהן הגדול כאשר הדהים ישוע בצעירותו את המורים בבית המקדש (‏לוקס ב׳:‏42,‏ 47‏)‏.‏ כמה מבניו של חנן החזיקו מאוחר יותר במשרת הכוהן הגדול,‏ וכעת חתנו קַיָפָא משמש בתפקיד זה.‏

בשעה שחנן מתשאל את ישוע,‏ יש לקיפא זמן לכנס את הסנהדרין.‏ בבית דין זה יושבים 71 שופטים הכוללים את הכוהן הגדול ואחרים שהחזיקו בעבר במשרה זו.‏

חנן שואל את ישוע ”‏על אודות תלמידיו ותורתו”‏.‏ ישוע משיב בפשטות:‏ ”‏דיברתי אל העולם בגלוי.‏ תמיד לימדתי בבתי כנסת ובבית המקדש,‏ היכן שנקהלים כל היהודים,‏ ולא אמרתי דבר בסתר.‏ מדוע אתה שואל אותי?‏ שאל את אלה ששמעו את מה שאמרתי להם”‏ (‏יוחנן י״ח:‏19–21‏)‏.‏

אחד השומרים העומדים שם סוטר לישוע וגוער בו:‏ ”‏ככה אתה עונה לכוהן הראשי?‏”‏ אך ישוע יודע שהוא לא עשה כל רע,‏ ולכן אומר בתגובה:‏ ”‏אם אמרתי דבר לא־נכון,‏ הוכח זאת;‏ אך אם נכונים דבריי,‏ מדוע אתה מכה אותי?‏”‏ (‏יוחנן י״ח:‏22,‏ 23‏)‏ לאחר מכן שולח חנן את ישוע אל ביתו של חתנו קיפא.‏

בינתיים כבר התכנסו חברי הסנהדרין כולה — הכוהן הגדול,‏ זקני העם והסופרים.‏ הם נאספים בביתו של קיפא.‏ אין זה חוקי לקיים משפט כזה בליל הפסח,‏ אך הדבר אינו מניא אותם מלהוציא אל הפועל את מזימתם המרושעת.‏

קשה לומר שמדובר בקבוצה בלתי משוחדת.‏ אחרי שהקים ישוע את אלעזר לתחייה החליטו חברי הסנהדרין להביא למותו של ישוע (‏יוחנן י״א:‏47–53‏)‏.‏ וימים ספורים קודם לכן זממו מנהיגי הדת לתפוס את ישוע ולהרגו (‏מתי כ״ו:‏3,‏ 4‏)‏.‏ כן,‏ עוד לפני תחילת משפטו נגזר דינו של ישוע למות!‏

בנוסף לקיום התכנסות בלתי חוקית זו,‏ הכוהנים הראשיים ואחרים מן הסנהדרין מנסים למצוא אנשים שיעידו עדות שקר נגד ישוע כדי שתהיה להם עילה להאשימו.‏ הם מוצאים עדים רבים,‏ אך עדויותיהם אינן תואמות זו לזו.‏ לבסוף באים שניים וטוענים:‏ ”‏שמענו אותו אומר,‏ ’‏אני אהרוס את המקדש הזה שנבנה בידי אדם,‏ ובשלושה ימים אבנה מקדש אחר שאינו מעשה ידי אדם’‏”‏ (‏מרקוס י״ד:‏58‏)‏.‏ אבל גם עדויותיהם של אנשים אלה אינן תואמות.‏

אז שואל קיפא את ישוע:‏ ”‏אינך משיב דבר?‏ אינך שומע את מה שהם מעידים נגדך?‏”‏ (‏מרקוס י״ד:‏60‏)‏ ישוע שומר על שתיקה לנוכח ההאשמה הכוזבת שמטיחים בו העדים שגרסאותיהם סותרות.‏ לכן הכוהן הגדול קיפא מחליט לנקוט שיטה אחרת.‏

קיפא יודע שהיהודים רגישים לגבי כל מי שטוען להיות בן אלוהים.‏ קודם לכן,‏ כאשר כינה ישוע את אלוהים ’‏אביו’‏,‏ רצו היהודים להרגו מפני שלטענתם הוא ”‏השווה את עצמו לאלוהים”‏ (‏יוחנן ה׳:‏17,‏ 18;‏ י׳:‏31–39‏)‏.‏ קיפא מודע לתחושות הללו,‏ ולכן הוא תובע כעת בערמומיות מישוע:‏ ”‏אני משביע אותך באלוהים חיים שתאמר לנו אם אתה המשיח בן אלוהים!‏”‏ (‏מתי כ״ו:‏63‏)‏ כמובן,‏ ישוע כבר הודה שהוא בן אלוהים (‏יוחנן ג׳:‏18;‏ ה׳:‏25;‏ י״א:‏4‏)‏.‏ אם לא יעשה כן עכשיו,‏ הדבר עלול להתפרש כהתכחשות לכך שהוא בן אלוהים והמשיח.‏ לכן ישוע אומר:‏ ”‏אני הוא,‏ ואתם תראו את בן האדם יושב לימין הגבורה ובא בענני השמיים”‏ (‏מרקוס י״ד:‏62‏)‏.‏

בתגובה קורע קיפא בדרמטיות את בגדיו ומצהיר:‏ ”‏חילל הוא את שם אלוהים!‏ האם עוד זקוקים אנו לעדים?‏ הנה כעת שמעתם אותו מחלל את שם אלוהים.‏ מה דעתכם?‏”‏ חברי הסנהדרין פוסקים את הפסיקה הבלתי הוגנת:‏ ”‏בן מוות הוא”‏ (‏מתי כ״ו:‏65,‏ 66‏)‏.‏

אז הם מתחילים ללעוג לישוע ולהכותו באגרופיהם.‏ אחרים סוטרים לו ויורקים בפניו.‏ לאחר שהם מכסים את כל פניו וסוטרים לו,‏ הם אומרים לו בעוקצנות:‏ ”‏נבא!‏ מי היכה אותך?‏”‏ (‏לוקס כ״ב:‏64‏)‏ כמה מזעזע — בן אלוהים עובר התעללות במשפט לילי בלתי חוקי!‏

לאחר שנעצר ישוע בגן גת שמנים,‏ שליחיו נוטשים אותו ובורחים בפחד.‏ אולם שניים מהם חדלים ממנוסתם.‏ הללו הם פטרוס ”‏ותלמיד אחר”‏,‏ ככל הנראה השליח יוחנן (‏יוחנן י״ח:‏15;‏ י״ט:‏35;‏ כ״א:‏24‏)‏.‏ אולי הם יצליחו להשיג את ישוע בעודו מובל אל חנן.‏ כאשר שולח חנן את ישוע אל הכוהן הגדול קיפא,‏ עוקבים אחריו פטרוס ויוחנן מרחוק.‏ הם ודאי קרועים בין החשש לחייהם ובין דאגתם לגורל אדונם.‏

יוחנן מוכר לכוהן הגדול ומשום כך מצליח להיכנס אל חצר ביתו של קיפא.‏ פטרוס נשאר בחוץ ליד השער עד שיוחנן חוזר ומדבר עם משרתת צעירה המשמשת כשומרת השער,‏ והיא מרשה לפטרוס להיכנס.‏

הלילה קריר והאנשים שבחצר הדליקו מדורת גחלים.‏ פטרוס יושב אתם כדי להתחמם בשעה שהוא מחכה ”‏לראות מה יקרה”‏ בסוף משפטו של ישוע (‏מתי כ״ו:‏58‏)‏.‏ כעת,‏ לאור המדורה,‏ שומרת השער שהכניסה את פטרוס מצליחה לראות טוב יותר את פניו.‏ ”‏גם אתה אחד מתלמידיו של האיש הזה,‏ נכון?‏”‏ היא מבקשת לדעת (‏יוחנן י״ח:‏17‏)‏.‏ והיא אינה היחידה שמזהה את פטרוס ומאשימה אותו בכך שהיה עם ישוע (‏מתי כ״ו:‏69,‏ 71–73;‏ מרקוס י״ד:‏70‏)‏.‏

הדבר מטריד מאוד את פטרוס.‏ הוא מנסה לא להתבלט ואפילו מתרחק והולך אל מבוא החצר.‏ פטרוס מכחיש שהוא היה עם ישוע,‏ ובשלב מסוים אומר:‏ ”‏אינני מכיר אותו ואינני מבין על מה את מדברת”‏ (‏מרקוס י״ד:‏67,‏ 68‏)‏.‏ הוא גם מתחיל ”‏לקלל ולהישבע”‏,‏ כלומר,‏ הוא מוכן להתחייב בשבועה שדבריו נכונים ולהיענש אם הוא משקר (‏מתי כ״ו:‏74‏)‏.‏

בינתיים משפטו של ישוע נמשך,‏ ככל הנראה בחלק מסוים בביתו של קיפא מעל לחצר.‏ פטרוס והאחרים שמחכים למטה אולי רואים את בואם ולכתם של עדים שונים שזומנו להעיד.‏

המבטא הגלילי של פטרוס מסגיר אותו.‏ יתרה מזו,‏ אחד מן האנשים שם הוא קרוב משפחה של מלכוס,‏ אשר פטרוס כרת את אוזנו.‏ הוא טוען נגד פטרוס:‏ ”‏ראיתי אותך בגן אתו!‏”‏ כאשר פטרוס מכחיש זאת בפעם השלישית,‏ התרנגול קורא,‏ כפי שנחזה (‏יוחנן י״ג:‏38;‏ י״ח:‏26,‏ 27‏)‏.‏

בשלב זה ישוע ככל הנראה נמצא במרפסת המשקיפה על החצר.‏ האדון פונה ומביט היישר בפטרוס,‏ והדבר ודאי גורם ללבו של פטרוס להתכווץ בקרבו.‏ הוא נזכר במה שאמר ישוע שעות ספורות קודם לכן בחדר העליון.‏ תאר לעצמך מה מרגיש פטרוס כאשר מתחוור לו מה עשה!‏ הוא יוצא החוצה ובוכה בכי מר (‏לוקס כ״ב:‏61,‏ 62‏)‏.‏

כיצד זה קרה?‏ איך פטרוס — שהיה כל כך בטוח בחוסנו הרוחני ובנאמנותו — יכול היה להתכחש לאדונו?‏ האמת מסולפת כעת,‏ וישוע מצטייר כפושע שפל.‏ בשעה שפטרוס יכול היה לצאת להגנתו של אדם חף מפשע,‏ הוא מפנה עורף לזה אשר דבריו הם ”‏דברי חיי עולם”‏ (‏יוחנן ו׳:‏68‏)‏.‏

החוויה הטרגית של פטרוס מראה שגם אדם מסור ומלא אמונה יכול למעוד לפתע אם הוא אינו מכין את עצמו היטב לקראת קשיים ופיתויים בלתי צפויים.‏ מן הראוי שמה שקרה לפטרוס ישמש כאזהרה עבור כל משרתי אלוהים!‏