הנשים ודאי המומות למצוא קבר שנראה ריק!‏ מרים המגדלית רצה אל ”‏שמעון פטרוס ואל התלמיד האחר,‏ זה האהוב על ישוע”‏ — השליח יוחנן (‏יוחנן כ׳:‏2‏)‏.‏ אך שאר הנשים שליד הקבר רואות מלאך.‏ ובתוך הקבר נמצא מלאך נוסף,‏ ”‏לבוש גלימה לבנה”‏ (‏מרקוס ט״ז:‏5‏)‏.‏

אחד המלאכים אומר להן:‏ ”‏אל תפחדו;‏ אני יודע שאת ישוע אשר הוקע אתן מחפשות.‏ הוא איננו כאן,‏ שהרי קם לתחייה כפי שאמר.‏ בואו וראו את המקום שבו שכב.‏ לכו מהר והגידו לתלמידיו שהוא קם מן המתים ואמרו להם,‏ ’‏הנה הוא הולך לפניכם אל הגליל’‏”‏ (‏מתי כ״ח:‏5–7‏)‏.‏ הנשים רצות משם להודיע לתלמידים ”‏כשהן רועדות ואחוזות תדהמה”‏ (‏מרקוס ט״ז:‏8‏)‏.‏

בינתיים מרים מצאה את פטרוס ויוחנן.‏ כשהיא מתנשפת בכבדות היא מודיעה להם:‏ ”‏לקחו את האדון מן הקבר,‏ ואיננו יודעות היכן הניחו אותו”‏ (‏יוחנן כ׳:‏2‏)‏.‏ פטרוס ויוחנן יוצאים משם בריצה.‏ יוחנן מהיר יותר ומגיע ראשון לקבר.‏ הוא מתבונן לתוכו ורואה את התכריכים,‏ אך נשאר בחוץ.‏

כשפטרוס מגיע הוא נכנס ישר פנימה.‏ הוא רואה את תכריכי הפשתן ואת הבד שעטף את ראשו של ישוע.‏ כעת נכנס יוחנן,‏ והוא מאמין למה שסיפרה מרים.‏ חרף מה שאמר ישוע קודם לכן,‏ איש מהם אינו מבין שהוא קם לתחייה (‏מתי ט״ז:‏21‏)‏.‏ הם תמהים על מה שראו,‏ וחוזרים הביתה.‏ אבל מרים,‏ שחזרה אל הקבר,‏ נשארת שם.‏

שאר הנשים הולכות בינתיים להודיע לתלמידים שישוע קם לתחייה.‏ בעודן רצות בדרך פוגש אותן ישוע ואומר:‏ ”‏שלום לכן!‏”‏ הן נופלות לרגליו ו’‏משתחוות לו’‏.‏ אז אומר להן ישוע:‏ ”‏אל תפחדו!‏ לכו וספרו לאחיי כדי שילכו אל הגליל ושם יראו אותי”‏ (‏מתי כ״ח:‏9,‏ 10‏)‏.‏

מוקדם יותר,‏ כשאירעה רעידת האדמה והופיעו המלאכים,‏ החיילים ששמרו על הקבר ”‏רעדו.‏.‏.‏ והיו כמתים”‏.‏ אחרי שהתאוששו נכנסו החיילים אל העיר ו”‏דיווחו לכוהנים הראשיים על כל מה שקרה”‏.‏ אז התייעצו הכוהנים עם זקני היהודים והחליטו לשחד את החיילים כדי שיסתירו את העניין ויגידו:‏ ”‏באו תלמידיו בלילה וגנבו את גופתו בשעה שישַנו”‏ (‏מתי כ״ח:‏4,‏ 11,‏ 13‏)‏.‏

חיילים רומים עלולים לקבל עונש מוות אם נרדמו בשמירה,‏ ולכן הכוהנים מבטיחים להם:‏ ”‏אם יגיע הדבר [‏השקר על כך שהם ישנו]‏ לאוזני הנציב,‏ נדבר על לבו ונפטור אתכם מדאגה”‏ (‏מתי כ״ח:‏14‏)‏.‏ החיילים מקבלים את השוחד ועושים כדברי הכוהנים.‏ כתוצאה מכך נפוצה בקרב היהודים השמועה הכוזבת שגופתו של ישוע נגנבה.‏

מרים המגדלית עדיין מתאבלת ליד הקבר.‏ היא מתכופפת כדי להביט לתוכו,‏ ואז רואה שני מלאכים לבושים לבן!‏ שניהם יושבים במקום שבו הייתה מונחת גופתו של ישוע.‏ אחד מהם יושב היכן שהיה ראשו של ישוע והשני היכן שהיו רגליו.‏ ”‏אישה,‏ למה את בוכה?‏”‏,‏ הם שואלים.‏ מרים משיבה:‏ ”‏לקחו את אדוני ואינני יודעת איפה הניחו אותו”‏.‏ מרים מסתובבת לאחור ורואה מישהו אחר.‏ הוא חוזר על שאלתם של המלאכים ומוסיף:‏ ”‏את מי את מחפשת?‏”‏ היא חושבת שהוא הגנן,‏ ולכן אומרת:‏ ”‏אדוני,‏ אם העברת אותו למקום אחר,‏ אמור לי היכן הנחת אותו,‏ ואני אקח אותו”‏ (‏יוחנן כ׳:‏13–15‏)‏.‏

למעשה,‏ מרים מדברת עם ישוע שהוקם לתחייה,‏ אבל באותו הרגע היא אינה יודעת זאת.‏ אולם כשהוא אומר לה,‏ ”‏מרים!‏”‏ היא מבינה שזה ישוע ומזהה אותו לפי הדרך שבה נהג לפנות אליה.‏ ”‏רבוני!‏”‏ (‏כלומר,‏ ”‏מורי!‏”‏)‏ אומרת מרים בשמחה.‏ אך מתוך חשש שהוא עומד לעלות השמיימה היא אוחזת בו.‏ לכן ישוע אומר לה:‏ ”‏חדלי לאחוז בי;‏ עדיין לא עליתי אל האב.‏ לכי אל אחיי ואמרי להם,‏ ’‏אני עולה אל אבי ואביכם,‏ אל אלוהיי ואלוהיכם’‏”‏ (‏יוחנן כ׳:‏16,‏ 17‏)‏.‏

מרים רצה אל המקום שבו התאספו השליחים והתלמידים.‏ היא אומרת להם:‏ ”‏ראיתי את האדון!‏”‏ ומוסיפה את סיפורה למה שהם כבר שמעו מפי הנשים האחרות (‏יוחנן כ׳:‏18‏)‏.‏ אלא שהדיווחים הללו ’‏נשמעים להם כדברי הבל’‏ (‏לוקס כ״ד:‏11‏)‏.‏

ביום ראשון,‏ ה־ט”‏ז בניסן,‏ התלמידים מדוכדכים.‏ הם אינם מבינים את משמעות העובדה שהקבר ריק (‏מתי כ״ח:‏9,‏ 10;‏ לוקס כ״ד:‏11‏)‏.‏ מאוחר יותר באותו היום יוצאים קְלִיוֹפָס ותלמיד אחר מירושלים ופניהם מועדות אל עמאוס,‏ מרחק של כ־11 קילומטר מירושלים.‏

בדרך הם משוחחים על מה שקרה.‏ ואז מצטרף אליהם זר.‏ הוא שואל:‏ ”‏על מה אתם מדברים ביניכם?‏”‏ קליופס משיב:‏ ”‏האם אתה זר בירושלים ומתגורר בה לבדך,‏ ואינך יודע אילו דברים קרו בה בימים אלה?‏”‏ והזר שואל:‏ ”‏אילו דברים?‏”‏ (‏לוקס כ״ד:‏17–19‏)‏.‏

‏”‏מה שקרה לישוע הנצרתי”‏,‏ הם אומרים.‏ ”‏אנחנו קיווינו שהוא זה אשר עתיד לגאול את ישראל”‏ (‏לוקס כ״ד:‏19–21‏)‏.‏

קליופס וחברו ממשיכים ומספרים על מה שאירע באותו היום.‏ הם אומרים שמספר נשים שהלכו אל הקבר שבו הונח ישוע מצאו אותו ריק ושהן היו עדות למאורע על־טבעי — מלאכים הופיעו לנגד עיניהן ואמרו שישוע חי‏.‏ הם מציינים שגם אחרים הלכו אל הקבר ו”‏מצאו אותו בדיוק כפי שסיפרו הנשים”‏ (‏לוקס כ״ד:‏24‏)‏.‏

אין ספק ששני התלמידים מבולבלים באשר למשמעות הדברים שקרו.‏ הזר מגיב בסמכותיות ומתקן את חשיבתם המוטעית,‏ המשפיעה על לבם:‏ ”‏הוי חסרי הבנה ואטומי לב!‏ מדוע אינכם מאמינים בכל מה שאמרו הנביאים?‏ האם המשיח לא היה צריך לסבול את הדברים האלה כדי לזכות בתפארתו?‏”‏ (‏לוקס כ״ד:‏25,‏ 26‏)‏ ואז הוא מבאר להם פסוקים רבים הקשורים למשיח.‏

לבסוף מגיעים השלושה קרוב לעמאוס.‏ שני התלמידים רוצים לשמוע עוד,‏ ולכן מפצירים בזר:‏ ”‏הישאר אתנו,‏ כי הערב מתקרב והיום עומד להסתיים”‏.‏ הוא מסכים להישאר והם אוכלים ארוחה ביחד.‏ כאשר הזר מברך,‏ בוצע את הלחם ונותן אותו להם,‏ הם מזהים אותו.‏ אבל באותו רגע הוא נעלם (‏לוקס כ״ד:‏29–31‏)‏.‏ עכשיו הם יודעים בוודאות שישוע חי!‏

שני התלמידים מדברים בהתלהבות על מה שאירע:‏ ”‏הרי לבנו בער בקרבנו בשעה שדיבר אלינו בדרך וביאר לנו את הכתובים!‏”‏ (‏לוקס כ״ד:‏32‏)‏ הם ממהרים לחזור לירושלים,‏ ושם מוצאים את השליחים ביחד עם תלמידים אחרים.‏ בטרם מספיקים קליופס וחברו לספר על מה שקרה להם,‏ הם שומעים את האחרים אומרים:‏ ”‏האדון באמת קם,‏ וגם נראה אל שמעון!‏”‏ (‏לוקס כ״ד:‏34‏)‏ אז מספרים השניים כיצד נראה אליהם ישוע.‏ כן,‏ גם הם עדי ראייה.‏

כעת כולם המומים — ישוע מופיע ביניהם בחדר!‏ זה נראה בלתי אפשרי מכיוון שהם נעלו את הדלתות בשל פחדם מן היהודים.‏ למרות זאת,‏ ישוע עומד שם בקרבם.‏ הוא אומר ברוגע:‏ ”‏שלום לכם”‏.‏ אבל הם מפוחדים.‏ כפי שקרה להם בעבר,‏ גם עכשיו הם ’‏חושבים שהם רואים רוח’‏ (‏לוקס כ״ד:‏36,‏ 37;‏ מתי י״ד:‏25–27‏)‏.‏

כדי להוכיח שיש לו גוף גשמי ושהוא אינו חזון תעתועים או פרי דמיונם,‏ ישוע מראה להם את ידיו ואת רגליו ואומר:‏ ”‏מדוע נחרדתם ומדוע עולים ספקות בלבבכם?‏ הביטו בידיי וברגליי וראו שאני הוא.‏ געו בי וראו;‏ הרי לרוח אין בשר ועצמות כפי שאתם רואים שיש לי”‏ (‏לוקס כ״ד:‏36–39‏)‏.‏ הם נדהמים ואינם יודעים את נפשם מרוב שמחה,‏ אך בכל זאת עדיין קצת קשה להם להאמין.‏

בניסיון נוסף לעזור להם להבין שהמראה שהם רואים הוא אמיתי,‏ ישוע שואל אותם:‏ ”‏האם יש לכם שם משהו לאכול?‏”‏ הם נותנים לו חתיכת דג צלוי והוא אוכל.‏ אז הוא אומר:‏ ”‏אלה הדברים אשר אמרתי לכם כשעוד הייתי אתכם [‏לפני מותי]‏,‏ שכל מה שנכתב עליי בתורת משה ובנביאים ובתהלים צריך להתקיים”‏ (‏לוקס כ״ד:‏41–44‏)‏.‏

ישוע עזר לקליופס וחברו להבין את הכתובים,‏ וכעת הוא עושה כן למען כל הנאספים שם:‏ ”‏כתוב שהמשיח יסבול וביום השלישי יקום מן המתים,‏ ובשמו יוכרז בכל העמים — תחילה בירושלים — על חרטה לשם סליחת חטאים.‏ על דברים אלה עליכם להעיד”‏ (‏לוקס כ״ד:‏46–48‏)‏.‏

מסיבה כלשהי השליח תומא אינו נמצא שם.‏ בימים שלאחר מכן אומרים לו האחרים בשמחה:‏ ”‏ראינו את האדון!‏”‏ תומא מגיב:‏ ”‏אם לא אראה את סימני המסמרים ולא אגע בהם באצבעי ולא אניח את ידי על צדו,‏ בשום פנים ואופן לא אאמין”‏ (‏יוחנן כ׳:‏25‏)‏.‏

כעבור שמונה ימים התלמידים שוב נאספים מאחורי דלתות נעולות,‏ אך הפעם תומא נמצא אתם.‏ ישוע לובש גוף גשמי ומופיע ביניהם.‏ הוא מברך אותם ואומר:‏ ”‏שלום לכם”‏.‏ ישוע פונה לתומא ואומר לו:‏ ”‏שים כאן את אצבעך וראה את ידיי;‏ הושט את ידך והנח אותה על צדי,‏ וחדל להיות חסר אמונה אלא האמן”‏.‏ תומא אומר בתגובה:‏ ”‏אדונִי ואלוהיי!‏”‏ (‏יוחנן כ׳:‏26–28‏)‏ כן,‏ אין לו כעת שום ספק שישוע חי כישות אלוהית וכנציגו של יהוה אלוהים.‏

‏”‏מפני שראית אותי האמנת?‏”‏ שואל ישוע.‏ ”‏אשרי אלה שאינם רואים ועם זאת מאמינים”‏ (‏יוחנן כ׳:‏29‏)‏.‏