-
נשפט על־ידי הסנהדרין, ואז נלקח לפילטוסישוע – הדרך, האמת והחיים
-
-
פרק 127
נשפט על־ידי הסנהדרין, ואז נלקח לפילטוס
מתי כ״ז:1–11 מרקוס ט״ו:1 לוקס כ״ב:66 עד כ״ג:3 יוחנן י״ח:28–35
משפט בבוקר לפני הסנהדרין
יהודה איש קריות מנסה לתלות את עצמו
ישוע נשלח לפילטוס כדי שיגזור את דינו
פטרוס התכחש לישוע שלוש פעמים, וכעת הלילה עומד להסתיים. חברי הסנהדרין סיימו את המשפט המבוים שלהם והתפזרו. בעלות השחר של יום שישי הם מתכנסים מחדש, ככל הנראה כדי לשוות מראה חוקי יותר למשפט הלילי הבלתי חוקי שניהלו. ישוע מובא לפניהם.
שוב תובע בית הדין לדעת: ”אם אתה המשיח, אמור לנו”. ישוע משיב: ”גם אם אומר לכם, לא תאמינו. ואם אשאל אתכם שאלות, לא תענו לי”. עם זאת, ישוע מצביע באומץ לב על כך שהוא זה אשר נובא עליו בדניאל ז׳:13. הוא אומר: ”מעתה יֵשב בן האדם לימין גבורת אלוהים” (לוקס כ״ב:67–69; מתי כ״ו:63).
הם מתעקשים: ”אם כן, אתה בן אלוהים?” ישוע עונה להם: ”אתם עצמכם אמרתם”. נראה כי דבריו מהווים עילה להריגתו בעוון חילול שם אלוהים. ”למה לנו עדות נוספת?” הם שואלים (לוקס כ״ב:70, 71; מרקוס י״ד:64). הם קושרים את ישוע ולוקחים אותו משם אל הנציב הרומי פונטיוס פילטוס.
ייתכן שיהודה איש קריות רואה את ישוע נלקח אל פילטוס. כשיהודה מבין שנגזר דינו של ישוע, הוא חש רגשי אשמה מסוימים ונתקף ייאוש. אך במקום לפנות לאלוהים מתוך חרטה אמיתית, הוא הולך להחזיר את 30 מטבעות הכסף. יהודה אומר לכוהנים הראשיים: ”חטאתי, כי איש צדיק מסרתי”. הם משיבים לו בקשיחות לב: ”מה לנו ולזה? זה עניינך שלך!” (מתי כ״ז:4).
יהודה משליך את 30 מטבעות הכסף במקדש ומוסיף חטא על פשע כאשר הוא מנסה לרצוח את עצמו. בשעה שיהודה מנסה לתלות את עצמו, נראה כי הענף שאליו הוא קשר את החבל נשבר. הוא נופל אל הסלעים שמתחתיו וגופו מתבקע (מעשי השליחים א׳:17, 18).
אלה עדיין שעות הבוקר המוקדמות כאשר נלקח ישוע אל ארמונו של פונטיוס פילטוס. אך היהודים שלוקחים אותו לשם מסרבים להיכנס פנימה. הם סבורים שמגע כזה עם גויים יטמא אותם ויפסול אותם מלאכול את סעודת ה־ט”ו בניסן, היום הראשון של חג המצות, הנחשב לחלק מחג הפסח.
פילטוס יוצא החוצה ושואל אותם: ”במה אתם מאשימים את האיש הזה?” הם עונים: ”אלמלא היה האיש הזה פושע, לא היינו מוסרים אותו לידיך”. פילטוס אולי מרגיש שהם מנסים ללחוץ עליו, ולכן אומר להם: ”קחו אותו ושפטו אותו על־פי תורתכם”. היהודים חושפים את כוונתם הרצחנית ומשיבים: ”אין לנו סמכות להמית איש” (יוחנן י״ח:29–31).
למעשה, אם הם יהרגו את ישוע במהלך חג הפסח, הדבר ככל הנראה יעורר מהומה בעם. אבל אם הם יצליחו לגרום לרומאים להוציא את ישוע להורג באשמה פוליטית כלשהי (דבר שיש בסמכותם של הרומאים לעשות) יוכלו יהודים אלה להתנער מאחריות לפני העם.
מנהיגי הדת אינם מספרים לפילטוס שהם הרשיעו את ישוע בעוון חילול שם אלוהים. הם כעת בודים האשמות אחרות: ”האיש הזה [1] מדיח את עמנו למרי, [2] אוסר לשלם מסים לקיסר [3] ואומר על עצמו שהוא משיח, כלומר מלך” (לוקס כ״ג:2).
כנציג רומא יש לפילטוס סיבה לדאגה לנוכח הטענה שישוע מתיימר להיות מלך. לכן פילטוס חוזר אל הארמון, קורא אליו את ישוע ושואל אותו: ”אתה מלך היהודים?” במילים אחרות, ’האם הפרת את חוקי האימפריה על־ידי כך שהכרזת על עצמך שאתה מלך המתנגד לקיסר?’ ישוע אולי רוצה לברר כמה פילטוס כבר שמע עליו, ולכן אומר: ”האם אתה אומר זאת כי אתה חושב כך, או האם אחרים סיפרו לך עליי?” (יוחנן י״ח:33, 34).
פילטוס טוען שהוא אינו מכיר את העובדות לגבי ישוע, אך הוא מראה שהוא מעוניין לדעת אותן. הוא משיב: ”וכי יהודי אני?” ומוסיף: ”הרי עמך והכוהנים הראשיים מסרו אותך לידיי. מה עשית?” (יוחנן י״ח:35).
ישוע אינו מנסה לחמוק מן הסוגיה המרכזית — מלוכה. תשובתו ללא ספק מפתיעה מאוד את הנציב פילטוס.
-
-
פילטוס והורדוס אינם מוצאים בו אשמהישוע – הדרך, האמת והחיים
-
-
פרק 128
פילטוס והורדוס אינם מוצאים בו אשמה
מתי כ״ז:12–14, 18, 19 מרקוס ט״ו:2–5 לוקס כ״ג:4–16 יוחנן י״ח:36–38
ישוע נחקר על־ידי פילטוס והורדוס
ישוע אינו מנסה להסתיר מפילטוס את העובדה שהוא אכן מלך. בכל זאת, מלכותו אינה מהווה איום לרומא. ”מלכותי אינה חלק מן העולם הזה”, אומר ישוע. ”אילו הייתה מלכותי חלק מן העולם הזה, היו משרתיי נלחמים שלא אמסר ליהודים. אך מלכותי אינה מפה” (יוחנן י״ח:36). כן, לישוע יש מלכות, אלא שהיא אינה מן העולם הזה.
פילטוס אינו מרפה מהנושא. הוא שואל: ”אם כן, האם אתה מלך?” ישוע מציין שמסקנתו של פילטוס נכונה ואומר לו: ”אתה עצמך אמרת שאני מלך. לכך נולדתי ולשם כך באתי אל העולם: להעיד על האמת. כל המצדד בָּאמת מקשיב לקולי” (יוחנן י״ח:37).
עוד קודם לכן אמר ישוע לתומא: ”אני הדרך והאמת והחיים”. עכשיו אפילו פילטוס שומע שהמטרה אשר לשמה נשלח ישוע אל הארץ היא להעיד על ”האמת”, בייחוד על האמת לגבי מלכותו. ישוע נחוש בדעתו להיות נאמן לאמת זו גם במחיר חייו. פילטוס שואל: ”מהי אמת?” אך הוא אינו ממתין להסבר נוסף. הוא סבור שהוא שמע מספיק כדי לפסוק בעניינו של ישוע (יוחנן י״ד:6; י״ח:38).
פילטוס חוזר אל ההמון שממתין מחוץ לארמון. ישוע ככל הנראה ניצב לצדו בשעה שהוא אומר לכוהנים הראשיים ולאנשים שאתם: ”אינני מוצא באיש הזה שום אשמה”. המון העם זועם על החלטתו, והאנשים מתעקשים: ”הוא מתסיס את העם בדברים שהוא מלמד בכל יהודה, אחרי שהתחיל בגליל והגיע עד לכאן” (לוקס כ״ג:4, 5).
פילטוס ודאי נדהם מן הפנאטיות חסרת ההיגיון של היהודים. בשעה שהכוהנים הראשיים וזקני העם ממשיכים לצעוק, שואל פילטוס את ישוע: ”אינך שומע את ההאשמות הרבות שהם משמיעים נגדך?” (מתי כ״ז:13) ישוע כלל אינו מנסה להשיב. הרוגע שלו לנוכח ההאשמות הפרועות המושמעות נגדו מפתיע את פילטוס.
היהודים רמזו שישוע ”התחיל בגליל”. פילטוס בודק את הנושא ומתברר לו שישוע אכן גלילי. הדבר מעלה במוחו רעיון כיצד להימנע מלשפוט את ישוע. הורדוס אנטיפס (בנו של הורדוס הגדול) הוא מושל הגליל, והוא נמצא בירושלים בעונת הפסח הנוכחית. לכן פילטוס שולח את ישוע להורדוס. הורדוס אנטיפס הוא זה שציווה לערוף את ראשו של יוחנן המטביל, וכששמע מאוחר יותר שישוע מחולל גבורות חשש שמא ישוע הוא יוחנן שהוקם מן המתים (לוקס ט׳:7–9).
הורדוס שמח לשמוע שהוא עומד לראות את ישוע. אולם אין זה משום שהוא רוצה לעזור לישוע או להשתדל בכנות לבדוק אם יש בסיס להאשמות נגדו. הורדוס פשוט סקרן, והוא ’מקווה שישוע יחולל נס לנגד עיניו’ (לוקס כ״ג:8). אבל ישוע אינו מספק את סקרנותו של הורדוס. למעשה, כשהורדוס חוקר אותו ישוע אינו אומר מילה. הורדוס וחייליו מאוכזבים מכך ומתחילים ”לשים אותו ללעג” (לוקס כ״ג:11). הם מלבישים אותו בגלימה מפוארת ומלגלגים עליו. לאחר מכן שולח הורדוס את ישוע בחזרה לפילטוס. עד אותה עת היו פילטוס והורדוס אויבים, אך כעת הם נעשים חברים טובים.
כשחוזר ישוע קורא אליו פילטוס את הכוהנים הראשיים, את מנהיגי היהודים ואת ההמון ואומר להם: ”חקרתי אותו לפניכם אך לא מצאתי כל יסוד להאשמות שאתם מעלים נגדו. למעשה, גם הורדוס לא מצא בו כל אשמה, שהרי שלח אותו אלינו בחזרה. ראו, האיש לא עשה דבר המחייב עונש מוות. לפיכך אעניש אותו ואשחרר אותו” (לוקס כ״ג:14–16).
פילטוס להוט לשחרר את ישוע, שכן הוא מבין שהכוהנים מסרו אותו מתוך קנאה. תוך כדי ניסיונו של פילטוס לשחרר את ישוע, הוא מקבל סיבה נוספת לעשות זאת. בשעה שהוא יושב על כס המשפט שולחת אליו אשתו את ההודעה: ”הנח לאותו צדיק, כי היום סבלתי מאוד בגללו בחלום”, שקרוב לוודאי נבע ממקור אלוהי (מתי כ״ז:19).
כיצד יוכל פילטוס לשחרר את האיש החף מפשע, כפי שמן הראוי לעשות?
-
-
פילטוס מצהיר: ”הנה האיש!”ישוע – הדרך, האמת והחיים
-
-
פרק 129
פילטוס מצהיר: ”הנה האיש!”
מתי כ״ז:15–17, 20–30 מרקוס ט״ו:6–19 לוקס כ״ג:18–25 יוחנן י״ח:39 עד י״ט:5
פילטוס מנסה לשחרר את ישוע
היהודים מבקשים לשחרר את בר־אבא
ישוע סובל לעג והתעללות
פילטוס אמר להמון המבקש את מותו של ישוע: ”לא מצאתי כל יסוד להאשמות שאתם מעלים נגדו. למעשה, גם הורדוס לא מצא בו כל אשמה” (לוקס כ״ג:14, 15). כעת, בניסיון לחוס על חייו של ישוע, פילטוס נוקט שיטה אחרת. הוא אומר להמונים: ”נהוג אצלכם שאני משחרר לכם אסיר בפסח. האם אתם רוצים שאשחרר לכם את מלך היהודים?” (יוחנן י״ח:39).
פילטוס יודע שבבית הסוהר נמצא אסיר ששמו בר־אבא, המוכר כשודד, מסית ורוצח. לכן פילטוס שואל: ”את מי תרצו שאשחרר לכם, את בר־אבא או את ישוע הנקרא משיח?” ההמון שהוסת על־ידי הכוהנים הראשיים מבקש ממנו לשחרר את בר־אבא ולא את ישוע. פילטוס שואל שוב: ”את מי משניהם תרצו שאשחרר לכם?” וההמון צועק: ”את בר־אבא”! (מתי כ״ז:17, 21).
אז שואל פילטוס בייאוש: ”אם כן, מה אעשה לישוע הנקרא משיח?” וההמון שואג: ”הוקע אותו!” (מתי כ״ז:22) לבושתם הרבה, הם תובעים את מותו של אדם חף מפשע. פילטוס מתחנן: ”מדוע? מה פשעו? לא מצאתי בו דבר המחייב עונש מוות; לפיכך אעניש אותו ואשחרר אותו” (לוקס כ״ג:22).
חרף מאמציו החוזרים ונשנים של פילטוס, ההמון הזועם צועק פה אחד: ”הוקע אותו!” (מתי כ״ז:23) בהשפעת מנהיגי הדת מתנהגים ההמונים כאחוזי טירוף והם צמאים לדם! ולא מדובר בדמו של פושע או רוצח. זהו דמו של אדם חף מפשע אשר חמישה ימים קודם לכן התקבל בירושלים כמלך. אם תלמידיו של ישוע נמצאים במקום, הרי שהם שותקים ואינם מושכים תשומת לב.
פילטוס רואה שתחינותיו נופלות על אוזניים ערלות. מתחילה להיווצר מהומה, ולכן הוא לוקח מים ורוחץ את ידיו לעיני ההמון. הוא אומר להם: ”נקי אני מדמו של איש זה. דמו בראשכם”. אפילו זה אינו משנה את דעתם של ההמונים. הם אומרים: ”דמו עלינו ועל בנינו” (מתי כ״ז:24, 25).
הנציב מעוניין לרַצות את ההמון יותר מאשר לעשות את מה שנכון וצודק בעיניו. לכן בהתאם לדרישתם פילטוס משחרר לאספסוף את בר־אבא. במצוותו מופשט ישוע מבגדיו ונלקח להלקאה.
אחרי ההכאה המייסרת לוקחים החיילים את ישוע אל תוך ארמונו של הנציב. הגדוד מתקהל סביבו והחיילים מוסיפים להתעלל בו. הם שוזרים כתר קוצים ושמים אותו בכוח על ראשו של ישוע. הם גם נותנים לו להחזיק ביד ימינו קנה ומלבישים אותו בגלימת ארגמן, מן הסוג שלובשים בני מלוכה. הם אומרים לו בבוז: ”שלום לך, מלך היהודים!” (מתי כ״ז:28, 29) יתר על כן, הם יורקים על ישוע ומוסיפים לסטור לו. הם לוקחים ממנו את הקנה הקשיח ומכים באמצעותו בראשו וכך מחדירים עמוק יותר אל הקרקפת שלו את הקוצים החדים שב”כתר” המשפיל.
הכבוד והעוז היוצאי דופן שמפגין ישוע לנוכח היחס הזה כל כך מרשימים את פילטוס שהוא עושה ניסיון נוסף לפטור את עצמו מאחריות. הוא אומר: ”ראו! אני מוציא אותו אליכם כדי שתדעו שאינני מוצא בו שום אשמה”. האם ייתכן שפילטוס סבור שאם יוציא כעת את ישוע, כשהוא פצוע ומדמם, הדבר יעורר בהמון רחמים כלפיו? בשעה שישוע ניצב מול האספסוף האכזרי, פילטוס מכריז: ”הנה האיש!” (יוחנן י״ט:4, 5).
אף־על־פי שהוא חבול ופצוע מקרין ישוע כבוד, שלווה ורוגע שאפילו פילטוס ודאי מבחין בהם, שכן דבריו ככל הנראה מעידים על כבוד מהול ברחמים.
-
-
ישוע נמסר ומובל אל מותוישוע – הדרך, האמת והחיים
-
-
פרק 130
ישוע נמסר ומובל אל מותו
מתי כ״ז:31, 32 מרקוס ט״ו:20, 21 לוקס כ״ג:24–31 יוחנן י״ט:6–17
פילטוס מנסה לשחרר את ישוע
ישוע נידון למוות ונשלח להוקעה
חרף היחס האכזרי והלעג שסבל ישוע, מאמציו של פילטוס לשחררו אינם משפיעים על הכוהנים הראשיים ושותפיהם לפשע. הם אינם רוצים שדבר ימנע את הוצאתו להורג של ישוע. הם מוסיפים לצעוק: ”הוקע אותו! הוקע אותו!” ופילטוס משיב: ”קחו אותו אתם והוקיעו אותו, כי אני אינני מוצא בו שום אשמה” (יוחנן י״ט:6).
היהודים אינם מצליחים לשכנע את פילטוס שישוע ראוי למות בעוון אשמה פוליטית. אך מה לגבי אשמה דתית? הם חוזרים להאשמה בדבר חילול שם אלוהים שהועלתה במהלך משפטו של ישוע לפני הסנהדרין. ”יש לנו תורה”, הם אומרים, ”ועל־פי התורה הוא חייב מיתה, כי התיימר להיות בן אלוהים” (יוחנן י״ט:7). עבור פילטוס מדובר בהאשמה חדשה.
הוא חוזר אל ארמונו ומנסה למצוא דרך לשחרר את האיש שהחזיק מעמד בהתעללות קשה ושאפילו אשתו של פילטוס חלמה אודותיו (מתי כ״ז:19). מה לגבי ההאשמה החדשה שהיהודים מעלים — שהאסיר הוא ”בן אלוהים”? פילטוס יודע שישוע בא מהגליל (לוקס כ״ג:5–7). בכל זאת הוא שואל את ישוע: ”מניין אתה?” (יוחנן י״ט:9) הייתכן שפילטוס תוהה אם ישוע היה קיים עוד קודם לכן, ושבמובן מסוים מוצאו אלוהי?
פילטוס שמע ישירות מישוע שהוא מלך אך שמלכותו אינה חלק מן העולם הזה. ישוע אינו רואה כל צורך להרחיב על מה שציין קודם, ולכן שותק. סירובו לענות פוגע בגאוותו של פילטוס, והוא אומר בכעס לישוע: ”אליי אינך מדבר? האם אינך יודע שיש לי הסמכות לשחרר אותך ויש לי הסמכות להוקיע אותך?” (יוחנן י״ט:10).
ישוע אומר בפשטות: ”לא הייתה לך כל סמכות עליי אלמלא היא ניתנה לך מלמעלה. משום כך גדול יותר חטאו של זה שמסר אותי אליך” (יוחנן י״ט:11). ככל הנראה ישוע אינו מדבר על אדם ספציפי אחד; הוא מתכוון שקַיָפָא, שותפיו לפשע ויהודה איש קריות נושאים באחריות כבדה יותר מזו של פילטוס.
פילטוס מתרשם מהתנהגותו של ישוע ומדבריו, וניעור בו חשש הולך וגובר שמוצאו של ישוע אלוהי. משום כך הוא מנסה שוב לשחררו. עם זאת, היהודים מזכירים דבר נוסף שפילטוס ודאי חושש ממנו. הם מאיימים: ”אם תשחרר את האיש הזה, אינך ידיד הקיסר. כל המתיימר להיות מלך מתנגד לקיסר” (יוחנן י״ט:12).
הנציב מוציא שוב את ישוע, ובישבו על כס המשפט אומר לעם: ”הנה מלככם!” אך היהודים אינם חוזרים בם. ”קח אותו! קח אותו! הוקע אותו!” הם צועקים. פילטוס מפציר בהם: ”שאוקיע את מלככם?” היהודים סובלים זה זמן רב תחת שלטון רומא; למרות זאת, הכוהנים הראשיים מצהירים נועזות: ”אין לנו מלך מלבד הקיסר” (יוחנן י״ט:14, 15).
פילטוס נכנע בפחדנות לתביעותיהם העיקשות של היהודים ומוסר את ישוע להוקעה. החיילים מפשיטים מעל ישוע את גלימת הארגמן ומלבישים אותו בבגדיו. בשעה שישוע נלקח משם עליו לשאת בעצמו את עמוד ההוקעה שלו.
אלה כבר שעות הבוקר המאוחרות של יום שישי, ה־י”ד בניסן. ישוע ער מיום חמישי השכם בבוקר ועבר חוויות מייסרות בזו אחר זו. בעודו מתאמץ לשאת את עמוד העץ הכבד, תשים כוחותיו. לכן החיילים מאלצים עובר אורח, שמעון יליד קירניה שבאפריקה, לשאת את העמוד אל מקום ההוצאה להורג. רבים הולכים לשם, וחלקם טופחים על לבם בצער ומקוננים על המתרחש.
ישוע אומר לנשים האבלות: ”בנות ירושלים, אל תבכו עליי. אדרבה, בכו על עצמכן ועל ילדיכן, כי הנה ימים באים אשר בהם יאמרו, ’אשרי העקרות ואשרי כל רחם שלא ילד ואשרי השדיים שלא היניקו!’ אז יאמרו להרים, ’נִפלו עלינו!’ ולגבעות, ’כסו אותנו!’ אם כך הם עושים כשהעץ לח, מה יקרה כאשר ייבש?” (לוקס כ״ג:28–31).
ישוע מדבר על האומה היהודית. היא כעץ גווע אשר עדיין יש בו מעט לחות, שכן ישוע וכן גם מספר יהודים המאמינים בו נמצאים בקרב העם. כאשר הללו יילקחו מן האומה, ייוותר ארגון לאומי יבש מבחינה רוחנית אשר יהיה כעץ מת. בכי תמרורים יישמע בארץ כאשר צבאות רומא יוציאו לפועל את משפט אלוהים נגד האומה!
-
-
מלך חף מפשע סובל על עמוד ההוקעהישוע – הדרך, האמת והחיים
-
-
פרק 131
מלך חף מפשע סובל על עמוד ההוקעה
מתי כ״ז:33–44 מרקוס ט״ו:22–32 לוקס כ״ג:32–43 יוחנן י״ט:17–24
ישוע ממוסמר לעמוד הוקעה
השלט מעל ראשו של ישוע גורר לעג
ישוע מושיט תקווה לחיים בגן עדן עלי אדמות
ישוע נלקח אל מקום לא רחוק מן העיר, ושם הוא יוצא להורג ביחד עם שני שודדים. המקום נקרא גולגותא, או מקום הגולגולת, וניתן לראות אותו ”מרחוק” (מרקוס ט״ו:40).
בגדיהם של שלושת הנידונים למוות מופשטים מעליהם. יין מהול במור ומרורה מובא לשם. ככל הנראה נשות ירושלים הכינו את המשקה, והרומאים אינם מונעים את משכך הכאבים הזה מן המוצאים להורג. אך כשישוע טועם ממנו הוא מסרב לשתות. מדוע? הוא רוצה להיות צלול לגמרי במהלך מבחן גדול זה; הוא רוצה להיות בהכרה מלאה ונאמן עד מוות.
גופו של ישוע נמתח על עמוד העץ (מרקוס ט״ו:25). החיילים נועצים בכוח את המסמרים בידיו וברגליו, כשהם מפלחים את בשרו וגידיו וגורמים לו כאבים עזים. כאשר מרימים ומציבים אנכית את עמוד העץ, ישוע מתייסר עוד יותר מכאבים בשעה שפצעיו מתרחבים מכובד משקל גופו. למרות זאת, ישוע אינו גוער בחיילים. הוא מתפלל: ”אבי, סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים” (לוקס כ״ג:34).
הרומאים נוהגים להציב שלט המציין מה היה פשעו של הנידון למוות. במקרה זה תלה פילטוס לוח שעליו הכתובת: ”ישוע הנצרתי מלך היהודים”. היא כתובה בעברית, בלטינית וביוונית, ולכן כמעט כולם יכולים לקרוא אותה. מעשהו של פילטוס משקף את הבוז שהוא רוחש ליהודים אשר התעקשו להרוג את ישוע. הכוהנים הראשיים מאוכזבים מכך ומוחים: ”אל תכתוב, ’מלך היהודים’, אלא כתוב שהוא אמר, ’אני מלך היהודים’”. אך פילטוס אינו רוצה שוב לשחק לידיהם. הוא משיב להם: ”מה שכתבתי כתבתי” (יוחנן י״ט:19–22).
הכוהנים הזועמים חוזרים על עדות השקר שנמסרה קודם לכן במשפטי הסנהדרין. אין זה מפתיע שהעוברים שם מנידים בראשם בבוז ומגדפים אותו באמרם: ”אתה האומר שתהרוס את המקדש ותבנה אותו בשלושה ימים, הושע את עצמך ורד מעמוד ההוקעה”. בדומה להם, הכוהנים הראשיים והסופרים אומרים זה לזה: ”שיֵרד עכשיו המשיח מלך ישראל מעמוד ההוקעה כדי שנראה ונאמין” (מרקוס ט״ו:29–32). אפילו השודדים המוקעים משמאלו ומימינו של ישוע מחרפים אותו, אף שהוא היחיד שם שבאמת חף מפשע.
גם ארבעת החיילים הרומים לועגים לישוע. ייתכן שהם שתו יין חמוץ ולכן הם כעת ככל הנראה מושיטים אותו בלגלוג לישוע, אשר מן הסתם אינו יכול להושיט יד ולשתות אותו. החיילים רומזים בלעג על הכתובת שמעל ראשו של ישוע ואומרים: ”אם אתה מלך היהודים, הושע את עצמך” (לוקס כ״ג:36, 37). תאר לעצמך! האיש שהוא הדרך, האמת והחיים סובל כעת התעללות ולעג שלא בצדק. אך הוא נחוש בדעתו לסבול הכול, מבלי לחרף לא את היהודים המתבוננים בו, לא את החיילים הרומים הלועגים לו ולא את שני הפושעים התלויים לצדו על עמודי ההוקעה.
ארבעת החיילים לקחו את בגדיו של ישוע וחילקו אותם לארבעה חלקים. הם מפילים גורל כדי להחליט איזה חלק יקבל כל אחד. אך כותונתו של ישוע היא באיכות מעולה; היא ”ללא תפר אלא ארוגה לכל אורכה, מלמעלה עד למטה”. החיילים אומרים זה לזה: ”לא נקרע אותה אלא נחליט בהפלת גורל מי יקבל אותה”. בזאת הם מגשימים את הכתוב: ”הם חילקו ביניהם את בגדיי, ועל לבושי הפילו גורל” (יוחנן י״ט:23, 24; תהלים כ״ב:19).
בחלוף זמן מה אחד הפושעים מגיע למסקנה שישוע הוא אכן מלך. הוא גוער בחברו ואומר לו: ”אין בך שמץ של יראת אלוהים? הרי אתה סובל את אותו העונש! אנחנו נענשים בצדק ומקבלים את מה שמגיע לנו על מה שעשינו; אבל האיש הזה לא עשה כל רע”. ואז הוא מתחנן אל ישוע: ”זכור אותי כאשר תיכנס למלכותך” (לוקס כ״ג:40–42).
ישוע משיב לו: ”אמן אומר אני לך היום, אתה תהיה אתי”, לא בַּמלכות אלא ”בגן עדן” (לוקס כ״ג:43). הבטחה זו שונה מזו שהבטיח ישוע לשליחיו שהם יֵשבו אתו על כיסאות במלכות (מתי י״ט:28; לוקס כ״ב:29, 30). אולם אותו פושע יהודי ודאי שמע על גן העדן הארצי שסיפק יהוה בהתחלה כבית עבור אדם וחוה ועבור צאצאיהם. כעת יכול השודד למות כשתקווה זו לנגד עיניו.
-
-
”באמת היה זה בן אלוהים”ישוע – הדרך, האמת והחיים
-
-
פרק 132
”באמת היה זה בן אלוהים”
מתי כ״ז:45–56 מרקוס ט״ו:33–41 לוקס כ״ג:44–49 יוחנן י״ט:25–30
מותו של ישוע על עמוד ההוקעה
מותו של ישוע מלווה באירועים יוצאי דופן
זו כעת ה”שעה השישית”, או שעת הצהריים. חשיכה מוזרה נופלת ”על כל הארץ עד השעה התשיעית”, כלומר שלוש אחר הצהריים (מרקוס ט״ו:33). הגורם לעלטה המסתורית אינו ליקוי חמה. ליקוי חמה מתרחש במולד הירח, אך זו עונת הפסח והירח מלא. כמו כן, ליקוי חמה אורך מספר דקות, ואילו חשיכה זו נמשכת הרבה יותר זמן. לפיכך אלוהים הוא הגורם לאפלה זו!
תאר לעצמך כיצד משפיע הדבר על האנשים שלועגים לישוע. בזמן החשיכה מתקרבות ארבע נשים אל עמוד ההוקעה — אמו של ישוע, שלומית, מרים המגדלית ומרים אמו של השליח יעקב, המכונה יעקב הקטן.
השליח יוחנן נמצא עם אמו האבלה של ישוע ”ליד עמוד ההוקעה”. מרים מתבוננת בבן אשר נשאה ברחמה ושבו טיפלה, ושכעת תלוי על העמוד ומתייסר. היא חשה כאילו ”חרב ארוכה” מפלחת את נפשה (יוחנן י״ט:25; לוקס ב׳:35). חרף כאביו העזים חושב ישוע על רווחתה. הוא עושה מאמץ להניד בראשו לעבר יוחנן ואומר לאמו: ”אישה, הנה בנך”. לאחר מכן הוא מניד בראשו לעבר מרים ואומר ליוחנן: ”הנה אמך” (יוחנן י״ט:26, 27).
ישוע מפקיד בידי השליח האהוב עליו במיוחד את הדאגה לאמו, שהיא כעת קרוב לוודאי אלמנה. ישוע יודע שאֶחיו למחצה, בניה האחרים של מרים, עדיין אינם מאמינים בו. לכן הוא מוודא שמישהו ידאג הן לצרכיה הפיזיים והן לצרכיה הרוחניים. איזו דוגמה טובה הוא מציב עבורנו!
בערך בסיום החשיכה ישוע אומר: ”אני צמא”. בזאת הוא מגשים את הכתוב (יוחנן י״ט:28; תהלים כ״ב:16). ישוע מרגיש שאביו כביכול הסיר ממנו את הגנתו כדי שנאמנותו תיבחן עד תום. המשיח קורא ככל הנראה בארמית בניב גלילי ואומר: ”אלי, אלי, לְמָה שבקתני?” שפירושו, ”אלי, אלי, למה עזבתני?” כמה מן העומדים שם מבינים לא־נכונה את דבריו ואומרים: ”ראו! לאליהו הוא קורא!” אחד מהם רץ וטובל ספוג ביין חמוץ; הוא מצמיד אותו לקצה של קנה ונותן לישוע לשתות. אבל אחרים אומרים: ”הניחו לו! הבה נראה אם יבוא אליהו להוריד אותו” (מרקוס ט״ו:34–36).
אז קורא ישוע בקול ואומר: ”נשלם!” (יוחנן י״ט:30) כן, הוא השלים את כל מה שאביו שלח אותו לעשות עלי אדמות. לבסוף ישוע אומר: ”אבי, בידך אפקיד רוחי” (לוקס כ״ג:46). בזאת מפקיד ישוע את כוח חייו בידי יהוה תוך ביטחון שאלוהים ישיב לו אותו. כשהוא חדור ביטחון בלתי מעורער באלוהים, מרכין המשיח את ראשו ומת.
אז מתרחשת רעידת אדמה עזה המבקעת סלעים. היא כל כך חזקה שקברים מחוץ לירושלים נפתחים וגופות מוטלות מהם החוצה. עוברי אורח שרואים את הגופות החשופות נכנסים אל ”עיר הקודש” ומדווחים על מה שראו (מתי י״ב:11; כ״ז:51–53).
כשמת ישוע, הפרוכת הכבדה המפרידה בין הקודש ובין קודש הקודשים במקדש אלוהים נקרעת לשניים, מלמעלה עד למטה. המאורע המדהים מבטא את זעמו של אלוהים נגד מי שהרגו את בנו ומציין שהדרך אל תוך קודש הקודשים, אל עצם השמיים, פתוחה כעת (עברים ט׳:2, 3; י׳:19, 20).
האנשים מן הסתם מתמלאים פחד. שר המאה האחראי על ההוצאה להורג אומר: ”האיש הזה באמת היה בן אלוהים” (מרקוס ט״ו:39). ייתכן שהוא נכח במשפטו של ישוע לפני פילטוס כאשר נידונה השאלה אם הוא אכן בן אלוהים. עתה הוא משוכנע שישוע הוא אדם צדיק ושהוא למעשה בן אלוהים.
אחרים, המזועזעים מן האירועים העל־טבעיים הללו, חוזרים לבתיהם כשהם ”טופחים על לבם” ובזאת מביעים את צערם העמוק ואת בושתם הרבה (לוקס כ״ג:48). בין המתבוננים מרחוק נמצאות תלמידות רבות שלעיתים התלוו אל ישוע במסעותיו. גם הן הושפעו עמוקות מכל המאורעות הגורליים הללו.
-
-
הכנת גופתו של ישוע וקבורתוישוע – הדרך, האמת והחיים
-
-
פרק 133
הכנת גופתו של ישוע וקבורתו
מתי כ״ז:57 עד כ״ח:2 מרקוס ט״ו:42 עד ט״ז:4 לוקס כ״ג:50 עד כ״ד:3 יוחנן י״ט:31 עד כ׳:1
גופתו של ישוע מורדת מעמוד ההוקעה
הכנת הגופה לקבורה
נשים מוצאות קבר ריק
אלה שעות אחר הצהריים של יום שישי, ה־י”ד בניסן, וכבר נעשה מאוחר. עם השקיעה תיכנס השבת של ה־ט”ו בניסן. ישוע כבר מת, ואילו שני השודדים שלצדו עדיין בחיים. לפי התורה ’אין להלין נבלת מת על העץ’, אלא יש לקבור אותה ”ביום ההוא” (דברים כ״א:22, 23).
יתר על כן, יום שישי נקרא ”יום ההכנה לשבת”, כי במהלכו מכינים האנשים ארוחות ומשלימים הכנות אחרות שאינן סובלות דיחוי עד צאת השבת. עם רדת החמה תחל שבת כפולה, או ”גדולה” (יוחנן י״ט:31). זו שבת גדולה מפני שה־ט”ו בניסן הוא היום הראשון של חג המצות בן שבעת הימים, ויום זה תמיד נחשב לשבת (ויקרא כ״ג:5, 6). הפעם היום הראשון של חג המצות חל ביום השבת.
משום כך היהודים מבקשים מפילטוס להחיש את מותם של ישוע ושל שני השודדים שלצדו. כיצד? על־ידי שבירת רגליהם. כך הם לא יוכלו להשתמש ברגליהם כדי להרים את גופם ולנשום. החיילים באים ושוברים את רגליהם של שני השודדים. אך נראה כי ישוע כבר מת, ולכן הם אינם שוברים את רגליו. הדבר מגשים את הכתוב בתהלים ל״ד:21: ”שומר כל עצמותיו; אחת מהנה לא נשברה”.
למען הסר כל ספק שישוע אכן מת, אחד החיילים דוקר את צדו ברומח ומנקב את אזור לבו. ’מייד יוצאים דם ומים’ (יוחנן י״ט:34). הדבר מגשים פסוק נוסף: ”והביטו אלַי את אשר דָקָרו” (זכריה י״ב:10).
יוסף תושב העיר רמתיים, ”איש עשיר” וחבר נכבד בסנהדרין, נוכח גם הוא בהוצאה להורג (מתי כ״ז:57). הוא מתואר כ”איש טוב וצדיק” אשר ’מחכה למלכות אלוהים’. למעשה, בתור ”תלמידו של ישוע, אם כי בסתר כי פחד מן היהודים”, הוא לא תמך בדין שגזר בית המשפט על ישוע (לוקס כ״ג:50; מרקוס ט״ו:43; יוחנן י״ט:38). יוסף אוזר אומץ ומבקש מפילטוס את גופתו של ישוע. פילטוס מזמן אליו את שר המאה האחראי, אשר מציין שישוע אכן מת. לכן פילטוס מאשר את בקשתו של יוסף.
יוסף קונה פשתן נקי ומשובח ומוריד את גופתו של ישוע מן העמוד. הוא עוטף את הגופה בפשתן כהכנה לקבורה. נקדימון, ”זה שבפעם הראשונה בא [אל ישוע] בלילה”, מסייע בהכנות (יוחנן י״ט:39). הוא מביא עמו תערובת יקרה של מור ואהלות שמשקלה כ־30 קילוגרם. הם עוטפים את גופתו של ישוע בתכריכים המכילים את הבשמים הללו, בהתאם למנהגי הקבורה של היהודים.
יוסף מחזיק בבעלותו קבר חדש החצוב בסלע לא רחוק משם, והם מניחים בו את גופתו של ישוע. לאחר מכן הם גוללים אבן גדולה אל פתח הקבר. הדבר נעשה במהירות, לפני כניסת השבת. ייתכן שמרים המגדלית ומרים אמו של יעקב הקטן סייעו בהכנת גופתו של ישוע. הן כעת ממהרות הביתה ”להכין בשמים ושמנים ריחניים” כדי להמשיך לטפל בגופתו של ישוע אחרי השבת (לוקס כ״ג:56).
למחרת, ביום השבת, הולכים הכוהנים הראשיים והפרושים אל פילטוס ואומרים לו: ”נזכרנו שהמתחזה הזה, כשעוד היה בחיים, אמר, ’אחרי שלושה ימים אקום לתחייה’. לכן צווה שהקבר יישמר עד היום השלישי, שמא יבואו תלמידיו ויגנבו אותו ויאמרו לעם, ’הוא קם מן המתים!’ והתרמית האחרונה תהיה גרועה מן הראשונה”. פילטוס משיב להם: ”הנה לכם משמר. לכו ושמרו את הקבר כמיטב יכולתכם” (מתי כ״ז:63–65).
מוקדם מאוד בבוקר יום ראשון מגיעות אל הקבר מרים המגדלית, מרים אמו של יעקב וכן גם נשים אחרות, ומביאות עמן בשמים כדי להמשיך לטפל בגופתו של ישוע. הן שואלות זו את זו: ”מי יגלול לנו את האבן מפתח הקבר?” (מרקוס ט״ז:3) אבל אירעה רעידת אדמה. יתרה מזו, מלאך אלוהים גלל את האבן, השומרים נעלמו ונראה שהקבר ריק!
-